שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו

דברים על פה מתוך שיחה שניתנה בישיבה בליל יום העצמאות תשנ"ו, שנת הארבעים ושמונה להקמת מדינת ישראל. כתב וערך: אביעד הכהן.

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר". למה 'אשר גאלם מיד צר'? זה שאמר הכתוב (ישעיהו מח) 'למעני למעני' שני פעמים, אמר הקדוש-ברוך-הוא: כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי שלא יתחלל בגוים". הדא הוא דכתיב (שמות ו): 'ידעתם כי אני ה'. אף מאדום איני עושה אלא למען שמי שנאמר (תהלים קו) ויושיעם למען שמו'. אמר רבי הונא הכהן: הוא שמשה מוכיחן בסוף משנה תורה (דברים ט) וידעת כי לא בצדקתך וביושר לבבך'. הרי שאמר הקב"ה: לא עשיתי לא בזכות אברהם, יצחק ויעקב אלא בשביל שמי הגגדול. אמר דוד: הואיל ובשמו עשה - נקלס לקב"ה: 'הודו לה' כי טוב'. 'יאמרו גאולי ה' - אלו ישראל, וכן ישעיהו אומר (ישעיהו לה) 'ופדויי ה' ישובון', לא פדויי אליהו, ולא פדויי המשיח אלא 'ופדויי ה'" (ילקוט שמעוני תהלים תתסו)

ישנן תופעות בחיי עם ישראל שבמהותן קשורות להופעתו של אליהו, של משיח. באשר למשיח - יש סדר: "אני ה' בעתה אחישנה", זכו - 'אחישנה', לא זכו - 'בעתה'. זהו סדר עולם רגיל.

אבל כשהקב"ה עושה למענו, למנוע חילול שמו, הפעולה היא ישירה, במסלול מיוחד ללא אליהו וללא משיח.

מלכות ישראל, או כפי שאנו מכנים אותה- "עצמאות ישראל", היא בעצם תופעה משיחית. כשהרמב"ם רוצה להגדיר במשפט אחד מה הן ימות המשיח, הוא כותב (הלכות תשובה ט, ב):

אבל ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים: אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד.

מלכות ישראל כשהיא לעצמה היא תופעה של "ימות המשיח". ממילא, היתה צריכה לנהוג על-פי הסדר הקבוע של "גאולי משיח" ו"פדויי משיח". אבל יש מסלול מיוחד וחריג שמטרתו מניעת חילול ה', בו דילג הקב"ה על כמה שלבים בתהליך.

רבי עקיבא דימה שבן כוזיבא הוא מלך המשיח. כתב הרמב"ם (הלכות מלכים יא, ג):

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא - חכם גדול מחכמי משנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג - נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.

כמובן, יש להבין את הדברים שלא כפשוטם. ככל הנראה, היה רבי עקיבא באותה עת בן למעלה ממאה, ובכל זאת הוא ו"כל חכמי דורו" הכריזו על בן כוזיבא כמשיח.

כיצד ניתן להבין שרבי עקיבא - גדול התנאים והיחיד מבין ה"ארבעה שנכנסו לפרדס" שיצא בשלום - וכל חכמי דורו הכריזו על בן כוזיבא כמשיח.

התיאורים שנותרו לנו בדברי חז"ל אינם מחמיאים ביותר לדמותו של בן כוזיבא. מדוע אם כן טעה בו רבי עקיבא ודימה שמלך המשיח הוא? משום שבן כוזיבא החזיר מלכות לישראל כיובל שנים אחרי החורבן. רבי עקיבא הבין את נבכי ההיסטוריה היהודית וידע שמלכות ישראל היא שלב בתהליך משיחי. איננו יודעים מהו התהליך המדוייק, "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך שיהיו עד שיהיו" (רמב"ם, הלכות מלכים יב, ב).

לפני מ"ח שנים זכינו למלכות ישראל. כדי למנוע חילול השם, למען קדש שמו, חרג הקב"ה מסדר הגאולה ועשה אותנו "גאולי ה'", גאולי ה' ולא "גאולי משיח" או "גאולי אליהו" עולמנו כמנהגו נוהג. אין בנמצא מי שניחן בתכונת משיח. אין בינינו סימנים של 'והריחו ביראת ה' ' - דמורח ודאין" ["שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב", רש"י סנהדרין צג, ע"ב]. מלכות ישראל - היא סממנה המובהק של המשיחיות.

