למה לא
מאת הרב יאיר שטדלר (מחזור ל"ג), רב ישיבת בני עקיבא נתניה *
גם אני לא נכחתי בתלת השיח בחנוכה בנושא 'חובות המדינה', אך לאור הדברים שעלו בדף קשר בשבועות האחרונים מצאתי לנכון להעלות מספר נקודות למחשבה, בכל הנוגע לנושא המדובר[1].
א. עשייה על ידי "תחרות הוגנת בשוק חופשי"
על פי הבנתי את דבריו של מו"ר הרב מדן, אין בינינו מחלוקת על כך שנורמות סדומיות השתרשו בהמון קהל ה'. השאלה העומדת במחלוקת היא הדרך בה יש להלחם בתופעות אלו.
בדבריו, הציג מו"ר את תנועת 'במעגלי צדק' כתנועה שפועלת בדרך הנכונה ("דרך התחרות ההוגנת בשוק החופשי"). ברצוני להעלות מספר תהיות על דבריו אלו.
תנועת 'במעגלי צדק' מריצה את המיזם של 'התו החברתי' בירושלים מזה ארבע שנים. עד כה בירושלים ובבנותיה (מעלה אדומים וגוש עציון) הצטרפו למיזם זה כ-130 בתי עסק מתחום ההסעדה, מתוך מאות ואולי אלפי בתי עסק הקיימים בתחום. רוב המצטרפים הם בתי עסק, שגם אילולא קיומו של התו עמדו בתנאים הנדרשים, או בתי עסק שרק בשל חוסר ידע עשו מספר טעויות, אך שמחו לתקן טעויות אלו. התנועה עדיין לא הצליחה לפרוץ את הגרעין הקשה, בו כלולות אותן המסעדות שבאמת עושקות את עובדיהן, וכל זה בה בעת ש'התו' ניתן חינם אין כסף, וכל הפעילות נעשית בהתנדבות.
מה השלב הבא? האם מישהו באמת מאמין שללא תקציבים ממשלתיים וחקיקה בתחום, ניתן יהיה לעקוב אחרי מאות אלפי בתי עסק ברחבי הארץ?
תחום ההסעדה הוא התחום הפשוט ביותר לפיקוח ותיקון (ולכן באמת התחיל בו פרויקט ה'תו') - יש בו מעט עובדים, באופן יחסי, ורובם נגישים מאוד לצרכנים. אך מה יהיה כשנרצה להתחיל לפקח על מפעלים תעשייתיים, שבהם מועסקים מאות עובדים? שלא לדבר על מפעלים העומדים בתחרות עם מפעלים אחרים ברחבי העולם, במקומות בהם תנאי ההעסקה ירודים בהרבה מאלו שבארץ? האם באופן זה יש איזשהו סיכוי ליצור שינוי אמיתי?
אין כל סיכוי שחבורת נערים ילכו למנהלי מפעלים בכל קצוות הארץ, וישכנעו אותם להפסיק את ניצול העובדים. אם ניסיון דומה בתחום המסעדות אינו נוחל הצלחה של ממש, אין שום סיכוי להצליח בשאר תחומי המשק.
על מי שתולה את השינוי בתחרות הוגנת, להיות כנה ולשאול את עצמו: כמה מבין קוראי עלון זה יכולים לומר בכנות שאינם אוכלים במסעדות שאינן בעלות 'תו חברתי'? יותר מכך, כמה אנשים יכולים להעיד על עצמם, שבעתיד יעדיפו לקנות מוצר יקר באופן משמעותי, רק משום שלחברה המייצרת אותו יש 'תו חברתי'?
מו"ר הציג במאמרו תופעות מסמרות שיער, אודות עוולות הקיימות בחברה הישראלית. האם באמת ניתן יהיה לפתור את הבעיות העולמיות הללו באמצעות כמה תנועות חברתיות חסרות תקציבים?
