דילוג לתוכן העיקרי

החסידות במסילת ישרים

יוסף אביב"י (מחזור ב')*

הפרק הראשון במסילת ישרים פותח: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" (עמ' רד). כבר נשאלה השאלה, מדוע פותח רמח"ל את הפרק הראשון ב'יסוד החסידות', והלא החסידות היא מידה אחת מהמידות שמסילת ישרים מבאר אותן, ואין היא שם כולל לענייני המוסר ויראת ה'.

השאלה מתחזקת מדברי רמח"ל בהקדמת החיבור ובסיומו, שאף בהם הוא קורא בשם 'חסידות' לכל עבודת ה'.

ההקדמה מבררת מהי החסידות האמיתית:

עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה א' מתחסד לא תוכל לימָנַע מלחשוד אותו לגַס השכל. ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמֵאֵלֶה ומֵאֵלֶה יחסר החסידות האמיתי ויהיה יקר מאד למצוא אותו בעולם. כי יחסר מן החכמים למיעוט עיונם בו ויחסר מן הבלתי חכמים למיעוט השגתם אותו, עד שידַמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידוים ארוכים מאד, צומות קשים וטבילות קרח ושלג, כלם דברים אשר אין השכל נָח בהם ואין הדעת שוקטה. והחסידות האמיתי הנרצה והנחמד רחוק מציור שכלנו. (עמ' ר)

הסיום מסכם את חוקי החסידות ודרכיה:

ואתה קורא נעים, ידעתי שכמוני תדע אשר לא כיליתי בספרי זה את כל חוקי החסידות... וזה פשוט, כי כל אדם, לפי האומנות אשר בידו והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה. כי דרך החסידו' הראוי למי שתורתו אומנותו אינו דרך החסידו' הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו. וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל א' וא' לפי מה שהוא ראוים לו דרכי החסידות. לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שוה לכל נפש ודאי, הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו, אבל הואיל והנושאים משתנים א"א שלא ישתנו האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית, כ"א לפי ענינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד, כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה. (עמ' שכג)

התשובה לשאלה זו נמצאת בכתב יד של מסילת ישרים שנשמר שנים רבות במוסקבה, ועתה הגיע אלינו בחסדי ה'. מסילת ישרים שבכתב יד זה נעתק על ידי רמח"ל עצמו, והוא שונה בסידורו ממסילת ישרים הידוע לנו. מסילת ישרים שבכתיבת ידו של רמח"ל מסודר כויכוח בין חכם ובין חסיד, ואילו מסילת ישרים הנודע מסודר בכ"ו פרקים. כתיבתו של מסילת ישרים המסודר כויכוח נסתיימה בכ"ה באלול תצ"ח, והוא ייקרא מעתה מסילת ישרים א'. מסילת ישרים המסודר בכ"ו פרקים נדפס לראשונה בשנת ת"ק, והוא ייקרא מעתה מסילת ישרים ב'.

כאמור, מסילת ישרים א' מסודר כויכוח בין החכם ובין החסיד, והוא נסוב על אודות החסידות האמיתית ועל החכמה שבה. ממנו אנו למדים כי מידת החסידות היא עיקרה של עבודת ה', ועל שמה ייקראו כל ענייני המוסר ויראת ה'. משום כך נזכרת החסידות בהקדמה, בפרק ראשון ובחתימה של מסילת ישרים ב', כשם כולל לכל ענייני יראת ה' ועבודתו.

בתחילת מסילת ישרים א' תמה החכם על התנהגות "כת החסידים הקרואים והולכים לתומם לפרישותם וחסידותם" (עמ' נג). הוא רוצה להפגש עם החסיד כדי לדעת מה הם "ספרי החסידים אשר הוא קורא בהם תמיד" (עמ' נג). החכם נפגש עם החסיד, שהוא "איש... אשר בימי נעוריהם היו אוהבים זה את זה ואחר כך האיש ההוא פרש ממנו ויכנס בכת החסידים" (עמ' נד). החסיד מציג עצמו כבעל "מלאכה אחת שהיא מלאכת הפרישות" (עמ' נה), והחכם מסכים כי החסיד עוסק "רק בפרישות והתבודדות" (עמ' נה).

