ממחויבות לאחריות

* הגמרא במסכת תמיד (לב, ע"א) מספרת שאלכסנדר מוקדון שאל את חכמי ישראל מיהו חכם. אמרו לו: "הרואה את הנולד".

ראיית הנולד - אין פירושה נבואה. מידתו של החכם היא שהוא בוחן את המציאות העכשווית, מנתח אותה, ומסיק ממנה אירועים אפשריים העשויים להתרחש.

בפירושו למסכת גיטין (נה, ע"ב) מפרש רש"י את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד): "דואג לראות הנולד, שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". מכאן למדים אנו שעלינו לנסות לראות את הנולד - "אשרי אדם מפחד תמיד", ואין זו יוהרה לנסות לאחוז במידתו של החכם.

אנסה, אם כן, לנתח את השינויים העוברים כעת על החברה המערבית. באמצעותם אבקש להבין ולהעריך את מגמותיה של החברה הישראלית.

שובו של ה"אנחנו"

החברה המערבית המודרנית הולכת-סובבת סביב שלושה ערכים מרכזיים, שכולם מתייחסים אל הפרט: זכויות הפרט, חופש הפרט וצנעת הפרט.

לעתים נדמה שערכים אלו קיבלו תוקף של ערכים מוחלטים, שאסור להפר אותם בשום פנים. השפעתם על התרבות ועל החברה ניכרת כמעט בכל תחום: החל מהחקיקה, עבור דרך חינוך, הספרות והאמנות, וכלה באורח החיים היומיומי.

הערך האחרון מבין ערכים אלו - "צנעת הפרט" - קובע לו מקום מיוחד, שכן הוא מקיף ביותר, והיחס אליו הוא כאל ערך מקודש במיוחד. לאורה של צנעת הפרט, נקבעו מספר כללים המטביעים את חותמם על כל מערכת היחסים שבין האדם לחברו. כך, למשל, כל שיחה בין שני אנשים שאינם קרובי משפחה או ידידים קרובים צריכה להיות פרגמטית ועניינית, מנוטרלת מכל עניין אישי. כל הערה אישית, שאלה אישית או אפילו התעניינות במצבו או בהרגשתו האישית של בן-השיח נחשבת לגסות רוח, לחילול הקודש ולהתפרצות גסה אל תוך חייו הפרטיים. כל אדם מהווה עולם סגור בפני עצמו, ולאף אחד אחר אין רשות לחדור אליו.

כתוצאה מכך, הולך וגדל הניכור בחברה המערבית בכלל, ובארצות-הברית בפרט. יש "אני" ויש הוא", אך כמעט שאין "אנחנו". הניתוח החברתי דלעיל - כוחו יפה עד ליום ה-11 בספטמבר למניינם בשנה האחרונה. עם קריסת מגדלי התאומים, כאילו קרסו עמהם גם המחיצות שבין האדם לרעהו. כמובן, תרמה לכך אווירת המצוקה והבדיקות הביטחוניות הפולשניות, שנכנסו לפתע לשגרת החיים האמריקאית; אולם מעבר לכך, דומה שפיגועי הטרור חוללו שינוי מהותי באורח החיים האמריקאי. לפתע שוב מותר להתעניין במצבו האישי של הזולת, והצורך לדבר על רגשות ותחושות הפך להיות מובן. איני יודע כמה זמן תחזיק מעמד האווירה נטולת הניכור השוררת בניו-יורק מאז ה-11 בספטמבר, אולם ברור שצנעת הפרט לא תשוב לתפוס את המקום המרכזי שתפסה בעבר. לאחר שערך זה לא החזיק מעמד בשעת מצוקה, האמריקאים לא ישובו לראות בו ערך מקודש. ייתכן שהתפתחות זו עשויה להשפיע על מבנה החברה המערבית אפילו בצורה חריפה יותר.

כאשר הושם דגש על צנעת הפרט והניכור שלט ביחסים שבין האדם לחברו, נפתח פתח לתופעות של אינדיבידואליזם מופרז. כאשר כל אדם שומר על פרטיותו - כל מערכת הערכים שלו סובבת סביב עצמו, והוא אינו מרגיש אחריות לגורל הסביבה והחברה כולה. לאחר ה-11 בספטמבר, כאשר התמוטטו חומות הניכור שבין האדם לחברו, ייתכן שהחל תהליך של נסיגה מהאינדיבידואליזם המופרז.

נוסף על השינוי שחל בהכרת ערך צנעת הפרט, הכתה קריסת מגדלי התאומים גם את הפוסט-מודרניזם מכה אנושה.

לפתע הוסרו המירכאות שהציב הפוסט-מודרניזם מסביב למילים "רע" ו"טוב", ושוב חזרו הטוב והרע להיות ערכים מוחלטים.

ניתן לראות את יד ההשגחה העליונה בכך שבנשיאות ארצות-הברית עומד אדם בעל אינטואיציה אנושית בסיסית, המשתמש שוב ושוב במונחים מוסריים מוחלטים, מכנה את בן-לאדן "רשע" ואת הטרוריסטים "רשעים".

ייתכן שלו נשיא המעצמה העולמית היה דמוקרט, ולא רפובליקני, הוא היה משתמש בטרמינולוגיה אחרת לחלוטין - "אויב" במקום "רשע" - ומשאיר בכך פתח למחשבה שאין "טוב" ו"רע" מוחלטים.