ב. תפקיד המדינה
מו"ר כתב במאמרו שהוא מעוניין בהתערבות מצומצמת ביותר של הממשלה בתהליכי הכלכלה, מתוך הניסיון שהתערבות זו רק מזיקה, "ודי לחכימא". כנראה שאני לא חכימא, ודרושה לי הבהרה של הדברים.
מה שעינייי רואות הוא, שמאז שנות השמונים, בהם התחילה המדינה להתנתק מהמדיניות הסוציאליסטית שלה, חלה הידרדרות ערכית תלולה בכל תחומי החיים. האם אין קשר בין הדברים?
מי שמצפה שאינטרסים כלכלים חמדניים-אנוכיים ינהלו לו את המדינה, ורמתה הרוחנית תעלה, אינו אלא חולם. בכל העולם, שפע כלכלי בניהול קפיטליסטי בסגנון חוקי הג'ונגל החופשי, הביאו לנפילה ערכית ולרמיסה חברתית.
אם ברצוננו לבנות כאן "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אל לנו להפקיר את המדינה לחוקי הג'ונגל, וליצרים החמדניים הנמצאים בקרבנו.
מו"ר הזכיר בדבריו את הפילנטרופים הגדולים, שברוב טובם 'משקיעים לא מעט מכספם שלא דרך מפלגות שלטון'. האם אכן נכון שכך יתנהלו הדברים? אנשים שהתעשרו (בין אם משום ששפר עליהם גורלם ובין אם ירשו כסף מהוריהם) ינהלו את חיינו, ויחליטו איזה תחום לתקצב, את מי ראוי להעלות לשלטון ואיזו תוכנית מדינית לקדם?
ולכל הנוגע למניעי הפילנטרופים: לפני מספר שנים התפרסמה באמצעי התקשורת תרומתו הגדולה של אחד הבנקים הגדולים (שהופרטו לא מזמן) לילדים חולי סרטן. למעשה, התברר שבפרסום תרומה זו השקיע הבנק המדובר סכום הגדול פי שניים מסכום התרומה, ודי לחכימא[2].
התורה, כחוקת עם ישראל, מוצאת לנכון להתערב ("באופן בוטה ודורסני" כלשונו של חברינו יוסף קלמנוביץ) בכל תחומי החיים של האדם, ואף לכפות על כך, עד כדי דיני נפשות. היא לא מצטמצמת לתחומים דתיים בלבד. התורה מבינה שקדושת השבת וערכים סוציאליים משפחתיים, אחד הם. לאמירה הא-לוקית "כי לי הארץ" אין משמעות פולחנית, אלא משמעות סוציאלית-חברתית, הלכה למעשה, ודוגמאות יש למכביר.
אינני אומר, חלילה, שהמדינה המודרנית וחוקיה באו להחליף את הקב"ה ואת חוקי התורה, אך אם אנו מחפשים כיוון כללי בכל הנוגע לשאלות חברה וכלכלה, די ברור לאיזה כיוון התורה מכוונת.
ג. עם ישראל
בדבריה המפורסמים של אחת מהמנהיגות הקפיטליסטיות הבולטות, ראש ממשלת אנגליה בשנות השמונים, מרגרט תאצ'ר, טענה היא ש-"אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים". בכיוון דומה הלך גם מילטון פרידמן, באמרו: "המדינה היא אוסף של בני אדם המרכיבים אותה, ולא ישות שמעל ומעבר להם"[3]. האם ניתן לומר שעם ישראל הוא אוסף של פרטים, שכל הקשר ביניהם נובע מאינטרס כלכלי אנוכי, כפי שטוענים התיאורטיקנים הניאו-ליברלים, עליהם מושתת הקפיטליזם?
על פי הבנתי עם ישראל הוא משפחה, ישות שיש לה קיום גם מעל ומעבר לכל פרט ופרט.
ניצב בפנינו צו הקורא לערבות הדדית, לא כפילנתרופיה אלא כחובה מוסרית, שניתן לכוף עליה.