אחר ויכוח ארוך בדבר נחיצותו של העיון בענייני יראת ה' מודה החכם כי צריך לעיין ולחקור בעניינים אלה, ומבקש מן החסיד כי יורה לו את אשר העלה בעיוניו ובחקירותיו. אז מתחיל החסיד את הרצאתו על יראת ה': "הנה העיון המצטרך לחסידות ולפרישות הוא; ראשונה, לדעת מה היא באמת חובת האדם אל בוראו, מה ה' אלקינו שואל מעמנו ובמה נתרצה אליו ית'" (עמ' סו). החסידות והפרישות כאן אינן שתי המידות הנזכרות להלן בסדר המידות, שהרי החסיד מתכוון כאן לעיון המצטרך לכל ענייני יראת ה', אלא הן שם כולל לכל עבודת ה'. דברי החסיד הללו מקבילים למשפט הראשון בפרק הראשון במסילת ישרים ב': "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". החסידות והפרישות, הנזכרות במסילת ישרים א', שוות אפוא לחסידות ולעבודה התמימה, הנזכרות במסילת ישרים ב', ואלה גם אלה הן שמות כוללים למוסר וליראת ה'.

מכל אלה אנו למדים כי עניינה של החסידות, כשם כולל לדרך עבודת ה', הוא נושא מסילת ישרים, הן מסילת ישרים א' והן מסילת ישרים ב'. מה היא החסידות שאליה כיוונו החכם והחסיד?

יסוד החסידות הוא עבודה בכוונה יחידה למען כבוד ה'.

אך הכונה האמיתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה הוא שיהיה האדם עובד רק למען כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו ית' ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה שלפחות מצדו יהיה כבודו ית' מתגדל. (מס"י א', עמ' קסו; מס"י ב', עמ' רצד)

נמצאת למד שזאת היא הכונה המעולה, שהיא רחוקה מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו ית' המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו. (מס"י א', עמ' קסו; מס"י ב', עמ' רצד)

מכוונה זאת נובע מעשה החסידות, שהוא הידור מצווה ודקדוק בה:

והענין הוא, כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאלו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. (מס"י א', עמ' קנ; מס"י ב', עמ' רעח)

החסידות מבקשת את פנימיות המעשה - הכוונה הנכונה, שיהיו המעשים רק למען כבוד ה' ית' ולא לתכלית אחרת. הכוונה הנכונה מביאה למעשה החסידות - הידור מצווה ודקדוקה. על כן נמנעת החסידות האמיתית מהסיגופים ומהתעניות, שהרי אין הם מתקנים את הכוונה ואין הם מהדרים את המצווה. החסידות האמיתית היא אפוא פנימיותה של עבודת ה', ומשום כך היא "עולה על הכל עד בלי שיעור".

רמח"ל נסמך על שני מאמרים כמקורות לחסידות האמיתית:

שרש החסידות הוא מה שאז"ל (ברכות יז, ע"א): 'אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו' (מס"י א', עמ' קנ; מס"י ב', עמ' רעח)

וע"ז אמרו (זהר ח"ב, קיד ע"ב): 'איזהו חסיד, המתחסד עם קונו' (מס"י א', עמ' קסו; מס"י ב', עמ' רצד)

מקורות מפורשים לעיקריה של החסידות האמיתית, כפי שנתפרשה במסילת ישרים, נמצאים בכתבי האר"י.

האר"י לימד כי כל הרוצה לכוון לעשות נחת רוח לבורא צריך לכוון בתפילתו ובמצוותיו לתקן את האצילות:

כי יכוין האדם שאינו עושה אותה המצוה כעבד המשמש את רבו ע"מ לקבל פרס, אלא כבן שכל כונתו לעשות רצון ונחת רוח לאביו שבשמים. ואין ענין זה מתקיים אלא במי שיודע כונת התפילה והמצות ומכוין בעשייתם לתקן עולמות העליונים וליחדא שמא דקב"ה עם שכינתיה, ואין כונתו לקבל שכר העוה"ז ואף לא לתועלתו הנמשך לו לעוה"ב. (שער המצוות, ירושלים תרס"ה, א ע"ב)

עוד לימד האר"י כי החסיד צריך לדקדק בקיום המצוות כפי דעת המחמירים:

מי שרוצה להיות חסיד צריך לנהוג חומרות יתירות, אע"פ שאינו מחויב בהם כפי הדין. (שם, סב ע"א)

רמח"ל צירף דרישות אלה ועשאן לעיקריה של החסידות האמיתית. דרישות האר"י שיכוון האדם לעשות נחת רוח לאביו שבשמים ושיחמיר בקיום המצוות נמצאות במסילת ישרים בביאור מידת החסידות, כפי שציטטנו לעיל.

