10: דיני ערב פסח שחל בשבת

  • הרב יוסף צבי רימון

דיני ערב פסח שחל בשבת / הרב יוסף צבי רימון

פתיחה

הברייתא בפסחים (סו.) מתארת את הקושי שבזכירת ההלכות של ערב פסח שחל להיות בשבת. בני בתירא, שהיו הנשיאים באותה תקופה, שכחו ולא ידעו אם מקריבים את קרבן הפסח בזמנו כאשר י"ד בניסן חל בשבת. רק לאחר ששאלו: "כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?", הגיע הלל הזקן מבבל, והשיב להם שקרבן הפסח דוחה את השבת, ולכן מקריבים אותו גם בשבת.

אמנם, מסתבר שכאשר קידשו את החודש על פי הראייה היה מקרה כזה נדיר יותר, וייתכן היה שיעברו שנים רבות שלא חל בהן ערב פסח בשבת [1], אולם גם בימינו - כשמקדשים אנו את החודש על פי לוח השנה הקבוע - חל ערב פסח בשבת רק לעיתים רחוקות. למעשה, אין שכיחות קבועה לחלות ערב פסח בשבת בימינו. לעיתים עוברות עשרים שנה שבהן לא חל ערב פסח בשבת, לעיתים תופעה זו שכיחה יותר, ולעיתים מזדמן רצף די גדול של שנים שבהן חל ערב פסח בשבת. כך צפוי, למשל, בשנים הקרובות: השנים תשס"א, תשס"ה, תשס"ח, תשפ"א ותשפ"ה עתידות להיות, לפי הלוח הקבוע, שנים כאלו [2].

השכיחות הנמוכה של חלות ערב פסח בשבת נובעת מכללי קביעת ראש השנה. רק כאשר ראש השנה חל ביום שלישי, חל ערב פסח שלפניו להיות בשבת. כיוון שראש השנה חל ביום שלישי רק כאשר מולד הלבנה הוא בין יום שני בצהרים לבין יום שלישי בשעה 3 ו11- דקות (זמניות) - תופעה שהיא די נדירה - חל גם ערב פסח בשבת רק לעיתים נדירות [3].

תענית בכורות

כאשר ערב פסח חל בשבת, חלה גם תענית הבכורות בשבת. לאור זאת, יש לבחון האם להקדים אותה, לאחר אותה או לבטלה לחלוטין. הגמרא בחגיגה (ה.) מסבירה שכאשר תשעה באב חל להיות בשבת - מאחרים אותו ואין מקדימים אותו, כיוון ש"אקדומי פורענות לא מקדמי". לאור זאת, נפסק להלכה שיש להקדים תעניות שאינן של פורענות - כמו תענית אסתר ותענית בכורות - אם הן חלות בשבת (עיין בשו"ת מהרי"ל סימן ק"י).

האם להקדים את התענית ליום חמישי או ליום ששי? הרמב"ם דן בשאלה זו ביחס לתענית אסתר, ופוסק:

"ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת - מקדימין ומתענין בחמישי, שהוא אחד עשר". (הל' תעניות ה', ה)

לכאורה, אם מקדימים את תענית אסתר ליום חמישי, יש להקדים גם את תענית הבכורות לאותו יום. אמנם, ייתכן שישנה סיבה מיוחדת לכך שמקדימים דווקא את תענית אסתר ליום חמישי. המגיד-משנה (שם) מסביר שאין מקדימים את תענית אסתר ליום ששי כיוון ש"אין מתענין בערב שבת מפני כבוד השבת". סיבה זו שייכת, כמובן, גם בתענית בכורות.

בניגוד למגיד-משנה, הטור נימק את הקדמת התענית ליום חמישי בריבוי הסליחות:

"וכשחל פורים ביום א' - מקדימין התענית ליום ה' שלפניו, לפי שרגילין להרבות בו בסליחות ותחנונים, ולא יתכן לעשות כן בערב שבת, שלא יוכלו להכין צרכי שבת". (טור סי' תרפ"ו, וכ"כ הרא"ש והר"ן)

לכאורה ניתן להביא ראיה לשיטת הטור מכך שאם עשרה בטבת חל ביום ששי - צמים בו ביום, ואין חוששים לכך ש"אין מתענים בערב שבת"; אולם ייתכן שאם התאריך המקורי של התענית חל ביום ששי - אכן צמים באותו יום, אך כאשר ממילא הצום אינו בזמנו ואנו נאלצים להקדים אותו - אין אנו מקדימים ליום ששי, כדי שלא להיכנס לשבת בתענית (עיין במגיד-משנה שם).

הקדמת תענית הבכורות מהווה נפקא-מינה בין שני הטעמים: לפי טעמו של הטור יש להקדים את תענית הבכורות ליום ששי, שהרי אין אומרים בה סליחות, ואילו לפי הסברו של המגיד-משנה יש להקדימה ליום חמישי, שכן תענית ביום ששי פוגעת בכבוד השבת.

להלכה, פסק המאירי (עיין ברכי-יוסף ת"ע, ד) שתענית הבכורות מוקדמת ליום ששי, אולם רוב הראשונים פסקו להקדימה ליום חמישי. כך מבואר במדרש תנחומא (בראשית, ג'), בשו"ת תרומת-הדשן (ח"א קכ"ו), במהרי"ל (סי' ק"י; קנ"ח) ובעוד מקומות. בשו"ת תרומת-הדשן מביא שיטה שאין מתענים כלל כאשר תענית הבכורות חלה ביום ששי:

"שמעתי דחד מרבוותא רצה להוכיח דלא מתענין כלל, מהא דמייתי מרדכי פרק "מקום שנהגו", דפליגי אמוראי בירושלמי: איתא דרבי לא אכל בערב פסח, חד סבר משום דבוכרא הוא, וחד סבר דהוה מתענה משום דאיסטניס הוה. והשתא, אי סבירא לן דלמ"ד משום בוכרא מתענין צריכין להתענות אף כשחל בשבת לפני השבת - א"כ אמאי פליגי אמוראי משום מאי התענה רבי, תפשוט להו מהיכא דחל בשבת, אם התענה ביום שלפניו...". (שו"ת תרומת-הדשן ח"א קכ"ו, וכן דעת האגור בסי' תשע"א בשם אביו, הובאו דבריו בבית-יוסף סי' ת"ע)

לדעת אחד מרבותיו של "תרומת הדשן", ניתן להוכיח מהירושלמי שאין צורך להתענות השנה כלל. בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) מובא שרבי לא אכל בערב פסח, ונחלקו שם האמוראים אם הוא נהג כך משום שהיה בכור, או משום שהיה איסטניס ורצה לאכול בליל הסדר מצה לתיאבון. לכאורה, ניתן היה לבדוק כיצד היה רבי נוהג בערב פסח שחל להיות בשבת, וכך להכריע במחלוקת: אם רבי צם בשל היותו איסטניס - ברור שהוא לא צם כאשר ערב פסח חל בשבת (שכן הצום ממילא אינו צמוד לליל הסדר). ממילא, אם רבי נהג לצום גם בשנה זו - הרי שצם בגלל היותו בכור, ואם לאו - הרי שצם בשנים רגילות בגלל היותו איסטניס. מכך שהירושלמי לא פשט את הספק כפי שהסברנו, הוכיח רבו של "תרומת הדשן" שאין מתענים תענית בכורות כאשר ערב פסח חל בשבת.

במסקנתו, דוחה "תרומת הדשן" את השיטה שהביא, ומסביר שייתכן שהאמוראים שכחו כיצד נהג רבי בערב פסח שחל בשבת, כשם שבני בתירא שכחו מה הדין במקרה דומה:

"בני בתירה, שהיו נשיאים ונתעלמה מהן כשחל ערב פסח בשבת אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו - והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים? אלא על כרחך, בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת, ונשתכח מהן הדבר אע"פ שהיתה מילתא דצבור כו'. כל שכן שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח, גם בימיו לא חל כ"כ בשנים מרובות".

