אשר הא־להים עֹשה הראה את פרעה

*

לאחר שחלם פרעה את חלומותיו ונפעמה רוחו, ניסו חרטומי מצרים וחכמיה את כוחם בפתרון החלומות ולא עלתה בידם. על כך העיר רש"י עפ"י המדרש: "פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולם נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם. שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר". (ובמדרש נוסף: "שבע איפרכיות ( - מדינות) את מכבש, שבע איפרכיות מורדות בך"). פירוש זה, שדייקוֹ רש"י ממילת "לפרעה", מסתבר גם מצד העניין. עיסוקם של החרטומים היה בענייני פולחן, מאגיה וגילוי נסתרות, ובכלל זה פתרון חלומות. הלא כך אמרו חרטומי בבל לנבוכדנאצר מלכם: "אמר חלמא לעבדך ופשרא נחוא" (דניאל ב, ד). מסתבר, אם כן, שאף כאן ניסו החרטומים את כוחם, אלא שכאמור לא נתקבלו פתרונותיהם על דעתו של פרעה. לעומתם, נכנס קול פתרונו של יוסף באזני פרעה תיכף לאמירתו, "וייטב בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו".

הצעות שונות הוצעו כדי לבאר מדוע היה פתרונו של יוסף טוב בעיני פרעה. לא נפרט כאן הצעות אלו (דיון בנושא זה מצוי בספרה של נחמה לייבוביץ, 'עיונים בספר בראשית', עמ' 323-320), ונציין רק לדבריו של רמב"ן בפירושו לחלום פרעה: "בעבור כי ארץ מצרים תשתה מן היאור וממנו להם השבע והרעב, ראה אותן עולות מן היאור, והפרות סימן לחרישה, והשיבולים סימן לקציר, כמו שאמר: 'אשר אין חריש וקציר'". אע"פ שדבריו של רמב"ן לא נאמרו בהקשר לשאלתנו, ניתן ללמוד מהם כי מעלת פתרונו של יוסף היא בהסברת פרטי החלום בצורה הגיונית, המתאימה למשמעותם של היאור, הפרות והשיבולים.

אולם, ככל שנבהיר יותר את פשטות פתרונו של יוסף, כן תגדל תמיהתנו על החרטומים. הכיצד לא העלו החרטומים על דעתם פתרון זה?! אנשים שחלק ממקצועם הוא לפתור חלומות, לא יכלו לשער כי שיבולים רומזות לקציר, וכי שיבולים דקות ושדופות סימן הם לקציר שדוף?! האמנם קרובות השיבולים לרמוז לבנות ולמדינות יותר מאשר לקציר?

לפני שנשיב על שאלה חמורה זו, נעיין תחילה בנקודה אחרת שבה נחלקו רש"י ורמב"ן. על דברי יוסף: "ונשכח כל השׂבע" - כתב רש"י: "הוא פתרון הבליעה". ואולם רמב"ן כתב (בפסוק ד), כי שכחת השׂבע היא פתרון - "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה", ואילו על הבליעה כתב: "היא סימן שיאכלו שני הרעב את שנות השׂבע, ומזה למד יוסף לומר לפרעה: 'ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות והיה האוכל לפקדון לארץ לשֶׁבע שני הרעב'. ואיננה עצה, כי היועץ למלך נתנוהו?! רק בפתרון החלום אמר כן". לדעת רמב"ן, אילולי רמזה הבליעה לאכילת תבואת שני השבע בשנות הרעב, לא היה יוסף מעלה את הצעתו לקבץ את כל אוכל השנים האלה, שכן לפתור חלומות קראוהו ולא לעוץ עצות.

רש"י עצמו לא כתב מדוע ועל סמך מה יעץ יוסף את עצתו. נראים הדברים כי אף לדעתו אין העצה דבר נפרד מפתרון החלום, ואין כאן פתרון לחוד ועצה לחוד. לדעת רש"י העצה היא חלק מפתרון החלום, אלא שבניגוד לרמב"ן, אין היא פתרונו של פרט מסוים בחלום, אלא היא מהותו של החלום כולו. לדעת רש"י אין פתרון החלום מתמצה בהסבר פרטיו בלבד. עיקר הפתרון הוא הבנת המסקנה המתחייבת מפתרון החלום. הלא כך פתח יוסף את פתרונו: "את אשר הא-להים עושה הגיד לפרעה", וחזר ושנה בהמשך דבריו: "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר הא-להים עשה הראה את פרעה". רצה יוסף לומר - אין חלום זה כשאר חלומות. בחלום זה מודיע ה' לפרעה את אשר הוא עושה, ולא לחינם מודיעו, אלא כדי שיפעל פרעה על פי החלום.