גם באגרת שכתב רמח"ל לרבו ר' ישעיה באסאן כתב כי עניינה של החסידות הוא בכוונת האדם להתחסד עם קונו:

ועתה אומר לכ"ת ראשונה, כי לא אומר אני על נפשי חסיד אני, אך גם להצדיק אלוק עושי אני צריך ולפועלי אתן צדק. כי רבים בנו החסידות על פי רצונם, והיה כאשר לא יתן הפרי אשר קוו ממנו כמה הנחות כוזבות יניחו, ועל כיוצא בזה נאמר: 'אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו'. ואשר הוא חסידות לרצון לפני ה' לא ידעו ולא יבינו, כי חכמים הגידו: 'איזהו חסיד המתחסד עם קונו', ואמרם ז"ל 'רחמנא לבא בעי' - לא להקל באו אלא להחמיר מאד מאד. ומי יסתכל בשבחים הניתנים לרבן של נביאים ב'רעיא מהימנא' ובתיקונים ידע מה הוא חסידות. (רמח"ל ובני דורו, אגרות ותעודות, תל אביב תרצ"ז, עמ' קיב)

אף כאן, שורש החסידות הוא המאמר: "המתחסד עם קונו".

דוגמא לעבודת החסידות היא לימוד התורה המיוחד שיסד רמח"ל בבית מדרשו:

זה הסדר אשר שמנו בבית מדרשנו, כי כבר ידענו מ"ש רשב"י בס' הזוהר פ' ויצא: 'בעוד דהאי קול לא פסק דבור שלטא ויכלא וע"ד לא אצטריך אוריתא למפסק'. ושם למעלה מעט: 'כל זמנא דחכימיא ייחדון בה באוריתא לא יכיל ס"מ בהו'. וע"כ שמנו עצמנו לקבוע לימוד שלא יהיה לו הפסק כלל. זה משפטו; שבעה בחרנו אשר התנדבו לזה לקיים להם להיות בין כלם לומדים תמיד מן הבקר עד הערב כל הימים לא יחשו, והם עשו ביניהם תנאי שהלימוד הזה לא יהיה אלא לתיקון כל ישראל, וע"כ כלם כאיש א' יחשבו ולא יעשה שום א' בשביל עצמו אלא בשביל כל ישראל. ובסדר זה יתחילו, מיד אחר תפלת שחרית ישב א' במקום א' אשר הוכן לזה ושם ילמוד שיעור קבוע לו עד בוא ב' ויקח ממנו הספר עצמו, וממקום שהוא מסיים שם יתחיל עד בוא השלישי ויקח ממנו, וכן יקיפו וילכו עד צאת הכוכבים, דבר יום ביומו. וכל א' בשעת לימודו יהא דינו כמתפלל י"ח, שלא יוכל להפסיק בשום מין הפסק שבעולם, ולא יסיים לימודו עד שיתחיל הב', באופן שרגע א' לא יפסיק קול התורה. והלימוד הוא ס' הזוהר, תיקונים וז"ח, ונמצינו לומדים בכל שבוע כל זה. (אגרות ותעודות, עמ' רלד)

לימוד מיוחד קבע רמח"ל בבית מדרשו, ותכליתו אחת - 'לתיקון כל ישראל'. הלומד אינו מכוון 'בשביל עצמו', אלא אך ורק 'בשביל כל ישראל'. זוהי תמציתה של מידת החסידות - לא יעשה החסיד למען עצמו אלא למען כבוד קונו ולמען טובת דורו. וכך נאמר בתקנות שחיבר רמח"ל ללימוד המיוחד בבית מדרשו:

שלא יהיה הלימוד הזה לא ע"מ לקבל פרס בשום צד ציפוי שכר או לשום צד מחשבה ופניה אחרת חלילה כ"א רק לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל עם ה' לעשות נחת רוח ליוצרם ולא יהיה להם שכר מזה כ"א לזכות לעשות עוד תיקונים כאלה וכאלה ליחוד קו"ש ולתיקון כל ישראל... שלא יחשב הלימוד הזה לשום א' מהחברים לתיקון פרטי אפילו לכפרת עוונות, רק תהיה בו הכונה שלימה לגמרי לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל. (אגרות ותעודות, עמ' ח-ט)