ד. קנין פרטי
מסוגיות תלמודיות רבות עולה שהתורה דואגת לפרטי הפרטים הדרושים לשמירת זכותו של האדם להגנה מפני גזל קניינו הפרטי, וזאת אפילו כאשר מדובר בהפקעת רכוש למען מטרות ציבוריות. יחד עם זאת, אין ספק שהתורה לא מקדשת ערך זה. התורה קובעת כי הארץ, בהיותה הנכס הכלכלי המשמעותי היחיד בתקופה הקדומה, שייכת לקב"ה, ולכן היא ותוצריה צריכים להתחלק באופן שווה, במידת האפשר.
דברי התורה נאמרו בעולם בו ההבדל בין עשיר ועני היה ההבדל בין בעל קרקע למחוסר קרקע. בתקופה פיאודלית, בה העולם מתחלק בין מעמד בעלי הקרקעות ובין מעמד האיכרים שמתחתיו, באה התורה וחדשה: לכולם יש קרקע, כולם שווים. התורה אינה מסתפקת בדברים אלו, וקובעת שאדם שלא שפר עליו מזלו, ומסיבות שונות נאלץ למכור את שדהו, יוחזר אליו שדהו ביובל. הארץ אינה קנין פרטי, אלא נכס א-לוקי שניתן לעם ישראל כעם, ולפיכך צריכה הארץ להתחלק באופן שווה ככל שניתן[4].
התורה אינה חושבת שכל אדם צריך להכריע על פי צו מצפונו הפרטי, האם לתת צדקה אם לאו. התורה מבינה שכחלק מחובת הערבות ההדדית בעם ישראל, וכחלק מהחובות כלפי שמיא, חייב אדם לתת צדקה, לשלם שכר הוגן לעובדיו, לא להלין את שכר עובדיו, לתת עבודה גם לעני (אפילו אם היא פיקטיבית[5]), לשלם סכום גבוה עבור חינוך ציבורי, ועוד ועוד.
המשנה באבות אומרת:
"האומר 'שלי שלי, ושלך שלך' - זו מדה בינונית. ויש אומרים - זו מדת סדום" (אבות ה,י).
מה פשר הפער הגדול בין דעת סתם המשנה ובין דעת ה"יש אומרים"? לדעתי, ההבדל הוא בין אמירה יומיומית פשוטה, הנאמרת על ידי אנשים בינוניים, ובין אמירה אידיאולוגית. אם אכן כך, הקפיטליזם, הטוען מעצם מהותו ש-"שלי שלי ושלך שלך", בהחלט נכנס תחת ההגדרה "מידת סדום". איך ניתן, אם כן, להבין אמירה הבאה מתוך בית המדרש, המזוהה עם תפיסת עולם שכזו?
ה. תחרות ושוק חופשי
נראה שאין צורך להאריך במילים אודות היתרונות הקיימים בתחרות חופשית, שהרי אותם אנו שומעים בכל מקום ואתר. אולם, על המחיר אותו אנו משלמים אנו יודעים הרבה פחות.
ככל שרף התחרות עולה, כך באופן מובנה יורד רף הסולידריות והערבות ההדדית. בחברה תחרותית "אדם לאדם זאב", כל אדם מצוי בסכנה מתמדת, ללא רגע של מנוחה. בחברה כזו, היחסים בין אדם לחברו מושתתים על יעילות ואינטרסים. מפעל אינו עוד מעין משפחה יוצרת, בה אדם משקיע את רוב ימיו, אלא מקום מנוכר, שיכול לכלות את כוחו של העובד, ולאחר מכן לזרוק אותו לרחוב[6].