להלכה פסק השו"ע:

"אם חל ערב פסח בשבת - יש אומרים שמתענים הבכורות ביום ה', ויש אומרים שאינם מתענים כלל. הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה". (או"ח ת"ע, ב)

השו"ע מביא את שתי הדעות ואינו מכריע בפירוש, אך משמע מדבריו שהוא פוסק שאין צריך לצום, שכן "יש-אומרים ויש-אומרים - הלכה כיש-אומרים בתרא" [4]. בשו"ת יחוה-דעת (ח"א סי' צ"א) הוסיף שטוב להשתתף בסעודת מצווה כדי להיפטר מהתענית. מאידך, הרמ"א פסק שיש להתענות ביום חמישי, וכן פסקו אחרונים רבים: הרב טיקוצ'ינסקי (לוח א"י), ה"בן איש חי" (שנה א' צ"ו, א), ועוד.

סיום מסכת כדי להיפטר מהתענית

בין האחרונים נטושה מחלוקת האם בשנים רגילות ניתן להיפטר מתענית הבכורות ע"י סעודת מצווה: יש המחמירים וכותבים שסעודת מצווה אינה פוטרת מתענית הבכורות ("נודע ביהודה" (מה"ת קו"א שנ"ד), ה"חתם-סופר", הראי"ה קוק), ולעומתם יש המקלים ומתירים להיפטר כך מהתענית (משנה-ברורה (ת"ע, י), שו"ת אגרות-משה (או"ח ח"א קנ"ז), שו"ת מנחת-יצחק (ח"ג סימן צ"ג), שו"ת יביע-אומר (ח"ד או"ח, י"ג) ועוד).

כאשר ערב פסח חל בשבת - יש שראו בכך סיבה להחמיר, ויש שראו בכך סיבה דווקא להקל [5]. הרב פרנק (מקראי קודש, פסח, ח"ב סימן כ"ג) כתב שאלו שמקלים לעשות סעודה בכל שנה, סומכים על החשש שהתענית תפגום בליל הסדר, וכיוון שהתענית מוקדמת ליום חמישי ואין חשש כזה - יש להתענות [6]. בדומה לכך, יש אחרונים שכתבו שגם אם בכל שנה יש להקל כי בשל הסדר אי אפשר לאכול מיד בסיום הצום, השנה - כשניתן לאכול מיד בתחילת הלילה - יש להחמיר.

לעומת דעות אלו, דעת רוב הפוסקים היא שבשנה זו יש מקום להקל לפחות כבשנים רגילות, ואפשר שאפילו יותר מכך. פוסקים אלו מסתמכים על השיטות שלפיהן אין מתענים השנה תענית בכורות כלל, וכן כתבו להקל בשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ס"ט), בשו"ת יחוה-דעת (ח"א סימן צ"א) וב"לוח ארץ ישראל" לרב טיקוצ'ינסקי. כך גם משמע מסתימת המשנה-ברורה, שלא חילק בין שנה זו לשנים רגילות לעניין סעודת מצווה [7]. בשו"ת יחוה-דעת כתב שגם אב המתענה עבור בנו פטור השנה לגמרי מהתענית.

להלכה: מתענים השנה תענית בכורות ביום חמישי, וניתן להקל ולהיפטר ממנה ע"י השתתפות בסעודת מצווה (אולי אף יותר מבשנים רגילות).

בדיקת חמץ

הרמב"ם פסק שכאשר ערב פסח חל בשבת, מקדימים את בדיקת החמץ:

"חל ארבעה עשר להיות בשבת, בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלושה עשר". (הל' חמץ ומצה ג', ג)

אף השו"ע (תמ"ד, א) פסק כרמב"ם, ולכן השנה נבדוק את החמץ ביום חמישי בלילה (אור ליום ששי).

פרטי הבדיקה הם כבשאר השנים: קודם הבדיקה מברכים "על ביעור חמץ", ולאחריה מבטלים את החמץ שלא ראה - "דלא חזיתיה" - כפי שמבטלים אותו בכל שנה לאחר הבדיקה בלילה (ט"ז תמ"ד, ז; משנ"ב שם, א).

מי שלא בדק את החמץ ביום חמישי - בודקו בברכה ביום ששי בבוקר (שכן רק על בדיקה שלאחר הפסח אין מברכים - עיין שו"ע סי' תל"ה). אם לא בדק גם ביום ששי - לא יבדוק בשבת [8], ונחלקו הפוסקים אם יבדוק בליל הסדר או במוצאי יו"ט ראשון. להלכה פסק המשנה-ברורה (תל"ה, ג; שעה"צ שם) שמי שביטל את החמץ בשבת לפני סוף השעה החמישית - יבדוק רק במוצאי יו"ט, אך אם שכח וביטלו רק לאחר השעה החמישית - יבדוק את החמץ בליל הסדר.

ביעור חמץ וביטולו

המשנה בפסחים דנה בשאלה מתי מבערים את החמץ כשערב פסח חל להיות בשבת:

"ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו. רבי אליעזר בר צדוק אומר: תרומה - מלפני השבת, וחולין - בזמנן". (משנה פסחים מט.)

אם כך, לדעת ר' מאיר יש לבער את החמץ ביום ששי, ואילו חכמים ור' אלעזר בר צדוק סוברים שצריך לבערו "בזמנו", דהיינו בשבת עצמה. לכאורה, שיטת חכמים תמוהה: כיצד מותר לשרוף את החמץ בשבת [9]? בעל-המאור מבאר:

"רבי מאיר לטעמיה... משום דסבר לה כרבי יהודה, דאמר אין ביעור חמץ אלא בשריפה. וכיוון דמיקלע י"ד בשבת, דלאו זמן שריפה הוא, שאין שריפת חמץ דוחה את השבת... וחכמים אומרים בזמנו - רבנן לטעמייהו, דסבירא להו בביעור חמץ "מפורר וזורה לרוח ומטיל לים", ואין בזה אב מלאכה...". (בעל-המאור שם)

כלומר: לדעת ר' מאיר ניתן לבער את החמץ רק בשריפה, וממילא אי אפשר לבערו בשבת, ואילו לדעת חכמים ניתן לבטל את החמץ גם על ידי פירור וזרייה לרוח, וממילא ניתן לעשות זאת גם בשבת.

להלכה, פסק הרמב"ם שיש לבער את החמץ ביום ששי:

"ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת. ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת". (הל' חמץ ומצה ג', ג)

לפי הסברו של בעל המאור היינו מצפים שהרמב"ם יפסוק שניתן לבער את החמץ רק בשריפה. אולם למעשה, הרמב"ם פוסק שניתן לעשות זאת בדרכים רבות:

"כיצד ביעור חמץ? שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים". (הל' חמץ ומצה ג', יא)

ייתכן שלדעת הרמב"ם יש איסור גם בפירור הלחם [10], אך לחילופין ניתן להסביר שהרמב"ם הבין בצורה שונה את מחלוקת התנאים.

המנחת-חינוך, במצווה ט', חוקר מהו אופי מצוַת "תשביתו": האם יש לעשות פעולה אקטיבית ולבער את החמץ בידיים, או שמא די בכך שביום י"ד בניסן אין לאדם חמץ בביתו:

"והנה, לכאורה יש ספק אם המצוַת עשה היא שיהא החמץ מושבת... או דילמא דמצווה עליו בקום ועשה דישבית החמץ".

הנפקא-מינה בין שתי ההבנות היא השאלה האם אדם שאין בביתו חמץ חייב לקנות חמץ כדי לבער אותו. אם המצווה היא פעילה - רצוי שיקנה חמץ, כדי שיוכל לקיים את המצווה; אולם אם המצווה היא סבילה (פסיבית) - אין צורך לקנות חמץ.

ייתכן שהרמב"ם הבין שזהו פירושה של מחלוקת התנאים: ר' מאיר סובר שמצוַת "תשביתו" היא פסיבית, וממילא גם אם יבער את החמץ ביום ששי - יקיים את המצווה ביום י"ד בניסן. חכמים, לעומתו, הבינו שהמצווה היא אקטיבית, ועל כן יש לקיימה ביום י"ד בניסן, שהוא זמן חיובה.