הנביא יחזקאל (ל"ו, טז-כג) זועק על חילול השם שבסבלם של ישראל:

ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן אדם, בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטמאת הנדה היתה דרכם לפני. ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה. ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה.

לכן אמר לבית ישראל, כה אמר ה' א-להיכם, לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה' נאם ה' א-להים בהקדשי בכם לעיניהם.

מהו חילול השם כאן? אותן אמירות של גוים העומדים ותמהים: וכי זהו עם ה'? וכי לא היתה בידו היכולת להצילם?

בהיסטוריה היהודית לא היה חילול השם כה גדול כמו השואה. כאשר הקב"ה עשה למען שמו הגדול, לא היה צורך לא במשיח אף לא באליהו. די ב"פדויי ה'". זכינו ב"משהו גאולה" החורגת מסדר הגאולה הרגיל.

אכן, קיים מסלול נוסף, המתואר בספר מלכים (מל"ב י"ד, כג-כז):

בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה, מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל בשומרון ארבעים ואחת שנה. ויעש הרב בעיני ה' לא סר מכל חטאת ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' א-להי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר. כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאד ואפס עצור ועזוב ואין עוזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש.

ירבעם בן יואש הלך בדרכי ירבעם בן נבט, אך זכה למה שלא זכו לו מלכים אחרים. לא משום צדקתו, אלא מפני שהקב"ה הסתכל על ישראל וראה את עוניו: "ואפס עצור ועזוב ואין עוזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים, ויושיעם ביד ירבעם בן יואש".

חס מלהשוות ולומר כי דור תש"ח כ"ירבעם בן נבט" היה. אבל יש לעתים מצב חירום של "ואפס עצור ועזוב". הקב"ה פועל אז ללא משיח וללא אליהו. הנוכל לתאר לעצמנו את מצבנו לאחר השואה? בכל אירופה הסתובבו שרידי חרב, אודים מוצלים מאש, ועליהם הוטלה המשימה לשקם את כנסת ישראל. אלמלא קמה מלכות ישארל, מה היה קורה לכל אלה? חס ושלום, היה נחמה שם ישראל מן העולם.

"ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים". ה' ראה בעוני עמו, ויתר על אליהו ועל משיח, וגאלם בעצמו.

מדוע עצמאות ישראל היא תופעה משיחית? שתי תשובות בדבר: האחת היא שלפנינו תופעה חד פעמית. בדרך כלל זוכים לעצמאות יושבי הארץ מימים ימימה. לא היתה תופעה כזו בעולם שנוסדה מדינה לעם שרובו אינו נמצא בתוך גבולותיה. ההחלטה על הקמת המדינה לא נועדה רק לאותם חצי מיליון שישבו כבר בארץ, אלא למען אותם מיליונים שעתידים לעלות אליה. יש כאן מעין אירוניה של השגחה א-לוהית. הציונית חרתה על דגלה את ה"נורמליות", להחזיר לעם ישראל את עצמאותו, שתהא לו מדינה ככל המדינות. והנה, נוצרה כאן מדינה שאינה נורמלית. הערבים לא יכלו להבין כיצד יוצרים מדינה בשביל אזרחים שטרם מצויים בה? אכן, זו תופעה חד פעמית. לא יעזור דבר: עם ישראל אינו עם "נורמלי", ויישאר "לא נורמלי", שונה מכל העמים.

אך קיימת תשובה נוספת. אם חיים נורמליים בארץ ישראל לאחר שבעים שנות גלות - פלא אלוהי הוא, הרי שלאחר אלפיים שנות גלות על אחת כמה וכמה. זכריה נביא (ח', ד) מתנבא לאמר:

כה אמר ה' צבאות, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.

איזה תיאור פסטוראלי. "כמה אמר ה' צבאות: כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות". חיים נורמליים בארץ ישראל? הפלא ופלא!

מרגלא בפינו ברכת חתנים: "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם".

במקור הברכה, בספר ירמיהו (ל"ג, יא) הדברים נאמרו בניסוח שונה: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומר הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מביאים תורה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה' ".

מה טעם שינו אנשי כנסת הגדולה ממטבע ברכה שטבע ירמיהו? מדוע הוסיפו "מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם"? מה מעלה יש במשתה נערים, במסיבה מלווה במוסיקה? וכי זהו האידיאל?