גם התפתחות זו עשויה להחליש את הנטייה לאינדיבידואליזם: כאשר אין ערכים מוחלטים וכל אחד מעצב את ערכיו בהתאם להשקפת עולמו - האינדיבידואליזם שולט. אולם כאשר הערכים הופכים להיות מוחלטים - הם בהכרח משותפים להרבה אנשים, והאדם מרגיש חלק מחברה גדולה יותר, החולקת אתו את אותם ערכים.
 

שינוי דומה לזה שנגרם בארצות-הברית בעקבות קריסת מגדלי התאומים, נגרם בארץ בעקבות האינתיפאדה האחרונה. כמובן, אין מדובר באירוע גרנדיוזי חד-פעמי, הגורם לתוצאות מיידיות, אך דומה שהאינתיפאדה מכרסמת - בצורה איטית אך עקבית - באינדיבידואליזם החברתי. בעקבות ריבוי הפיגועים והנפגעים וההכרה שאין אזור "בטוח", מתחזק היסוד של ה"אנחנו" הקולקטיבי על חשבון יסוד ה"אני" האינדיבידואלי.

בין התחברות לאחריות

בשנתיים האחרונות, דיברתי כמה פעמים על מאיסת הנוער במחויבות. לעניות דעתי, בעקבות מאורעות הדמים והשפל הכלכלי של השנה האחרונה, חלה תמורה במגמתו של הנוער. הבריחה ל"התחברות" אישית ואינדיבידואלית אינה משתלבת עוד עם אווירת המצוקה השוררת במדינה, המדגישה את ה"ביחד". ואכן, תמורה זו היא חיובית ביותר.

הגמרא במסכת תענית (יא, ע"א) דנה בחשיבות ההשתתפות עם הציבור בצערו:

תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור.

תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי
ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי... אלא יצער אדם עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הצבור, שנאמר: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה.

וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה?

אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור.

לאור המאורעות האחרונים, ולאור רתיעתו של הנוער מ"מחויבות", חובה עלינו להניף את דגל ה"אחריות".

מחד גיסא, במידה מסוימת, האחריות מחייבת אפילו יותר ממחויבות. מאידך גיסא, מדובר במונח רך יותר, המעניק גם סיפוק: אם הוטלה אחריות מסוימת על אדם, פירושו של דבר שהוא ראוי לשאת באחריות זו. אנשים נוטים להרגיש הזדהות עם משימות המוטלות עליהם, וכאשר הם עומדים במשימתם - הם מרגישים סיפוק על הצלחתם.

האחריות הנדרשת היא בתחומים רבים: אחריות לחוסנו הנפשי והרוחני של הציבור, אחריות כלפי אנשים הזקוקים לעזרה, ואחריות לדרוש, לחפש ולמצוא דרכים שאפשר לתרום בהם. בלשונם של חז"ל, "אחריות" היא "ערבות": "כל ישראל ערבין זה לזה" - משמע, עם ישראל היא רקמה אנושית חיה, כל איבר בה אכפתי למצבם של אחיו, ואחראי לעשות את המקסימום לשיפור מצב זה. תחושת אחריות שאדם מרגיש כלפי מישהו אחר פירושה שהוא אינו מחפש כר או כסת לשבת עליהם כאשר חבריו שרויים בצער. משה רבנו ישב על אבן כיוון שהרגיש שותף בצערם של אחיו, ואף אנו נדרשים להרגיש שותפות וליטול אחריות לתיקון החברה כולה.

אדם שמצמצם את עצמו לדאגה לשלומו האישי בלבד - גם אם כוונתו לשלומו הרוחני – נמשל בגמרא במסכת עבודה זרה (יז, ע"ב) ל"מי שאין לו א-לוה". מעניין לבחון את הסוגייה כולה, ולעמוד על היקפה הנרחב של קביעה זו:

תנו רבנן: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים.

אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד.

וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו א-לוה...

ובגמילות חסדים לא עסק? והתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון?... מיעבד עבד, כדבעי ליה לא עבד.

רבי חנינא בן תרדיון, שנשרף על קידוש השם כשספר תורה כרוך על גופו, הצדיק על עצמו את הדין על שום שלא עסק בגמילות חסדים במידה שהיה צריך לעסוק, ובמקום זאת עסק בתורה. היחס בין התמסרותו לתורה לבין השקעתו בגמילות חסדים לא היה היחס המתאים, ועל שום כך הקפיד על עצמו כמי שאין לו א-לוה. בדומה לרבי חנינא, אף אנו מחויבים לעסוק בגמילות חסדים במקביל לעיסוקנו בתורה.

בימים אלו, צריכים אנו להדגיש את האחריות המוטלת על כל אחד. כמובן, בנטילת אחריות יכול כל אחד לבטא את הגוון האישי שלו, המתאים לו במיוחד; אולם על כל אחד ואחד מוטלת חובה לחוש שותפות, ליטול אחריות, לעזור, לסייע ולתקן - בעזרת ה' - את החברה כולה.

נמשיך לפעול מתוך אחריות לגורל האומה כולה, בתקווה שהקב"ה יסייע לנו ויעזור לנו בכל צעדינו.

---