לפי הבנה זו פסק הרמב"ם כר' מאיר, ולכן - למרות שלדעתו ניתן לבער את החמץ בשבת בהיתר על ידי פירורו וזריקתו לים - הוא העדיף לפסוק שיש לבער את החמץ ביום ששי, שכן גם בדרך זו מתקיימת המצווה לכתחילה [11].

גם לפי הבנתנו, עדיין תמוה: מדוע פסק הרמב"ם כר' מאיר נגד חכמים, ולא נקט בכלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים"? ואכן, הראב"ד השיג על הרמב"ם, וכתב שיש לפסוק כחכמים ולבער את החמץ בשבת. הבית-יוסף (סי' תמ"ד) יישב את שיטת הרמב"ם, והסביר שלכל הדעות - הן לדעת חכמים והן לדעת ר' מאיר - יש לבער את החמץ ביום ששי, והמחלוקת היא רק אם מותר להשאיר מעט חמץ לשבת: לדעת ר' מאיר אסור לעשות כך, ואילו חכמים סבורים שמותר להשאיר מזון לסעודות השבת ולבער את הנותר בשבת. לפי הסבר זה, הרמב"ם פסק כחכמים [12].

להלכה פסק השו"ע (תמ"ד, א) כדעת הרמב"ם, שכשערב פסח חל להיות בשבת - מבערים את החמץ ביום ששי.

עד איזו שעה צריך לבער את החמץ?

בשנה רגילה יש לבער את החמץ עד סוף השעה החמישית. לכאורה, כאשר הביעור מוקדם ליום ששי ניתן לבער במשך כל היום, שכן אפילו בשבת מותר לאכול חמץ, וודאי שאין איסור להשהותו ביום ששי. למרות זאת, כתב המרדכי בשם רש"י (מרדכי פסחים, סוף פרק א') שגם כאשר ערב פסח חל להיות בשבת - יש לבער את החמץ עד סוף השעה החמישית, גזרה משום שנה רגילה. בעקבותיו, פסק גם השו"ע שכך ראוי לעשות:

"טוב לבער בערב שבת קודם חצות [13], כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות". (תמ"ד, ב)

על פי פסיקה זו חידש הרוגוצ'ובר (צפנת-פענח, הל' חמץ ומצה ג', ג) ביאור במשנה, המיישב את שיטת הרמב"ם: הן לדעת חכמים והן לדעת ר' מאיר יש לבער את החמץ ביום ששי, אלא שלדעת ר' מאיר ניתן לעשות זאת במשך היום כולו, ואילו חכמים פוסקים שיש לבער את החמץ "בזמנו" - דהיינו, עד סוף השעה החמישית, כבכל שנה. לפי פירוש זה פסק הרמב"ם כחכמים, ואין כל קושי על שיטתו.

ביטול חמץ

המהרי"ל (הלכות בדיקת חמץ) כתב שכשערב פסח חל בשבת - אין צורך לבטל את החמץ לאחר ביעורו. המשנה-ברורה ביאר שכיוון שגם בשבת אוכלים חמץ - אין טעם לבטלו ביום ששי:

"דסוף סוף יהיה צריך לבטל ביום מחר, שהרי חוזר וזוכה בפת שמשייר לצורך השבת". (משנ"ב תמ"ד, י בשם הלבוש)

מסיבה זו יש לבטל את החמץ בשבת עצמה לפני סוף השעה החמישית (רמ"א תמ"ד, ב). יש לציין, כי על אף שאנו אוכלים חמץ גם לאחר הביעור (עיין בה"ל תמ"ד, א ד"ה ומשיירין) ואפילו בשבת עצמה - יש להיזהר מאוד שלאחר בדיקת החמץ יישאר החמץ הנותר מרוכז במקום אחד, ולא יפוזר בבית. בייחוד אמורים הדברים בבית שיש בו ילדים קטנים, ויש סיכון שהחמץ יתפזר בבית כולו.

לסיכום: כשערב פסח חל בשבת, מוקדמת בדיקת החמץ ליום חמישי בערב, אור ליום ששי, ולאחריה מבטלים את החמץ כרגיל. ביום ששי בבוקר שורפים את החמץ עד סוף השעה החמישית כבכל שנה, ואין מבטלים אותו.
יש לבטל את החמץ בשבת, לפני סוף השעה החמישית.

 

עשיית מלאכה ביום ששי

המשנה בפסחים (נ.) כותבת שאין עושים מלאכה בערב פסח לאחר חצות היום. בטעם הדבר נחלקו הראשונים. רש"י ביאר:

"כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותִקון מצה לצורך הלילה". (רש"י, פסחים נ. ד"ה שלא לעשות)

בניגוד לרש"י, שהבין שטרדת עשיית המלאכה עשויה להשכיח את קיום מצוות היום, הסביר הירושלמי שאסור לעשות מלאכה בערב פסח כיוון ש"אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב" (פסחים פ"ד ה"א).

כאשר ערב פסח חל בשבת, נוצרת נפקא-מינה בין שני הטעמים: קרבן הפסח דוחה את השבת, ולכן גם כשערב פסח חל בשבת - קרב הקרבן בי"ד בניסן. ממילא, לפי הירושלמי צריך יום ששי להיות מותר בעשיית מלאכה, שכן אין מקריבים בו את קרבן הפסח. לפי הטעם שהביא רש"י, לעומת זאת, נראה שיש לאסור עשיית מלאכה ביום ששי, כיוון שבו ביום יש להכין את צרכי ליל הסדר ולבער את החמץ. וכך כתב הבאור-הלכה:

"על פי הירושלמי שהביאוהו הפוסקים, דהטעם משום שחיטת הפסח, ולפי זה אם חל פסח במוצאי שבת (בבה"ל כתוב בטעות "ע"ש") - מותר במלאכה מעיקר הדין עד המנחה... ורש"י פירש עוד טעם, כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו... ולפי טעם זה אפילו כשחל פסח במוצאי שבת - גם כן יש ליזהר שלא לעשות מלאכה מחצות, שהרי טרוד בביעור חמץ ותיקון המצה לצורך מחר. אלא דרוב הפוסקים תופסין טעם הירושלמי, ואם כן אפשר דאין להחמיר". (תס"ח ד"ה מחצות)

הבאור-הלכה מצדד, אם כן, להקל ולהתיר עשיית מלאכה ביום ששי, על אף שאינו כותב זאת בוודאות. אחרונים רבים כתבו בפשטות שהמנהג להקל, שכן רוב הראשונים הביאו את טעמו של הירושלמי (תוס', רא"ש, ר"ן, רמב"ם הל' יו"ט ח', יז), וכן מפני שייתכן שגם לפי טעמו של רש"י אין להחמיר כשערב פסח חל בשבת. כך כתבו המהרי"ל (מנהגי המהרי"ל הלכות ערב פסח), בעל ה"כנסת הגדולה" בספר "פסח מעובין" (אות צ"ג; הובאו דבריו בשערי-תשובה, סוף סי' תמ"ד), החיד"א (ברכי-יוסף תמ"ד), שו"ת יחוה-דעת (ח"א סימן צ"א) ועוד.

על פי פוסקים אלו, נוהגים להקל ולעשות מלאכה ביום ששי גם לאחר חצות, עד זמן מנחה קטנה (תשע שעות זמניות וחצי), כבכל ערב שבת [14], והרוצה - יכול להחמיר לעצמו (עיין במנהגי מהרי"ל שם).

אמירת "ויהי נועם" בשבוע שקודם הפסח

כשפסח חל להיות בשבת, נוהגים רבים שלא לומר "ויהי נועם" במוצאי שבת שקודם הפסח, כיוון שחלק מיום י"ד בניסן (יום ששי) אסור בעשיית מלאכה, ולכן השבוע אינו שבוע מלא של "מעשה ידינו". כשערב פסח חל בשבת, ומותר לעשות מלאכה במשך יום י"ד כולו - יש לומר במוצאי השבת שלפני פסח "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".