אולם דווקא נקודה זו מדגישה את הזרות שבפתרונו של יוסף. אם אמנם רצה ה' שמצרים תתגונן מפני הרעב, מדוע גזר על ביאת הרעב מלכתחילה? ואם גזר על ביאתו, משמע רצונו הוא שיהיה רעב במצרים, וכיצד אם כן יגלה סודו לפרעה ובכך יסכל בעצם את עצתו?

מסתבר כי בגלל סתירה זו נמנעו החרטומים מלכתחילה מלבאר את החלום בדרך זו. לדעתם, לא יגלה האל עצתו לבני אדם, אם בעצם גילויו טמונה אפשרות סיכולו על ידי האדם. ואמנם הפתרונות ששׂם המדרש בפיהם הם מסוג הפתרונות שאין האדם יכול להתגונן מפניהם, למרות ידיעתו את העתיד.

מובן כי 'סתירה' זו לא נעלמה מעיניו של יוסף, אלא שיוסף לא ראה בכך סתירה כל עיקר. יוסף הבין את הכלל, שלְיָמִים ינסחוֹ הנביא עמוס במילים: "כי לא יעשה ה' א-להים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". ספק אם ידע יוסף בשעת פתרון החלום את אשר מבקש ה' להביא באמצעות הרעב. מן הסתם לא ידע יוסף כי פתרונו יוביל לירידת יעקב ובניו מצרימה, ולתחילתה של גלות מצרים, ולו רק משום שבפתרונו לא נכללה ארץ כנען בגזירת הרעב. ואולם זאת ידע יוסף - כי אין בהצעתו משום פגיעה ברצון ה'. אדרבא, יוסף האמין כי דווקא הצעתו היא קיום רצון ה' גם אם אין הוא מגיע עד תכליתו.

אם נעיין יפה בדבר, נמצא כי הבדל זה שבין גישת החרטומים לגישתו של יוסף, מבטא בעצם את ההבדל שבין אמונה באלים רבים לאמונה בא-ל אחד. המאמין באלים רבים אינו יכול ליחס לאחד מהם שלטון בלתי מוגבל. עצם קיומם של אלים רבים יש בו כדי להגביל את כוחו של כל אחד. ואמנם בספרותם של מאמיני ריבוי האלים, מרובים התיאורים על מאבקים בין האלים השונים השולטים כל אחד בתחומו, ופולשים לעיתים זה לתחומו של זה. משום כך אין אותו אל יכול לגלות סודו לבני אדם, שמא ישתמשו בידיעתם לפרוע עצתו. מאידך, המאמין בא-ל אחד מייחס לו שלטון בלתי מוגבל. ידיעת האדם את סודו של הא-ל לא רק שאין בכוחה לסכל את גזירתו, אלא שהיא עצמה תוביל להגשמתה.

מעתה יש לנו לשאול כיצד התייחסו החרטומים בפרט, והמצרים בכלל, לפתרונו של יוסף, לאחר שהתקבל על דעתו של פרעה, ובמיוחד לאחר שהחל להתקיים בביאת שני השבע. ספק אם התגשמות פתרונו של יוסף גרמה לשינוי של ממש באמונת המצרים, שכן עיקרי אמונה אינם מן הדברים המשתנים על נקלה. מסתבר, כי המצרים פירשו את פתרונו של יוסף בדרך שלא תפגע באמונתם.

על דרך זו יכולים אנו ללמוד מתוך סיפור המבול, שקיימים בו מרכיבים הדומים לעיקרי פרשתנו. בשני המקרים גוזר ה' על הבאת פורענות לעולם; שם - מבול, וכאן - רעב. בשניהם מגלה ה' סודו לבני אדם; שם - לנח, וכאן - לפרעה. בשניהם פועל האדם ומקדים רפואה למכה; נח - באמצעות תיבה, והמצרים - ע"י אגירת תבואה. בצד הדמיון יש אמנם גם הבדלים מהותיים, כגון זה שלנח נאמרת הפורענות במפורש ובהתגלות ישירה, והוא אף מצטווה על דרך הצלתו במפורש ובמפורט; ואילו לפרעה נרמזת הפורענות בחלום ונפתרת ע"י יוסף, המוסיף אף את עצת ההצלה. אולם הבדלים אלו אינם משנים את נקודת הדמיון המרכזית והיא - שבשני המקרים מגלה ה' לאדם את הפורענות העתידה לבוא, והאדם משתמש בידיעה זו כדי להינצל מן הפורענות. בסיפור המבול יכולים אנו לדעת כיצד פירשו לעצמם האומות, מאמיני ריבוי האלים, עובדה זו.