ננסה לבחון את הדברים באופן מעשי. רבים מציינים בפני כדוגמא את ענף התקשורת, שמאז נפתח לתחרות ירדו בו המחירים באופן ניכר. אמנם, המחירים אכן ירדו, אך אם נבחן את הדברים באופן רחב מעט יותר, נגלה שמאז שנפתח שוק התקשורת לתחרות מבזבז כל משק בית בישראל על תקשורת פי כמה וכמה. מכך ניתן ללמוד על חסרון נוסף בשוק החופשי הקפיטליסטי, בו ההתערבות הממשלתית קטנה: על ידי פרסום אגרסיבי, ובכל מיני דרכים שונות ומשונות, מצליחים בעלי התאגידים והחברות הגדולות לשכנע את הציבור שיש לו צורך בדברים שעד אותו רגע לא היה לו כל צורך בהם. על פניו, אין בכך בעיה, אלא שטירוף הצרכנות תוקף אותנו מכל עבר, ואנו מוצאים עצמנו עובדים, אנו ונשותינו, ללא הכר, מוכרים את חיינו ואת הזמן לצד משפחותינו, רק כדי להרוויח כסף, כדי לקנות ולצרוך דברים שאין לנו בהם צורך אמיתי.
דוגמא נוספת שניתן לציין בהקשר זה הינה פתיחת ערוצי הטלוויזיה לתחרות חופשית. תחרות זו גרמה, כמצופה, למבחר אדיר של ערוצים, לכל גיל, בכל נושא ובכל שעה. האם משהו באמת חושב שככה ניתן יהיה ליצור טלוויזיה איכותית? ככל שהתחרות גדלה פונים יותר ויותר ערוצי הטלוויזיה למכנה המשותף הנמוך, שמושך את הכמות הגדולה ביותר של האנשים, כדי להגדיל את אחוזי הצפייה (רייטינג), ואיתם גם את הרווח.
האם אכן משהו טוב יצא מכל זה?
האנושות משקיעה חלק גדול ממשאביה בדברים שהחיוניות שלהם אפסית, במקרה הטוב, ובדברים מזיקים, הפוגעים ברמה הערכית של האדם, במקרה הפחות טוב. העולם המודרני-קפיטליסטי הגיע לשיא מבחינת ההתפלשות ברפש האנושי. אין להתפלא שחברה שאינה מונעת על ידי תפיסות עולם ערכיות, אלא על ידי 'יד נעלמה', הבונה על יצרו החמדני של האדם, הגיעה להיכן שהגיעה.
ו. יעילות
ראשית, נראה שפרמטר זה זוכה לעודף יוקרה, וזאת לא בצדק. מדובר בחייהם של בני אדם, בעבודתם ובמרצם, ולא במכונות.
על כל פנים, אם נתייחס לגוף הטענות, הרי שיש להתמודד עם הטענה הנשמעת מעת לעת, לפיה הדברים המנוהלים על ידי הממשלה מתנהלים בצורה מסורבלת, מושחתת ולא יעילה. לפי הבנתי, טענות אלו אינן אלא מנטרות המוכנסות לראשנו על ידי האנשים השולטים ב'רשות הרבים' של חיינו, והן אינן מוכחות כלל ועיקר. אביא את דבריו של פרופ' אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה:
אני לא יודע מהיכן לוקחים את האמירה שככל שהשוק יהיה חופשי יותר, כך הוא יהיה יעיל יותר. אומרים שהשכר נקבע על פי כללי השוק. אני טוען שאין דבר כזה כללי השוק. אין לכך שום ביסוס אקדמי או מדעי.
יש הרבה שווקים שנקבעים על ידי הרגולציה של הממשלה. לדעתי, חלק גדול מהוויכוח הוא רגשי, ואעז להיכנס לחדרי לבם של אנשים: יש קבוצה שסולדת באופן קשה מהממשלה. הם חושבים שהממשלה מושחתת, וקושרים אותה עם הרעות החולות של מפא"י ושנות ה-50. הם מאמינים שאם מישהו הצליח בשוק, פירושו של דבר שהגיע לו להצליח. אני כופר בכך מכל וכל. השוק הוא ג'ונגל. המצליח בשוק יכול בכלל להיות אחד כזה שירש ממישהו בדור הקודם.