 

סעודות שבת

עקרונית, עומדות בפנינו שתי דרכים לקיום מצוַת לחם משנה בשבת החלה בערב פסח: בחמץ או במצה. ראשית, נבחן את הבעיות הכרוכות בכל דרך, ולאחר מכן ננסה להתמודד עם בעיות אלו.

אכילת מצה

הירושלמי בפסחים כותב שאסור לאכול מצה בערב פסח:

"האוכל מצה בערב פסח - כבא על ארוסתו בבית חמיו. והבא על ארוסתו בבית חמיו - לוקה". (פסחים פ"י ה"א)

דברי הירושלמי נפסקו בראשונים [15], וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הל' חמץ ומצה ב', יב) ובשו"ע (סי' תע"א). הראשונים הביאו טעמים שונים לאיסור זה: המאירי (פסחים יג.) כתב שאסרו אכילת מצה בערב פסח כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון; הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ב', יב) כתב שהאיסור נועד ליצור היכר לאכילת המצה בערב; והרוקח (סי' ר"פ) נימק דין זה בכך שמצה הוקשה לקרבן פסח.

נחלקו הראשונים בשאלה מתי בדיוק אסור לאכול מצה: לדעת האורחות-חיים (חמץ ומצה קי"ד, בשם יש-אומרים; וכן משמע ברמב"ן, מלחמות ה', פסחים סוף פ"ג) אסור לאכול מצה כבר מליל י"ד בניסן, אך רוב הראשונים (רי"ף, רמב"ם, רמב"ן ועוד) הבינו שהאיסור אינו מתחיל בערב, אלא רק בבוקר יום י"ד בניסן.

בשם ר' חיים (הובאו דבריו בספר "אש תמיד" [16]) מובאת ראיה מעניינת לשיטת רוב הראשונים: במשנה נאמר "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה" - ומשמע שאין איסור לאכול מצה באף אחד מלילות השנה.

מאיזו שעה מתחיל האיסור ביום? לדעת הרמב"ן (פסחים נ.) האיסור מתחיל מעלות השחר, ואילו בעל-המאור (שם) פסק שהאיסור מתחיל רק מזמן איסור חמץ - השעה הששית של היום (ומעין זה ברא"ש פ"ג סימן ז'). להלכה פסק הרמ"א (תע"א, ב) שהאיסור מתחיל מעלות השחר, וכך פסק אף המשנה-ברורה (תע"א, יב), שהוסיף שיש הנוהגים שלא לאכול מצה כבר מראש חודש. לאור זאת, ברור שישנה בעיה להשתמש במצה כ"לחם משנה" בסעודת שבת בערב פסח.

אכילת חמץ

באכילת חמץ בשבת זו כרוכות כמה בעיות - חלקן הלכתיות וחלקן מעשיות-פרקטיות:

א. אם האדם לא יסיים לאכול את כל הלחם, הוא יצטרך למצוא פתרון עבור השאריות. כמו כן, יש להיזהר מאוד שלא יישארו פירורי חמץ.

ב. אם האדם בישל את האוכל בכלי חמץ - הוא יתקשה לחמם את האוכל בשבת בלי להחמיץ את הכיריים או את הפלטה.

ג. אי אפשר לשטוף את הסירים שהמאכלים נמצאים בהם, שכן אין בהם צורך לשבת (משנ"ב תמ"ד, יא).

ד. אי אפשר לשטוף כלים, שכן הכיור כבר כשר לפסח.

ה. בכל אופן, אסור לאכול לחם בסעודה שלישית, כיוון שלהרבה שיטות אי אפשר לצאת ידי חובת הסעודה השלישית קודם זמן מנחה, ובזמן זה כבר אסור לאכול חמץ.

לאור הבעיות שהזכרנו, רצוי שלא לאכול חמץ בערב פסח שחל בשבת. מי שבכל זאת חפץ לאכול חמץ - יכול לעשות זאת בקצת מאמץ, כפי שיפורט להלן:

חימום האוכל: יש להשתדל לחמם את האוכל בכיריים או בפלטה שאין משתמשים בהם בפסח. אם אי אפשר לעשות כך - יש לכסות את הפלטה בנייר כסף עבה (או בכמה כיסויים של נייר כסף רגיל), ולהיזהר שלא יישפך נוזל על הפלטה עצמה.

ניקוי הסירים והצלחות: אין דרך מותרת לשטוף את הכלים שאין בהם צורך לשבת (שכן שטיפת כלים שאינה לצורך השבת אסורה). אמנם, הניקוי ההכרחי למניעת איסור חמץ הותר (משנ"ב תמ"ד, יד), ולכן יש לנגב את הכלים בנייר ולנקות במעט מים את הלכלוך שאינו יורד (רמ"א תמ"ד, ג). הכלים שנצרכים לשבת עצמה - מותר לשוטפם, אך מובן שאין לעשות זאת בכיור כשר לפסח אלא בכיור שאין רוחצים בו כלים בפסח, כגון כיור האמבטיה.

שאריות החמץ: בכך נדון להלן (עמ' 23).

פתרונות

כאמור לעיל, רצוי שלא לאכול כלל חמץ בערב פסח שחל בשבת. כדי להתגבר על בעיית ה"לחם משנה", ניתן לבחור באחד משני הפתרונות דלהלן:

פתרון א': מצה עשירה

ניתן לבער את כל החמץ לפני השבת, ולהשתמש ל"לחם משנה" במצה עשירה. כדי לבאר פתרון זה, יש לדון בדין מצה עשירה.

הגמרא בפסחים (לה.-לו.) דנה בדינה של מצה שנילושה ביין, שמן או דבש (והוא הדין גם במצה שנילושה בשאר מיצי הפירות (רמב"ם, הל' חמץ ומצה ה', ב) או בביצים (ר"ת בתוס' שם; רא"ש ור"ן שם; ועוד)). הראשונים נחלקו כיצד להסביר את הסוגייה וכיצד לפסוק להלכה. ר"ת (תוס' פסחים לה:), הרא"ש (שם), הרמב"ם (ה', ב) וראשונים נוספים כתבו שמי פירות ללא מים אינם מחמיצים כלל, ואפילו אם הם התפיחו את הבצק - הוא מותר באכילה. לעומתם, רש"י (פסחים לה. ד"ה ביין) והראב"ד (הל' חמץ ומצה ה', ב) פסקו שמי פירות מחמיצים, ואסור לאכול מצה שנילושה בהם [17].

להלכה פסק השו"ע להקל, שמי פירות ללא מים אינם מחמיצים כלל:

"מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום". (תס"ב, א)

הרמ"א חלק עליו, ופסק שאין ללוש מצות במי פירות:

"הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות... ואין לשנות - אם לא בשעת הדחק, לצרכי חולה או זקן הצריך לזה". (תס"ב, ד)

המשנה-ברורה ביאר (ע"פ ביאור הגר"א והלבוש) שהרמ"א החמיר כיוון שחשש שמא מי פירות מחמיצים, וכן שמא נתערבו מעט מים בפירות:

"דחוששין לכתחילה לסברת הני פוסקים דסבירא להו דמי פירות בלחודייהו גם כן מחמיצים וממהרין גם כן להחמיץ; וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים, דלכולי עלמא מחמיץ" [18]. (תס"ב, טו)

הבית-יוסף הביא בשם הכלבו טעם אחר לאיסור הלישה במי פירות, למרות שהוא עצמו חלק על מנהג זה:

"כתב הכל בו (סי' מ"ח, י ע"ג): נהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בשני ימים ראשונים, דלא אתי לאחלופי בה ולמיכל מינה מצות חובה". (בית-יוסף תס"ב)

גם הלבוש (שם) הביא טעם זה, לפיו אין לאכול מצה עשירה שמא יאכל אותה בטעות במקום מצת המצווה.

בכל אופן, ברור שמותר לאכול מצה עשירה ביום י"ד בניסן עד סוף השעה הרביעית, שהרי בזמן זה מותר לאכול אפילו חמץ [19]. לגבי אכילת מצה עשירה לאחר השעה הרביעית יש להסתפק, שכן נראה שהדבר תלוי בטעמים דלעיל: אם איסור אכילת מצה עשירה בפסח נובע מהחשש שיאכל אותה במקום מצת המצווה - אזי אין מקום לאסור אכילת מצה עשירה לפני פסח, אפילו בצהרי י"ד בניסן. אולם אם יש חשש שמצה כזו נחשבת חמץ - בין אם בשל החשש שמא התערבו בה מים או בשל החשש לשיטת רש"י - אזי יש לאסור את אכילתה כבר מזמן ביעור החמץ.