אכן, אנשי כנסת הגדולה הכירו בכך שלא כולם הם בני תורה. בחיים נורמאליים יש גם "נערים ממשתה נגינתם". ביקשו להורותינו: בל נחשוב ש"קול ששון וקול שמחה" מכוון אך ורק כלפי עולמות עליונים. מדובר כאן על אורח חיים נורמאלי, ש"גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות".

במאמר המפורסם בסוף מסכת מכות (כד, ע"ב) מספרת הגמרא על רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו מהלכין בדרך.

פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה? אמר להם: לכך אני מצחק דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו'. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' וגו', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו! עקיבא נחמתנו!

התוספות מקשים על אתר: אבל קשה, מנלן דאותה נבואה דכתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות' היא לעולם הבא, דילמא היא בעולם הזה קודם גאולה? ויש לומר דמה שהוא אמר... דקאמר עתידים מתים שיחיו שנאמר עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וילכו על משענותם...

קושיית התוספות קשה. מניין להם שהפסוק בזכריה עוסק בעולם הבא, עד שהוצרכו להקשות עליו? וכי בפסוק נזכר עולם הבא?

בעלי התוספות נתקשו בהבנת דברי רבי עקיבא. וכי זוהי פיסגת חלומותיו? ש"זקנים וזקנות" ישבו ברחובות ירושלים? וכי על אלה ניבא זכריה? והלוא זכריה התנבא על חזיונות גדולים: "הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור". וכי לתופעה כה טבעית ופשוטה התכוון רבי עקיבא? מכאן הניחו בעלי התוספות שהכוונה היא ל"זקנים וזקנות" החיים בעולם הבא.

אכן, בפירוש רבינו גרשם על אתר מוסברים הדברים כפשטם. ודומני שניתן להוכיח שפשט הדברים הוא כפירושו. בנוסח המקביל של המעשה במדרש איכה רבה מצוי גם המשך הפסוק בזכריה, "ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".

רבי עקיבא ידע שפירושה של עצמאות הוא יהודים החיים חיים נורמאליים פשוטים בארץ ישראל. לפיכך לא נמנע מלומר על בן כוזיבא שמלך המשיח הוא.

במקרא נאמר כי לאחר שהעביר ישי את כל המועמדים למכות לפני שמואל, "ויאמר שמואל אל ישי: התמו הנערים ויאמר: עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן" (שמ"א ט"ז, יא). אומר על כך המדרש: "אמר רבי לוי: הפסוק הזה כולו ברוח הקודש נאמר". לא רק מלכותו של דוד רמוזה כאן, אלא אף מלכות משיח בן דוד. כל מילה בפסוק מרמזת גם על מלכותו של מלך המשיח.

"התמו" - על שם 'התם עוונך בת ציון' (איכה ד); 'הנערים' - 'ונער קטן נוהג בם' (ישעיהו יא); 'עוד שאר הקטן' - 'עוד ישבו זקנים וזקנות' (זכריה ח); 'שאר' - 'שאר ישוב שאר יעקב' (ישעיהו י); 'הקטן' - 'הקטן יהיה לאלף' (ישעיהו ס); 'והנה' - 'הנה על ההרים רגלי מבשר' (נחום ב); 'רועה' - 'רעה עמך בשבטך' (מיכה ז); 'בצאן' - 'ואתנה צאן מרעיתי' (יחזקאל לד).

אחד המרכיבים של ימות המשיח הוא "עוד ישבו זקנים וזקנות". בהרמת קרנם של ישראל על-ידי כינון מלכות יש יסוד של מלכות שמים. כך אמרו רבותינו ז"ל במדרש תהלים (ילקו"ש, רמז תתנב), על הפסוק "ה' מלך ירגזו עמים" (תהלים צ"ט):

'ה' מלך ירגזו עמים', הדא הוא דכתיב 'שמעו עמים ירגזון' (שמות טז). כיוון ששמעו אומות העולם שהקב"ה מרומם קרנן של ישראל התחילו מתרגזים. אמר להם הקב"ה: שוטין שבעולם! כמה מלכו מכם ולא כעסו ישראל, שנאמר (בראשית לו) 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום', כמה שלטונות שלטו מכם ולא כעסו בני שנאמר (שם) 'אלוף לוטן' ועכשיו אתם כועסים? אף אני אתן לכם כעס שאין בו רצון שנאמר 'ה' מלך ירגזו עמים'.