לעבוד עבודתם לפני ה' באמת ובתמים ובאהבה שלימה בלא שום ציפוי שכר לעצמם כלל ועיקר, כ"א לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל וכל שכר מצוותיהם ומעשיהם הטובים נתנו במתנה לכללות כל ישראל ולגמול חסד עם השכינה הקדושה ולעשות נחת רוח ליוצרם... עשו את עצמם כולם כאיש אחד להיות עובדים עבודה תמה ונקיה לפני בוראם עד שכל איש מהם אשר יעשה מצוה א' כאילו נעשית מיד כולם תחשב לתיקון השכינה הקדושה, אך לא שום חטא ועון אשר יחטא אחד מהם ח"ו כי זה לא יחשב לחברתם כלל וכלל, רק לתקן תהיה חברתם ולא לעוות כלל ועיקר. (אגרות ותעודות, עמ' י)

תקנות אלו נסמכות על דברי האר"י שהובאו לעיל. שם וכאן נאמר כי עובד ה' אינו מצפה לשכר כלל וכלל, וכל כוונתו היא רק ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. כוונה זאת היא תכליתו של המתחסד עם קונו.

* * *

החסידות המתבארת במסילת ישרים היא חלק משיטתו המיוחדת של רמח"ל בביאור עניינה של חכמת האמת. רמח"ל לימד כי הרצאת סדר האצילות כסדר השתלשלות הספירות והפרצופים מבארת את המשל של חכמת האמת, אך לא את מהותה הפנימית. ביאור סדר האצילות כסדר ההנהגה שבו מנהיג ה' ית' את הנבראים מפרש את הנמשל של חכמת האמת, והוא ההבנה האמיתית והפנימית של רזי התורה וסתריה:

כי הכל להסיר הגשמות ממאמרי הרשב"י והאר"י זלה"ה ולהסיר מעוות מחשבות נחשבו בם להאמין שימצאו אורות מתגלגלים בצורות יושר או עגולים, גם כי בדרך רוחניות לא נודע מהו, ושמצד אחד יכנס קו הא"ס ב"ה כפשוטו, מה שא"א לאזן לשמוע, כי איך יאמר צד במה שהוא עצמות המאציל ב"ה?... ויובן בם איך כל צורות החכמה הקדושה צורות המהות הם ולא הכמות לפי ירידת האור בהשתלשלות הפעולות, ונמצא כלל הכונה... לבאר הנמשל בדברי האר"י זלה"ה לפי דרך משלו.

(אגרות ותעודות, עמ' קיד-קטו)

הנמשל של הקבלה כולל הן את ביאור ההנהגה האלוקית והן את ביאור ההנהגה האנושית, על פי שתי ההגדרות למהותה של הקבלה הנמצאות בכתבי רמח"ל.

האחת, חכמת האמת מלמדת את הנהגת ה' ומשפטו:

ואני גלה לי, ת"ל, המגיד בפנימיות החכמה דברים נפלאים אשר לא נודעו מהרבה, כי דברי האר"י סתומים מאד... כי כל הצורות מה שאנו מציירים לא מראות ערך הכמות אלא ערך האיכות, והוא הפך מעניני הגשמיות, כי כל החכמה היא רק סדרי ההנהגה לפי מזג החד"ר. (אגרות ותעודות, עמ' לט-מ; נוסח מתוקן באוצרות רמח"ל, בני ברק תשמ"ו, עמ' שטז)

גדר חכמת האמת אינו אלא חכמת סדר פעולת המאציל שבו פעל ופועל בברואיו. (אגרות ותעודות, עמ' מט)

כל ענין חכמת הקבלה אינו אלא ביאור מדת משפטו ית"ש, סדר חוקות ההנהגה, איך שהקב"ה מסבב ומנהג כל עניני עולמו בחכמה גדולה. (מאמר הויכוח, שערי רמח"ל, בני ברק תשמ"ו, סי' לב, עמ' מה)

השנייה, חכמת האמת מלמדת את קדושת הנבראים:

נמצאת חכמת האמת מפרשת ענין הקדושה והשראת אלוה ב"ה על בריותיו והדבקו בהם... כי העיקר מה שהקב"ה רוצה בעולמו הוא זה, להיות כל עניני העולם תיקונים ממש ועניני קדושה. (הקדמה למאמר הויכוח, שם, עמ' לה)

חכמת האמת מבארת, אליבא דרמח"ל, שני עניינים יסודיים: הנהגת ה' בעולמו - גילוי היחוד, והנהגת האדם בחייו - השראת הקדושה. כי שני נמשלים יש לדברי האר"י: נמשל ההנהגה האלוקית - ההנהגה הבאה לגלות את היחוד בגלגולי מאורעות העולם מראשיתו ועד סופו, ונמשל ההנהגה האנושית - ההנהגה הבאה להמשיך את הקדושה על האדם ובכל ענייני העולם המשמשים אותו.