בשו"ת נודע-ביהודה (מהדורה קמא, או"ח סימן כ"א) כתב שגם אם חוששים לשיטת רש"י - אין לאסור אכילת מצה עשירה לפני פסח, כיוון שגם לשיטתו מצה עשירה אינה אלא חמץ נוקשה, שאין בו איסור כרת, ולכן אין מקום להחמיר בו אלא בפסח עצמו (וכך כתב גם בשו"ת אבני-נזר או"ח ח"ב סימן שע"ז). ואכן, מפשט דברי השו"ע והרמ"א עולה שהם התירו לאכול מצה עשירה ביום י"ד בניסן, גם לאחר זמן ביעור החמץ. השו"ע כותב שמותר לאכול מצה עשירה ביום י"ד בניסן עד סוף השעה העשירית [20], ומדברי הרמ"א משמע שגם הוא מסכים לפסק זה:

"וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. הגה: אבל מצה שיוצאין בה בלילה - אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר". (תע"א, ב)

לדעת השו"ע בודאי שאין איסור לאכול מצה עשירה בערב פסח, שהרי הוא מתיר לאוכלה אפילו בפסח עצמו, אך נראה שגם לדעת הרמ"א האיסור הוא רק בפסח עצמו, כיוון שרק אז יש חשש שיטעה ויאכל אותה במקום מצת מצווה ורק אז יש מקום לחשוש לדעת רש"י.

אמנם, לכאורה הרמ"א סותר את עצמו בסימן תמ"ד, העוסק בערב פסח שחל בשבת. השו"ע כותב שיש לקיים את הסעודה השלישית לפני השעה העשירית ולאכול בה מצה עשירה, כיוון שאי אפשר לקיים סעודה שלישית לפני זמן המנחה, ואסור גם לאכול פת לאחר השעה העשירית (כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון). הרמ"א מעיר שאנו לא נוהגים לאכול מצה עשירה:

"י"ד שחל להיות בשבת... סעודה שלישית - זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה. וצריך לעשותה קודם שעה עשירית. הגה: ובמדינות אלו, שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב ס"ד בהג"ה - יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים...". (תמ"ד, א)

אם הרמ"א מתיר לאכול מצה עשירה עד שעה עשירית (כפי שמשמע מדבריו בסימן תע"א), מדוע הוא אוסר לאוכלה בסעודה שלישית? בערוך-השולחן יישב סתירה זו:

"ונראה שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג, דאין שום טעם בזה. אלא הכוונה - כיוון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה, ממילא אין מכינין אצלנו מצה עשירה, ולהכין רק על סעודה שלישית - אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה...". (תמ"ד, ה)

לדעת ערוך-השולחן מתיר גם הרמ"א לאכול מצה עשירה עד השעה העשירית, שהרי "אין שום טעם" להחמיר בזה. הרמ"א פסק שיש לאכול בסעודה השלישית מיני תרגימא, שכן אשכנזים אינם מחזיקים בביתם בדרך כלל מצה עשירה, כיוון שהם נוהגים שלא לאוכלה בפסח. לאור זאת, אדם שיש בביתו מצה עשירה - יכול לאוכלה לסעודה שלישית גם לדעת הרמ"א (וכ"כ גם ב"חוק יעקב" תמ"ד, א).

בניגוד לדעת ערוך-השולחן, הנודע-ביהודה הבין שהרמ"א אוסר אכילת מצה עשירה במשך כל היום, ומתיר לאוכלה רק עד חצות (שעה לאחר סוף זמן ביעור החמץ) [21]:

"ובאמת, מאד אני תמה על רמ"א, דעל כל פנים, לשום דעה ליכא בנוקשה חשש איסור תורה בערב פסח - ולמה חשש בדבר שהוא דרבנן לדעה יחידית, היא דעת רש"י, נגד רוב פוסקים הקדמונים? ואלמלא שכבר הורה ראש המורים, שהוא רמ"א, לאיסור אפילו בערב פסח - הייתי מתיר מצה עשירה כל היום בערב פסח. ועל כל פנים אני מורה דעד חצות היום, אפילו לרמ"א מותר מצה עשירה... ולפי מה שכתבתי ניחא, דסעודה שלישית זמנה אחר חצות, לכן החמיר רמ"א אפילו במצה עשירה... לכן נלע"ד סיומא דפסקא, דעד חצות מותר בוודאי לאכול מצה עשירה בערב פסח, והמורה להתיר כל היום - לא הפסיד באם הוא לצורך קצת, אפילו אינו צורך חולה וזקן".

בשו"ע הרב כתב שנוהגים שלא לאכול מצה עשירה לאחר תחילת השעה החמישית. גם בשער-הציון (תמ"ד, א) משמע שאין לאכול מצה עשירה אפילו קודם השעה העשירית (ולכאורה, מסתימת דבריו, משמע שכוונתו לאסור מתחילת השעה החמישית), וכן כתב גם בשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"א קנ"ה), שמנהגנו הוא שלא לאכול מצה עשירה לאחר סוף זמן היתר אכילת החמץ.

למעשה, כיוון שאחרונים רבים אוסרים לאכול מצה עשירה לאחר סוף זמן אכילת החמץ, נראה שיש להשתמש במצה עשירה כלחם משנה רק לשתי סעודות השבת הראשונות.

הברכה על מצה עשירה

מצה עשירה היא פת הבאה בכיסנין. השו"ע פוסק שמברכים "המוציא" על פת הבאה בכיסנין רק אם קובעים עליה סעודה (קס"ח, ז). ישנן כמה שיטות מהי שיעור קביעת הסעודה: יש שכתבו שהוא שיעור שלוש או ארבע ביצים (224 סמ"ק), ויש שפסקו שהוא השיעור שאנשים רגילים לאכול בסעודה (עיין משנ"ב קס"ח, כד). המגן-אברהם (קס"ח, יג, הובא במשנ"ב שם) חידש שאף אדם האוכל פת הבאה בכיסנין פחות משיעור קביעות סעודה, אך שיעורה ביחד עם שאר המאכלים בסעודה עולה לשיעור קביעות סעודה - מברך עליה "המוציא" וברכת המזון.

בהתאם לפסיקת השו"ע, נראה לכאורה שיש לאכול מהמצה העשירה כשיעור קביעת סעודה כדי לברך עליה "המוציא" (לשיטת המגן-אברהם, כאמור, די לאכול כשיעור קביעת סעודה ביחד עם שאר המאכלים). אולם המהר"ח אור-זרוע כתב:

"שבת קובעת, דאפילו אכילת עראי חשיבא קבע למעשר. נראה דגם לענין פת הבא בכיסנין... כל אכילת שבת חשיבא קבע כמו למעשר". (שו"ת מהר"ח אור-זרוע סי' ע"א)

דהיינו, אדם האוכל אכילת עראי מפירות בשבת - צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, כי השבת נותנת לאכילה זו חשיבות והופכת אותה לאכילת קבע, החייבת בהפרשה. בדומה לכך, כותב המהר"ח אור-זרוע שגם האוכל פת הבאה בכיסנין בשבת מברך עליה "המוציא" וברכת המזון, שכן השבת מעניקה לאכילה זו חשיבות מיוחדת וקובעת אותה.