יום העצמאות אינו חג לאומי כמו אצל כל העמים בתוספת של נופך דתי, אלא כולו יום זכרון לנפלאות הקב"ה. זהו יום של אמונה, יום של התרוממות רוח, יום של ביטחון, יום של תקווה.

מבחינה הלכתית, יש הבדל בין חנוכה ופורים לבין יום העצמאות. חנוכה ופורים נוסדו על ידי אנשי כנסת הגדולה שנתנו להם תוקף. אדם מקיים בהם מצוות דרבנן. לעומת זאת, לא קיבל יום העצמאות תוקף של קדושה גם לאחר שהרבנות הראשית הכריזה עליו כיום חג. תוקפו ההלכתי נובע מהיותו "זכר לנס". כל יחיד שקובעו זכר לנס מותר בתספורת ביום זה. הקובע סעודתו ביום זה כ"זכר לנס" הופכה ל"סעודת מצווה". חובה זו מוטלת על כל יחיד.

עיקר עניינו של היום: "שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו". בראש ובראשונה בעצם הפלא של עצמאות ישראל. למי שלא ידע שעבוד מהו, קשה לראות את הפלא שבעצמאות. אכן, כמאמרנו בפסח - "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". עלינו להבין פלא זה, ש"גם בעיני" - עיני הקב"ה - "יפלא".

לצד חובה מרכזית זו יש חשיבות לספר גם בנפלאות ה' שנלוו להקמת המדינה. יהודים התחננו לסרטיפיקטים. הנשיא טרומן הציע לבריטניה שתתן לנו מאה אלף סרטיפיקטים, ודומה שיהודים היו מסתפקים בכל. אך הקב"ה הכביד את לב בווין, שר הנחה החוץ הבריטי, והלה סרב להצעה. הוא הביא את הנושא לפני עצרת האו"ם מתוך הנחה שהיא תידחה. להפתעת הכל האו"ם החליט על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. איש לא האמין שיושגו שני שליש של תומכים בהצעה שהיו תנאי הכרחי לקבלתה ולאישורה. בפעם הראשונה נתאחדו מזרח ומערב כדי לתמוך בהקמת המדינה היהודית. לעולם לא אשכח אותו לילה.

לאחר הכזרת המדינה, משנפלו קרבנות כה גדולים, לאחר שהגיעתנו בשורת האיוב על נפילת גוש עציון, התפוצצו שבע מכוניות תופת. כחמשים קרבנות נפלו בפיגוע אחד, ברחוב בן יהודה. ולאחר מכן - המלחמה הנוראה עם כל ארצות ערב. מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, עיראק וסעודיה. מלחמה שהתנהלה בניגוד לטבע האדם. הלוחמים היו ניצולי המלחמות. בחטיבה שבע בה שירתתי היו שמונים אחוזים מהלוחמים ניצולי מחנות ההשמדה. ב"מורה הנבוכים" מסביר הרמב"ם ש"לא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים" - כי אין טבע האדם שעובד בחומר ובלבנים שירחץ ידיו ויהיה פתאם ללוחם גבור".

נשוב למקראות שבמלכים:

בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה, מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל בשומרון ארבעים ואחת שנה. ויעש הרב בעיני ה' לא סר מכל חטאת ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' א-להי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר. כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאד ואפס עצור ועזוב ואין עוזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש.

אם הקב"ה ביקש להימנע ממחיית שם ישראל, היה יכול לשמור עליהם בגלות. לשם מה בחר דווקא ל"השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה"?

לעתים יש מצב שבו הגבולות הם בלתי אפשריים, והופכים להיות בעיה קיומית. בכ"ט בנובמבר החליטו שירושלים תהיה עיר בינלאומית. בנוסף, הוחלט שהגליל המערבי, לוד ורמלה, אקשלון ובאר שבע לא יכללו בתחומי המדינה היהודית שתקום. כיצד ניתן להתקיים בגבולות בלתי אפשריים אלה? אכן, רקדנו ברחובות, אך הקב"ה ידע שעל מנת שלא ימחה "שם ישראל" יש צורך בהרחבת גבול ישראל. גבולות בעלי קיום. מכאן נשתלשלה ובאה מלחמת העצמאות שבסופה היו נהריה, יפו, רמלה ולוד בתוך המדינה היהודית ולא חוצה לה. "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".