יש גם כישורים הנדרשים להצלחה בשוק, שמבחינה חברתית איני מעוניין לעודד אותם. הרבה מהרעות החולות שנמצאות בשוק הממשלתי קיימות באותה מידה בשוק הפרטי. אם מנכ"ל חברה ממשלתית ימנה את הבן שלו לסגנו - תגיד בצדק שזו שחיתות. אבל אם תמכור את החברה ליזם פרטי, והוא ימנה את הבן שלו למנכ"ל, תגיד שמינוי כזה לגיטימי, אפילו אם הבן הוא לא-יוצלח מושלם. גם אם זו לא תופעה פלילית, בעיניי היא לא פחות בעייתית[7].
ז. בין קפיטליזם מתון לסוציאל-דמוקרטיה
אחרי כל דברינו עד כה, אני שואל את עצמי - מה מניע אנשים מהמחנה הדתי-לאומי להדגיש כל העת שהם קפיטליסטים (מתונים, רכים, התומכים ברווחה)? מה מונע מהם מלהגדיר את עצמם כסוציאל-דמוקרטים? האם הם באמת נטועים בתפיסת העולם ה'סדומית', המדברת על "שלי שלי שלך שלך" כדרך חיים, אלא שהם בעד לרסן אותה במידת מה? לעניות הבנתי נראה היה הגיוני הרבה יותר לטעון שאנשים כמו מו"ר הרב מדן נטועים בתפיסה של ערבות הדדית, של צדק ושוויון חברתי, של עם ישראל כמשפחה, ולא כחברה עסקית מנוכרת, אלא שהם מבינים שמבחינה מעשית נכון לפתוח את הזירה למשחק פתוח באופן מבוקר.
ייתכן שהתשובה טמונה במילה המסתתרת מאחורי ההגדרה 'קפיטליסט מתון' - 'ימני'. הפחד הגדול הוא מלהיות שותף פוליטי-אידיאולוגי עם מחנה השמאל. כאשר אדם מוגדר כקפיטליסט, מתון ככל שיהיה, יותר קל לו להצביע למפלגות שחרף כל החקיקה החברתית הענפה שלהן, מצביעות בעד תקציב שלא מאפשר את יישומם ואכיפתם של אותם חוקים עצמם.
* תגובה, דף קשר 1120, פרשת וארא תשס"ח
[1] חשוב לי להדגיש שמדובר בנקודות, בבחינת 'על קצה המזלג'. מדובר בנושא גדול ועצום, שהספרות עליו רבה מאוד. אשמח להמליץ על ספרים ואתרים בתחום, לכל המעוניין להעמיק בדבר.
[2] בהקשר זה מעניין לראות את דברי המדרש:
"א"ר יצחק זה שהיה מלוה ברבית שהיתה עינו צרה להלוות לישראל בלא רבית ולא ידע כי חסר יבואנו כמו שכתוב (משלי כח) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו ואיזה חונן דלים זה עשו, וכי עשו חונן דלים הוא והלא עושק דלים הוא, אלא כגון הגמונים ודוכסים ואפרכין שהן יוצאין לעיירות וגוזלין ובוזזין וכשהם חוזרין אומרים הביאו לנו עניים ונפרנסם..." (שמות רבה לא,יז).
[3] מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות, הוצאת שלם, עמוד 3.
[4] בהקשר זה מעניין להכיר את דבריו של הרב קוק, שנאמרו בעל פה בתגובה לשאלה אודות השקפת התורה בעניין המשטר הראוי, בכל הנוגע לקניין פרטי:
"מבלי לקבוע מהו המשטר החברתי של התורה, יש להניח בודאות, כי בקיום עקבי של כל חוקי התורה בשטח החברתי והכלכלי, ללא ותורים ופשרות - לא יוכל המשטר של הרכוש להתקיים. כי מצוות התורה, ונוסף לזה ה'ועשית הישר והטוב' - שבישראל זהו דין ולא לפנים משורת הדין - מצמצמים כל כך את הבעלות והזכויות של הרכוש, עד שקיומו נעשה לבלתי אפשרי וללא כדאי" (חזון והגשמה, עמוד קצד).