דבר ידוע הוא, כי סיפור המבול נשתמר גם בספרות המזרח הקדמון, והגיע לידינו הן בלבושו השוּמֵרִי והן בלבושו האַכָּדי. על עצם התופעה של דמיון בין תיאורי המקרא לתיאורים בספרות המזרח הקדמון, עמד הרב קוק (אדר היקר, עמ' מב). מדבריו עולה כי אין כל תמיהה בעצם התופעה, אלא שיש לנו לשית ליבנו להבדלים שבין הסיפורים. רוצה לומר, כי במקרים מעין אלו לא הדמיון עיקר אלא ההבדל. תשומת ליבנו, אם כן, צריכה להיות מופנית לנקודות השונות בתיאורים הדומים, ולהפקת הלקח מהבדלים אלו.

אחד ההבדלים העיקריים קשור לשאלת גילוי הפורענות לאדם. בעוד שבמקרא אין כל התלבטות בשאלה זו, ומחוור הדבר שאותו א-ל שגזר על הפורענות, הוא שגילה גזירתו לנח, ואף גזר עליו במפורט ובמפורש על הצלתו ודרך הצלתו - לא כך הדבר בספרות המזרח הקדמון. על פי המתואר שם, אחד האלים הוא שגזר על הבאת מבול לעולם, ואף כינס את מועצת האלים כדי להחליט בעצה אחת על הגזירה, ואל אחר, הנחות ממנו במעלה, גילה סודו לאותו 'נח' שׁוּמֵרִי, מחמת אהבתו אותו. בגילוי הסוד היה במפורש משום גניבת דעת של אותו אל עליון יוזם הגזירה, ומחמת הסכנה שבדבר לא גילה האל הנחות את סודו לאהובו אלא ברמז ובחלום. משנתגלה בדיעבד כי ניצל אדם מן המבול, זעם אותו אל עליון יוזם הגזירה והביא במשפט את הולך הרכיל ומגלה הסוד. לא כאן המקום להאריך בפרטי תיאור אלילי זה, ואם הארכנו בדברי הבאי אלו, לא עשינו זאת אלא על מנת ללמוד מהם על מהות התפיסה האלילית. על פי תפיסה זו אין לאל שלטון מוחלט, ואפילו הוא אל עליון, יכול אל אחר לגנוב דעתו ולהפר עצתו.

מסתבר, כי אף בפרשתנו סברו המצרים כי נתמזל מזלם, ואחד האלים שנטה חסד לפרעה גילה לו בחלום את גזירתו הקשה של האל העליון, ובאמצעותו של יוסף, אשר אף בו רוח אלוהים, עלה בידם לסכל גזירתו.

אפשר, כי על פי האמור נוכל להבין נקודה נוספת שצוינה במדרש, והובאה ע"י רש"י בפירושו. על הפסוק "ותחִלֶינה שֶבע שני הרעב לבוא... ותרעב כל ארץ מצרים", כתב רש"י בעקבות המדרש: "שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף". בכך רוצה רש"י להשיב לשאלה מדוע לא אגר כל מצרי בביתו ובמחסנו תבואה, במקביל לאגירה הממלכתית שנתבצעה על ידי יוסף. אלא שעל תשובה זו יש לשאול, וכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא? ומדוע זה הרקיבה תבואתם על לא עוול בכפם, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?

על פי דברינו תשובת שאלה זו פשוטה היא. אמנם הם אצרו ויוסף אצר, אלא שלא הרי מחשבתם כמחשבתו, וממילא לא מעשיהם כמעשיו. יוסף אצר כמקיים רצון ה' ולכן נתקיימה אגירתו; ואילו המצרים אצרו כמבריחים מפני ה', כמטמינים, כמסכלי עצתו וכגונבי דעת עליון, ועל כן הרקיבה תבואתם.

הנהו תרתי כּוּשָאֵי דהוו קיימי קמי שלמה: אליחרף ואחיה בני שישא, סופרים דשלמה הוו. יומא חד חזְיֵיה [שלמה] למלאך המוות דהוה קא עציב. א"ל: אמאי עֲצִיבַת? א"ל: דקא בעו מינאי [לקחת נפשם של] הני תרתי כּוּשאי דיתבי הכא. מָסְרִינְהוּ [שלמה] לשׂעִירים, שָׁדְרִינְהוּ למחוזא דלוז [- מקום שאין המוות שולט]. כי מטו למחוזא דלוז שְכִיבוּ. למחר חַזְיָא [שלמה] מלאך המוות דהוה קָבָּדַח, א"ל: אמאי בְּדִיחַת? א"ל: באתר דבעו מינאי [שאטול את נפשם], תמן שְדַרְתִינְהוּ. מיד פתח שלמה ואמר: רַגְלוֹהִי דְבַּר אִינִיש אִינוּן עָרְבין בֵּיה לאתר דְמִיתְבָּעֵי - תַּמָן מובילין יָתֵיה [רגליו של אדם הן ערבות בו; למקום שהוא מתבקש - לשם הן מובילות אותו] (סוכה נג, ע"א).