נבאר בקצרה את עיקריהם של שני הנמשלים.

נמשל ההנהגה האלוקית מורה כי ה' מוביל את הכל לגילוי היחוד, בשתי הנהגות. האחת, משפט הברואים על פי מעשיהם, ובה ה' משכיר ומעניש איש על פי פועלו. השנייה, ממשלה גמורה הבאה לגלות את שלטונו המוחלט של ה' כי שליט יחיד הוא ואין שולט זולתו. הנהגת הממשלה, היא הנהגת היחוד, היא תוכיותה של הנהגת השכר והעונש, והיא מגלגלת את כל מאורעות העולם אל גילוי השלטון השלם של ה' ית':

עתה כשנשיב אל לבנו כל סדרי מעשיו ית', כל המעשה הגדול אשר עשה מני שים אדם עלי ארץ, וכל אשר הבטיח לנו לעשות ע"י נביאיו הקדושים, הנה מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור הוא עוצם יחודו יתברך... כי כל הנלקט מכל מסיבותיו הגדולות אשר הוא מתהפך בעולמו הלא הוא גילוי יחודו הגמור הזה, כענין אמרו ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, ומקרא זה נאמר אחר שכלל כל סיבוב הגלגל שהיה עתיד ומזומן להיות סובב בעולם... נמצא שכל מה שמתברר לנו באמת מעוצם שלמותו הבלתי בעלת תכלית הוא רק יחודו השלם, שכאשר נביט בהבטה עיונית על כל המעשים אשר נעשו תחת השמים נראה הילוך אחד שסובב והולך והיתה מנוחתו רק גילוי האמת הזאת. (דעת תבונות, בני ברק תשל"ג, סי' לד, עמ' י-יב)

מחוק שלמותו, כבר אמרנו, היה ודאי יכול לעשות את כל מעשיו שלמים, ולא יהיה במעשיו אלא טובה גמורה ושלמה, בלי שום חסרון ורעה כלל. אמנם ברצותו להתנהג עם נבראיו בהנהגה הזאת שכבר זכרנו, הנה המציא סדר חדש ממש, שלא כדת השלמות העליון ב"ה, אלא מאי דצריכא לברייתא לתת להם זכות ושכר טוב באחריתם, והוא דרך הטוב והרע השכר והעונש, שלפי הדרך הזה הנה הטוב והרע שקולים הם ובאים שניהם בעולם הזה, וכך מזומן הוא הטוב לטובים כמו הרע לרעים... ונמצא שבאמת בשתי מדות אלה אוחז האדון ב"ה תמיד, ושתים אלה קבע בחוקו מוסדי ארץ, א' מדת השכר ועונש היא הנהגת הטוב והרע בשיקול אחד לזכות ולחובה, ונקראת הנהגה זאת הנהגת המשפט, שהקב"ה יושב ודן כל העולם כולו לפי מעשיהם הטובים והרעים, ואתיא תוך משפטו זה מדת טובו אשר לפי חק שלמותו לפי ענין ממשלתו שבכוחו הוא רוצה לתקן את כל נבראיו. והנה לפי מדת השכר ועונש הקב"ה כביכול משעבד מעשיו למעשי בני אדם, שאם הם טובים גם הוא ייטיב להם ואם הם רעים יוכרח כביכול להענישם, וכענין הכתוב תנו עוז לאלהים... ולפי מדת ממשלתו ושליטתו אמר ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד... ואמנם הנהגת השכר ועונש היא המגולית ונראית תמיד לעיני הכל, אך הגלגול שהוא מגלגל הכל לטובה עמוק עמוק הוא ולא עביד לאיגלויי כי אם לבסוף, אבל מתגלגל הוא והולך בכל עת ובכל שעה ודאי ואינו פוסק. (שם, סי' מח, עמ' לז-מב)