"לא עביד הקב"ה נסים לשיקרא". הקב"ה אינו עושה נסיו לחינם. מלכות בן כוזיבא החזיקה מעמד שנתיים-שלוש, כיוון שהתריס כלפי מעלה: "לא תסעוד ולא תכסוף". אל תהא בעזרנו, שמא תקלקל. אבל אנחנו שראינו נפלאותיו אומרים, כאשת מנוח, "לו חפץ ה' להמתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה ולא הראנו את כל אלה" (שופטים י"ג, כג). אם הראנו הקב"ה כל אלה, בטוחים אנו שלא עשה ניסיו לשקר.

מה עשה לנו ה' בכל אותן ארבעים ושמונה שנה? מחצי מיליון כמעט והיינו למחשה מליון, פי עשרה. פריחה עצומה, עוצמה כלכלית. האמריקאים נותנים לנו תמיכה בסך חמשה מיליארד דולר. סכום עצום, אך כולו רק כחמשה אחוזים מהתוצר הלאומי במדינת ישראל. ישראל הפכה להיות אף מעצמה צבאית. על כל אלה חייבים אנו לומר: "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".

כאמור לעיל, זכינו למכלות על מנת למנוע חילול ה'. עברה עלינו שנה קשה. שם ה' חולל בצורה נוראה ואיומה באותו מקרא טראומטי בו נרצח ראש הממשלה בידי יהודי. לפני כמה ימים היינו עדים לחילול ה' נוסף, שלא באשמתנו. הפגיעה בכפר כנא [בה נהרגו למעלה ממאה אזרחים לבנונים] נעשתה בשגגה, באשמת החזבאללה, אך האמרוע הביא לחילול ה'. זהו מאורע טראגי.

בבני תורה עלינו לומר: "מגלגלין חובה על-ידי חייב". על מה נתגלגלה חובה זו בידינו? עלינו לערוך חשבון נפש שמא לא היינו זהירים דיינו בתוך הבית פנימה בכל הנוגע לחילול ה'?

היום יום חג הוא. לא אומר דברי ביקורת, אך אקרא קטע מדברי הנצי"ב. לפני שבוע קראנו על אדם הבא ומרכיז "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא י"ד, לה). בשולי המחנה מצויות כמה תופעות שעלינו לדאוג כי לא ייכנסו, חס וחלילה, אל הבית פנימה. אזכיר רק כמה מהן. חשדנות המלווה בשנאה, אלימות מילולית ופיזית, וכוחניות כהשקפת עולם.

בהקדמת פירושו לתורה, מבאר הנצי"ב שבתקופת חורבן בית שני היו בני הדור "צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורוס. ובאו על-ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלה, אלא באופן שההולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".

במקום אחר מדבר הנצי"ב על משמעות הפירוד בעם ישראל, המובילה משנאת חינם לידי שפיכות דמים:

להיפרד זה מזה לגמרי, כמו שנפרד אברהם מלוט. .. עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה. הן בשעה שהיינו בארץ הקודש וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ, וחרב הבית, וגלה ישראל בסיבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים. וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה שפיכות דמים. מה שאינו מן הדין. היינו, בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר, אף על גב שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מכל מקום מחמת שנאת חנם היה שופטו לצדוקי, שמורידין אותו, ומזה נתרבה שפיכות דמים בהיתר ולשם מצווה בטעות... וכל זה אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת הזאת גם כן אשר על פי ראות אחד ממחזיקי הדת ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ה', וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זה את זה זה בהיתר, בדמיון כוזב ח"ו, ושחת כל עם ה' חלילה.

לצערנו, קיימת בציבור מגמה של כוחניות כתפישת עולם. במדרש תהלים (מזמור צ"ה) נאמר:

'כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו'. אימתי אנו 'עמו' - כשאנו 'צאן מרעיתו', שנאמר (יחזקאל לד, לא) 'ואתנה צאני צאן מרעיתי'. אבל כשאנו אריות הוא שונא אותנו, שנאמר (ירמיה יב, ח) 'היתה לי נחלתי כאריה ביעד על כן שנאתיה'.

האידיאל הוא להיות "צאן", ולא, חס ושלום, אריות זה לזה.

עניינו של היום, "שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו". זו חובת היום. זהו יום של תקווה, יום של ביטחון. נמשיך לעבוד מתוך אהבת אחים, נהא כצאן ולא כאריות. הקב"ה יגן עלינו ועל עם ישראל כולו, ונזכה לגאולה שלמה, במהרה בימינו.