בשערי-תשובה הביא את שו"ת גינת-ורדים (כלל ב' סי' י"א), שחלק על המהר"ח אור-זרוע:

"אין חילוק בין שבת לחול. והסכים עמו בברכי יוסף, וכתב שכן עמא דבר".
(שערי-תשובה קס"ח, ט)

לכאורה, צריכים היינו לברך על מצה עשירה בערב פסח שחל להיות בשבת בהתאם לפסק במחלוקת זו: "המוציא" לדעת המהר"ח אור-זרוע, ו"בורא מיני מזונות" לשיטת ה"גינת ורדים". אמנם, הרב פיינשטיין חידש שבכל אופן יש לברך "המוציא" על מצה עשירה בארוחות החובה של השבת:

"ואף שאין הלכה כמותן שלא בקביעות סעודה, מכל מקום בקביעות סעודה כהא דסעודות שבת המחוייבות - ודאי צריך לברך "המוציא" וג' ברכות, וכמפורש שכן ראוי לעשות". (שו"ת אגרות-משה או"ח ח"א קנ"ה)

לכאורה ניתן לצרף לכך סברה נוספת: מהרבה אחרונים משמע שהגדרת הפת תלויה במנהגו של העולם (סי' קס"ח), ומסיבה זו ישנם ספרדים המברכים ברכת "המוציא" על מצה רק בפסח, שאז היא מחליפה את הלחם, ולא בשאר ימות השנה [22]. לפי סברה זו, ייתכן שבערב פסח שחל בשבת, כאשר מנהג העולם הוא לאכול מצה עשירה כתחליף ללחם - יש לברך עליה "המוציא" (מעין סברה זו כתב בשו"ת לב-חיים לרב חיים פלאג'י, ח"ב סי' פ"ח).

להלכה, עולה מספר מנהגי מהרי"ל (הלכות שבת הגדול וערב פסח) שיש לברך "בורא מיני מזונות" על מצה עשירה גם בערב פסח שחל בשבת, וכן דעת הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה-דעת, ח"א סי' צ"א). מאידך, בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תפ"ט) כתב במפורש שהאוכל מצה עשירה בשבת זו מברך עליה "המוציא", וכן פסק גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א קנ"ה), וכך עולה אף מהמשנה-ברורה (תע"א, ס"ק כא) [23]. בדרך כלל אוכלים ביחד עם שאר המאכלים כשיעור קביעות סעודה, וא"כ נראה שיש לברך "המוציא".

למעשה, יש שנהגו לאכול בערב פסח שחל בשבת מצה עשירה כתחליף ללחם משנה בשתי הארוחות הראשונות. כך הציע האגרות-משה (או"ח ח"א, קנ"ה), וכך מבואר אף במגיד משנה:

"ויש שהיו מחמירין שלא לשייר, אלא לאכול מצה עשירה...". (מגיד-משנה ג', ג)

האגרות-משה מסביר שאף מהבית-יוסף משמע שזוהי הדרך המובחרת, כדי שלא יבואו לידי תקלה אם ישאירו חמץ בשבת, אלא שאי אפשר לחייב אנשים לטרוח ולאפות מצה עשירה:

"ולכן טוב לאלו שאין רוצים להניח חמץ עד יום השבת משום שחוששין למכשולים שאפשר לבֹא מזה - יקיימו מצוַת שתי הסעודות במצה עשירה, שכיון שקובע עלייהו סעודות השבת, יצטרך לברך "המוציא" וברכת המזון. וכמפורש כן בבית-יוסף (או"ח סי' תמ"ד) שנכון לעשות כן, שכתב: "ואין להקשות: יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה? דכיון שאין סיפוק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות - לא אטרחו רבנן", עיי"ש. חזינן שהיה ראוי לתקן ולהנהיג לבער הכל מלפני השבת כדי שלא יבואו לידי תקלה באם ישאר מהחמץ, ולקיים מצוַת הסעודות במצה עשירה, אך שלא אטרחו רבנן. ולכן, לאלו הרוצים ואפשר להם להטריח ולאפות מצה עשירה לשתי הסעודות - הוא עדיף, אף שסעודת שבת הא צריכים לפת שמברכין עליו "המוציא" וברכת המזון, אלא משום דכיון שאוכל אותם לסעודות שבת המחוייבין בפת - אין לך קביעות גדולה מזה".

סיכום פתרון א': יש לאכול את סעודות השבת בכלי הפסח (מבחינה פרקטית, נוח יותר להשתמש בתבניות חד פעמיות וכד', וכדלעיל), להשתמש במצה עשירה ללחם משנה ולברך עליה "המוציא". חשוב לדאוג לסיים את אכילת המצה העשירה עד סוף זמן אכילת חמץ. לכתחילה רצוי שהמצה העשירה לא תיגע בכלי החמץ (הגרשז"א, הובאו דבריו בספר "ערב פסח שחל בשבת" פ"ח הערה ד'), אולם ודאי שבדיעבד הכלים אינם נאסרים אף מחמירים, כיוון שזהו רק מגע צונן [24].

פתרון ב': לחם רגיל

יש כאלו שלא רצו להשתמש בפתרון של מצה עשירה, וטענו שנוהגים שלא לאכול כלל מצה עשירה ביום י"ד בניסן (עיין קובץ מבית לוי, ה'), או שברכתה של המצה העשירה אינה "המוציא" (שו"ת יחוה-דעת ח"א סי' צ"א הערה יב). גם מי שרוצה להשתמש בלחם כלחם משנה - רצוי שיבשל את כל שאר המאכלים בכלי הפסח. המנהג לאכול לחם תוך שימוש בסירים של פסח מובא בפוסקים רבים (מנהגי מהרי"ל הלכות שבת הגדול; מג"א תמ"ד, ד; פמ"ג שם; שו"ת אורח-משפט או"ח קכ"ח אות נח; לוח ארץ ישראל. ועיין גם במשנ"ב תמ"ד, יד), אך בכל אופן, כפי שכתבנו לעיל, נוח יותר מבחינה פרקטית להשתמש בתבניות חד פעמיות.

חשוב להיזהר שהלחם לא ייגע בכלי הפסח שעל השולחן, ולשם כך יש לנקוט באחת משלוש הדרכים הבאות:

א. לאכול את הלחם בתחילה הסעודה, לנקות את השולחן ורק אז להגיש את הכלים. בדרך זו ניתן לאכול בכלי הפסח [25].

ב. לאכול בכלים חד פעמיים, וכך ניתן, כמובן, לאכול חמץ במשך כל הארוחה. בבוקר כדאי לאכול חמץ רק בתחילת הארוחה, כדי שהמשך הארוחה יסייע לניקוי השיניים (במיוחד לאלו שאינם מצחצחים שיניים במברשת בשבת).

ג. לאכול בכלי חמץ. דרך זו פחות רצויה, אך מי שרוצה לנהוג כך - רשאי. גם במקרה זה, רצוי לחמם את האוכל בסירים של פסח, שכן אסור לנקותם בשבת. אין להעביר את האוכל ישירות מהסירים של פסח לצלחות החמץ, אלא יש לעשות זאת על ידי כלי אחר של פסח [26]. לגבי ניקוי הכלים - עיין לעיל בעמ' 21. יש להיזהר בערב שבת להניח את מפת השולחן כך שניתן יהיה להסירה בשבת (לא להניח עליה את הפמוטים, או להניחם על מגש שמונח עליו גם חפץ הנחוץ לשבת).

שאריות חמץ: אדם שנותרו לו שאריות חמץ לאחר סעודת הבוקר - עליו לפוררן ולהשליכן לבית הכיסא (משנה-ברורה תמ"ד, כא), או לחילופין, לתת אותן לבהמה שמזונותיה עליו [27]. יש לזכור לנקות את הפה לאחר אכילת החמץ, ולנער היטב את הבגדים (או להחליפם). לאחר האכילה יש לטאטא היטב את הבית ולנקות גם את המטאטא. רצוי לשים את המטאטא עם כלי החמץ, ולהשתמש במטאטא אחר לפסח.

כדאי להשתדל לקנות לשבת חלות קטנות, כדי שניתן יהיה לסיים אותן בארוחות השבת. כדאי גם לקנות לחמים שאינם מתפוררים כל כך, כמו פיתות [28].

סעודה שלישית

ראשית, יש להקדים הקדמה קצרה בנוגע לסעודה השלישית בכל שבתות השנה, בה נדון בקצרה במרכיבי הסעודה ובזמנה.