בכדי ללמוד עוד אודות דעתו של הרב קוק יש לעיין בקובץ א', פט.
[5] לפי הבנתי, הפאה היא בבחינת 'עבודה יזומה', קרי מקומות עבודה פיקטיביים. אולי זו הסיבה שאין לתת את הפאה אלא בעת שהיא מחוברת לקרקע - כך גם אותו עני, שאין לו קרקע משלו, יוכל בזמן הקציר לצאת 'לעבוד' בקציר הפאה, ולשוב בערב עם עמל כפיו לביתו.
[6] הגמרא בבבא בתרא אומרת :
"אמר ליה שמואל לקרנא, פוק תני להו: מעמידין אגרדמין למדות, ואין מעמידין אגרדמין לשערים. נפק דרש להו: מעמידין אגרדמין בין למדות בין לשערים... ואיהו כמאן סבר? כי הא דאמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק: מעמידין אגרדמין בין למדות בין לשערים, מפני הרמאין" (בבא בתרא פט, ע"א).
בגמרא מובאת מחלוקת האם יש להעמיד שומרים כדי לאכוף שער מחירים קבוע, כלומר האם אפשר לשחרר את השוק לתחרות חופשית, ובכך המחירים יהיו נמוכים עד כמה שניתן, או שמא יש לקבוע שער מחירים קבוע, ולדאוג שכולם ימכרו על פי אותו השער.
כך באמת הבין גם הרשב"ם (שם) את המחלוקת:
"ואין מעמידין אגרדמין לשערים - שלא ימכרו ביוקר סברא הוא דאינו צריך דאם זה רוצה למכור ביוקר אותו הצריך למעות יתן בזול וילכו הלוקחין אצלו וימכור זה בזול על כרחו".
דבריו של הרשב"ם כאן הם תמצית התפיסה של השוק החופשי, אך דעה זו נדחת להלכה, ומפני הרמאים מעמידים שומרים לשערים בדברים שיש בהם חיי נפש:
"חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה, שאין לו לאדם להרויח בדברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות, אלא השתות" (שולחן ערוך חו"מ רלא, כ).
אם כן, צריך לברר מדוע דווקא בדברים שיש בהם חיי נפש יש להעמיד שומרים - האם בשאר הדברים מותר להונות?
לדעתי, התשובה טמונה בהכרח שיש לאדם בהם: כאשר הציבור צורך דבר מה באופן בסיסי, כללי השוק מפסיקים לעבוד, ויד הסוחרים על העליונה. במצב כזה, בו לאדם אין את הפנאי האמיתי לכלכל את מעשיו, ולבחון מחדש את עצם הקניה, יש חשש אמיתי שינוצל על ידי רמאים.
כמובן שכאשר אנו נתרגם דין זה לימינו, יש לכלול דברים רבים בחיי נפש: תזונה בסיסית, שכירות דירות, חינוך, בריאות, משחקים בסיסים, וכו'. אולם, אולי ניתן גם ללמוד מכאן דבר מה גם על תנאי העסקה: כאשר יש כמות גדולה של מובטלים, יש חשש שהמעסיקים (הרמאים) ינצלו את העובד, ויתנו לו פחות מהמגיע לו, שהרי קל להחליף אותו. על פי כלל זה ניתן לטעון שדין זה כולל העמדת שומרים גם על שכר הוגן.
[7] הדברים התפרסמו באתר 'מקור ראשון', ב- 13/12/2007, בכתבתו של אריאל כהנא. ברצוני להודות לאביעד הומינר על ההפניה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)