נמשל ההנהגה האנושית מדריך את האדם לחסידות ולקדושה. החסידות מכוונת מעשיה רק למען כבוד ה' ותיקון שכינתו, והקדושה ממשיכה את השפע האלוקי בעולם הזה ומקדשת את הנמצאים בו. על כן מבחין רמח"ל בין החסיד על פי 'דרך הפשט', שהוא פורש מדברי העולם, לבין החסיד על פי 'דרך הקבלה', שהוא מקדש את דברי העולם:

והנה אראה אותך יתרון אחד גדול אשר לדרך הקבלה מדרך הפשט. הנה לפי הפשט כל דברי העוה"ז הם דברים גופנים וחסרונות של אדם, להיותו עפר מן האדמה. והרוצה להיות חסיד לא יוכל אלא לפרוש מן ההנאות כל מה שיוכל ולא יהנה אלא מה שמוכרח לו לחיותו. וגם בזה יזהר בכל דקדוקיה וחומרותיה השייכים בדבר ההוא אז יהיה חסיד שסר מן הרע. והמעשה ההוא ישאר טוב לפי שאינו אלא הכרחי כדי לחיות. וגם נמצא שיהיה עבודה לה' כיון שהוא עושה לחיות כדי לעבוד את בוראו. אך עם כל זה הנה לא ישוב עצם המעשה שלא להיות חסרון אנושי, ואם גם זולתו היה אפשר לעשות היה יותר טוב. יתרה הקבלה, כי הנה לפי דרכה המעשים עצמם חוזרים להיות טובים ותקונים עליונים. והיינו כי כך הכין הרצון העליון, שיהיו דברי העולם הזה מתקדשים על ידי מה שהאדם משתמש מהם לצרכו והנאתו. והיינו כי דברי השמים הם כולם מקודשים, וסוף העולם להיות כולו מקודש, הארץ וכל אשר בה כמו השמים וכל אשר בהם. וכל ענין זה מסרו ביד האדם, והוא סוד, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. כי השמים הוא הכינם בכל שלמותם, אך הארץ מסרה לבני אדם שהם יתקנוה. והיינו כי ניתן הכח לאדם שיהיה הוא ממשיך כח השכינה ואורה למטה על ידי נשמתו ונתן כל דברי העולם לשמושו שעל ידי זה נתקנים גם הם וכח הקדושה שהמשיך מתפשט גם עליהם. אלא שצריך לדעת הדרכים איך להשתמש מן העולם כדי שיהיה תקון התשמיש ההוא ולא קלקול ח"ו. כי צריך לפרוש מן ההנאות בימי החול כי אין ריבוי התשמיש ההוא מתקן אלא מקלקל מפני הדרכים והחוקים שכבר חקק הרצון העליון לזה. וכן צריך ליזהר בכל החומרות והדקדוקים כי זולת זה הנה הס"א מתערבת ח"ו באמצע, ונמצא מקלקל ולא מתקן... אך כשנעשה המעשה בדרך הראוי נמצא הוא עצמו תקון וזה הוא דבר כולל בכל דברי העולם והטבע. וצריך לדעת פרטיות הדברים כדי ללכת הכל בדרך זה ואז ימצא האדם במעשיו כמלאך ה' צבאות ממש. (הקדמה למאמר הויכוח, עמ' לד-לה)

נמצא כי שני נמשלים לחכמת האמת: הנהגת ה' המוליכה אל גילוי היחוד והממשלה הגמורה, והנהגת האדם המדריכה אל החסידות והקדושה. ועקרון אחד לשניהם: המשל מלמד על ספירות ועל פרצופים ועל זיווגים בעולם האצילות, והנמשל מלמד על הנהגה ועל סדר פעולות ועל סדר מידות בעולם הזה.

הנהגת ה', היא הנמשל הראשון של חכמת האמת, נתבארה על ידי רמח"ל בספרים רבים, כגון "קל"ח פתחי חכמה" ו"דעת תבונות". הנהגת האדם, היא הנמשל השני של חכמת האמת, נתבארה בספר אחד, הלא הוא "מסילת ישרים". ספר זה מוקדש כולו לסידור הנהגת האדם על פי עבודת החסידות - עבודת האדם המתחסד עם קונו ועושה למען כבוד ה' לבדו.

 


* המאמר הוא קיצור מהדברים שכתבתי בסיום המהדורה השלימה של מסילת ישרים היוצאת לאור עתה בשנת תשנ"ד על ידי במכון 'אופק'. כל ההפניות למסילת ישרים במאמר זה הן על פי מהדורה זאת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)