מרכיבי הסעודה

הגמרא בשבת (קיז:) לומדת שצריך לאכול בשבת שלוש סעודות מהפסוק "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה" (שמות ט"ז, כה). מכך שכתוב שלוש פעמים "היום", מבינה הגמרא שיש חיוב לאכול שלוש סעודות בשבת. הראשונים נחלקו מה צריך לאכול בסעודה השלישית: התוס' (יומא עט:; סוכה כז.) הסיקו מההשוואה בין שלוש סעודות השבת שצריך לאכול פת גם בסעודה השלישית. הרא"ש, לעומתם, כתב שניתן לצאת ידי חובת הסעודה השלישית בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני הדגן [29]. תוס' (שם) הביאו דעה שלפיה יוצאים ידי חובת הסעודה גם בבשר ודגים, אך לא בפירות, ר"ת (תוס' ברכות מט:) כתב שניתן לצאת ידי חובה גם במיני תרגימא, ואילו הר"ן (שם) הקל עוד יותר, וכתב שדי באכילת פירות כדי לצאת ידי חובת הסעודה השלישית.

להלכה, פסק השו"ע שלכתחילה יש לאכול בסעודה השלישית דווקא פת, אך אם הוא "שבע ביותר" - יכול להסתפק במאכל אחר:

"צריך לעשותה בפת; ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן; ויש אומרים שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת, כבשר ודגים, אבל לא בפירות; ויש אומרים דאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר".
(שו"ע רצ"א, ה)

זמן הסעודה

התוס' (פסחים קיז:) דייקו מהגמרא שניתן לאכול את הסעודה השלישית רק אחרי זמן מנחה (חצי שעה אחרי חצות היום). כך גם פסק הרמב"ם (הל' שבת ל', ט), אולם בעל ה"הלכות גדולות" (מובא ברשב"א שם) כתב שאפשר לאוכלה גם קודם זמן מנחה.

בשו"ע פסק להחמיר, ולאכול דווקא לאחר השעה הששית ומחצה:

"זמנה משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה. ואם עשאה קודם לכן - לא קיים מצוות סעודה שלישית". (שו"ע רצ"א, ב)

מהצלבת שני הנתונים שראינו (מרכיבי הסעודה וזמנה), עולה שכאשר ערב פסח חל בשבת - אי אפשר לקיים את מצוַת הסעודה השלישית בהידור כבכל שבת, שכן בזמן הסעודה - לאחר זמן מנחה - אסור לאכול חמץ ואסור אף לאכול מצה. ישנם מספר פתרונות לבעיה זו:

1. המקלים לאכול מצה עשירה גם לאחר סוף השעה הרביעית (עד השעה העשירית - ראה הערה 20), יכולים לקיים את הסעודה השלישית במצה עשירה. זוהי הצעתו של השו"ע:

"סעודה שלישית - זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, אלא במצה עשירה. וצריך לעשותה קודם שעה עשירית". (שו"ע תמ"ד, א)

2. מי שאינו אוכל מצה עשירה בזמן זה (וכפי שראינו, כך נוהגים רבים מהאשכנזים), יכול לקיים את הסעודה השלישית ללא פת. זוהי הצעתו של הרמ"א:

"ובמדינות הללו, שאין נוהגין לאכול מצה עשירה... יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים". (רמ"א רצ"א, ה; תמ"ד, א)

יש לשים לב לכך שהרמ"א הקדים את האפשרות לקיים את הסעודה בפירות לאפשרות לקיימה בבשר ודגים, ומכך משמע שלדעתו עדיף לאכול בסעודה זו דווקא פירות. כפי שראינו לעיל, התוס' הביאו דעה שניתן לצאת ידי חובת הסעודה רק בבשר ודגים, ולכן ברור שעדיף לחשוש גם לשיטה זו ולאכול בסעודה השלישית בשר ודגים. מדוע, אם כן, הקדים הרמ"א את ה"פירות"?

ה"חוק יעקב" (ס"ק ב) ביאר שהרמ"א העדיף שיקיימו את הסעודה בפירות, שאינם משביעים כל כך, כדי שיוכלו לאכול בלילה מצה לתיאבון. בדומה לכך פסק גם ערוך-השולחן:

"והקדים מיני פירות לבשר ודגים, אע"ג דבשר ודגים עדיפא מפירות לעניין סעודה שלישית... מכל מקום בערב פסח פירות עדיפי, כדי שלא ישבע, ויאכל מצה לתיאבון". (ערוך-השולחן תמ"ד, ה)

אמנם, המגן-אברהם (ס"ק ב) והמשנה-ברורה (תמ"ד, ח) כתבו שגם כשערב פסח חל בשבת - עדיף לקיים את הסעודה השלישית בבשר ודגים. לשיטתם נראה שהרמ"א הקדים את הפירות כיוון שבדרך כלל אנשים לא יטרחו להכין בשר ודגים לסעודה השלישית בערב פסח (וכך תירץ ב"מחזיק ברכה" תמ"ד, ג).

סעודה שלישית במזונות:

מי שאינו רוצה לאכול פת בסעודה השלישית, יכול לקיימה גם במיני מזונות [30]. המשנה-ברורה (תמ"ד, ס"ק ח) כתב שניתן לאכול מיני מזונות העשויים מקמח מצה או ממצה מפוררת ומבושלת (קניידלך), ולדעת החיי-אדם (כלל קכ"ט י"ג) מותר לאכול ביום י"ד בניסן גם מצה כתושה מטוגנת ("מצה בראייט") (בשער-הציון תמ"ד, א הביא מחלוקת בעניין זה, אך במשנה-ברורה רצ"א, כה כתב כחיי-אדם).

אדם שהתחיל את סעודתו השלישית לאחר השעה העשירית - יכול לקיימה בבשר ודגים או בפירות בלבד, אך לא במזונות (משנ"ב תמ"ד, ח). אם התחיל אותה קודם השעה העשירית - נחלקו הפוסקים אם הוא רשאי להמשיך ולאכול מזונות גם לאחריה. המשנה-ברורה פסק להקל (שם), אך הוסיף ש"יאכל רק מעט ולא למלא כריסו, כדי שיאכל מצה לתיאבון".

3. מנהג שלישי מובא בשם המהר"ם מרוטנבורג:

"כשחל י"ד בניסן להיות בשבת היה מהר"ם אוכל סעודה שלישית על שולחנו בבקר, ולערב אוכל פירות, כי שמא לא יצא במה שאכל סעודה שלישית בבקר קודם מנחה גדולה, לפר"ת, שפירש שסעודה שלישית אינה אלא לאחר מנחה גדולה". (תשב"ץ קטן, כ"ג)

כלומר: מצד אחד נהג המהר"ם כדרך השנייה שהזכרנו, וקיים את סעודתו השלישית בפירות. מאידך, הוא ביקש לחשוש גם לשיטה המצריכה לאכול לחם, ולכן אכל סעודה שלישית נוספת בבוקר (לפני זמן מנחה). בדרך זו הוא קיים סעודה אחת שבה מרכיב הסעודה הוא אידיאלי (פת) וזמנה נתון במחלוקת (קודם מנחה), וסעודה אחת שבה זמן הסעודה הוא אידיאלי ואילו מרכיביה נתונים במחלוקת (פירות).

בבוקר יום השבת אין הרבה זמן לאכול פת, שכן צריך להספיק להתפלל תפילת שחרית ולאכול את שתי הארוחות לפני סוף השעה הרביעית. לכן, הרוצה לנהוג בדרך זו - יפסיק באמצע סעודתו, יברך ברכת המזון, יעשה הפסקה מסוימת [31], יטול ידיו וימשיך את הסעודה (מג"א תמ"ד, א; משנ"ב תמ"ד, ח).

כשיש לחץ של זמן - ברור שעדיף לנהוג כדרך השנייה, ולאכול סעודה שלישית ללא פת אחרי זמן מנחה, ולא לנהוג כדרך השלישית, העלולה לגרום לאיחור בזמן אכילת החמץ.

רצוי להתפלל מנחה לפני הסעודה השלישית. אם לא הספיק לעשות כך - ימצא מישהו שיזכיר לו להתפלל לאחר הסעודה, וידאגו להזכיר אחד לשני.

המגן-אברהם (תמ"ד, ב) מביא בשם הזוהר (פרשת אמור, צה.) שר' שמעון בר יוחאי היה יוצא ידי חובת סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת בדברי תורה. לכאורה הדבר תמוה - מדוע לא אכל רשב"י מאכל כלשהו, וקיים בו את הסעודה? הגר"א (שם) הסיק מכך שלדעת הזוהר אין דין סעודה שלישית בשבת שחלה בערב פסח, כמו ביום הכיפורים שחל בשבת, ומכאן ראיה, לדעתו, שצריך לאכול פת בסעודה שלישית (וכאשר אי אפשר לאכול פת - אין דין סעודה שלישית נוהג כלל). גם בערוך-השולחן (תמ"ד, ו) כתב שלדעת הזוהר אין חיוב סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת, ולכן יצא רשב"י ידי חובתה בלימוד תורה.

לעומת הגר"א וערוך-השולחן, אחרונים רבים הבינו שרשב"י התכוון לצאת ידי חובת סעודה שלישית בדברי תורה למרות שיש חיוב סעודה שלישית גם בערב פסח שחל בשבת. בכף-החיים (תמ"ד, יח) כתב שרשב"י ידע שלימודו מתקן תיקון דומה לסעודה, ולכן יכול היה ללמוד במקום לאכול, אך אנו - שאין לימודנו דומה לזה של רשב"י - צריכים לסעוד סעודה שלישית. כף-החיים מוסיף: "ומכל מקום, אם יהיו שניהם כאחד טובים", וכיוון שממילא לא רצוי לאכול הרבה בסעודה זו, כדי שאפשר יהיה לאכול מצה לתיאבון - כדאי "למלא" את יתרת הסעודה בדברי תורה [32].

 

דינים שונים

את עיקר דיני של ערב פסח שחל בשבת כבר כתבנו. בחלק זה נקצר, ונביא רק את עיקרי הדברים:

* דרשת שבת הגדול: המהרי"ל (תחילת הלכות פסח) כתב שכשערב פסח חל בשבת יש לדרוש בשבת שלפני ערב פסח (השנה, בשבת פרשת ויקרא), כדי שניתן יהיה ליישם את ההלכות שנשמעו בדרשה. בעקבותיו, פסק כך אף המשנה-ברורה (תכ"ט, ב) [33].

* הגעלת כלים: כשערב פסח חל בשבת, מותר להגעיל כלים במשך כל יום ששי, שכן כולו מותר בחמץ (קובץ "מבית לוי", ה').

* הכנת המצרכים לסדר: לכתחילה, יש להכין את כל המצרכים לפני השבת: לבדוק את החסה מתולעים (ובדיעבד, אם לא בדק - יבדוק ביו"ט עצמו (שש"כ ג', לו)), לצלות את הזרוע (משנ"ב תע"ג, לב) [34] ולכתוש את חומרי החרוסת (ואם לא כתש - יכתוש ביו"ט עצמו בשינוי קצת (רמ"א תק"ד, א)). מותר ללוש את החרוסת ביו"ט, שכן לישה הותרה ביו"ט כאשר טעם התבשיל יתקלקל אם ילוש אותו בערב יו"ט.

* הפרשת חלה ותרומות ומעשרות: יש לזכור להפריש תרומות ומעשרות לפני שבת, כדי שלא להיכנס לבעיות אלו [35]. כמו כן, השנה יש לזכור לקיים גם את מצוַת ביעור המעשרות: להפריש תרומות ומעשרות מהפירות והירקות שטרם הפרישו מהם, לתת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני (בדרך כלל נוהגים לתת רק אם הפריש מטבל ודאי), ולפדות את המעשר השני ולחלל את המטבע שעליו הוא נוהג לפדות על פרוטה או על סוכר שאותו יזרוק לכיור. יש הנוהגים לומר במנחה של יו"ט האחרון של פסח את פרשת וידוי המעשרות - דברים כ"ו, יב-טו.

* נרות: יש להדביק את נרות יו"ט לפני השבת, אם הם אינם עומדים ללא הדבקה (משנ"ב תקי"ד, יח). כיום רוב המשפחות מדליקות בנרונים, שאין בהם כלל בעיה. אמנם, יש לדון האם מותר להוציא את הפחית שנשארת לאחר שהנר הקודם כבה, שכן לכאורה היא מוקצה (ישנם נרונים שיש בהם טבעת מיוחדת, המכסה את הפחית ומיישרת אותה). הגרש"ז אוירבאך הקל בטלטול הפחית, כיוון שזהו טלטול לצורך אוכל נפש (הובאו דבריו ב"קובץ מבקשי תורה").

כמובן, יש להדליק את נרות היו"ט רק במוצאי שבת, לאחר שהאישה אמרה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (או התפללה ערבית ואמרה "ותודיענו"). יש לזכור להדליק לפני שבת נר זיכרון, כדי שאפשר יהיה להעביר אש ביו"ט לצורך הדלקת הנרות לצורך בישול. אישה שהדליקה נרות ואמרה "שהחיינו" - תדלג על ברכת "שהחיינו" הנאמרת בליל הסדר לפני שתיית הכוס הראשונה.

* הכנת השולחן: אסור להכין בשבת שום דבר לצורך יו"ט. לכן אין לסדר את השולחן לליל הסדר לפני שיצאה השבת. אמנם, מותר לנקות ולסדר דברים המועילים גם לשבת עצמה.

* סדר השבת: יש להשכים להתפלל שחרית בשבת (רוקח סימן רס"ז; מהרי"ל הלכות שבת הגדול; משנ"ב תמ"ד, ד), כדי להספיק לגמור לאכול עד סוף השעה הרביעית ולכלות את החמץ ולבטלו עד סוף השעה החמישית. מסיבה זו אין מוסיפים עליות לקריאה בתורה, "ולא יאריכו הרבה, כדי שיהיה להם שהות ולא יבואו לידי מכשול" (משנ"ב תמ"ד, ד). אמנם, כתב ה"בן איש חי" (שנה א', צו) שיש להיזהר שלא להתפלל בחיפזון ובמרוצה.

* הפטרה: מפטירים "וערבה לה'", כבכל שבת שלפני פסח ("לוח א"י" לרב טיקוצ'ינסקי). הנוהגים כמנהג הגר"א מפטירים בהפטרת הפרשה הרגילה [36].

* יש לזכור לבטל את החמץ לאחר סיום אכילתו.

* במוצאי שבת (ליל יו"ט) מוסיפים בתפילת ערבית "ותודיענו" (ברכות לג:; שו"ע תצ"א, ב), ואין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".

* הקידוש בליל הסדר נעשה בסדר יקנה"ז (פסחים קג.; שו"ע תע"ג, א), דהיינו: יין ("בורא פרי הגפן"), קידוש ("אשר בחר בנו"), נר, הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול... ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש"), זמן ("שהחיינו").

* ברכת "אשר גאלנו": הגמרא בפסחים (קטז:) כותבת שיש לומר בברכת הגאולה "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים". התוס' (שם, ד"ה ונאמר), המרדכי וראשונים נוספים כתבו שיש לגרוס "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים", כיוון שקודם אוכלים את קרבן החגיגה (=זבח) ורק אחריו את קרבן הפסח, כדי שקרבן הפסח ייאכל על השובע.

כאשר ערב פסח חל בשבת - כתב המהר"י וייל (קצ"ג) שיש לומר "מן הפסחים ומן הזבחים", כיוון שאין מקריבים את קרבן החגיגה בשבת. בשו"ע הרב (תע"ג, מט) ביאר שבמילים "מן הזבחים" הכוונה היא לקרבן החגיגה שיוקרב למחרת, ביום הפסח, והמג"א והט"ז הביאו דין זה להלכה. אמנם, בשו"ת כנסת-יחזקאל (סימן כ"ג) כתב שיש לומר כרגיל "מן הזבחים ומן הפסחים", כיוון שמשפט זה לא מתייחס לשנה זו אלא לשנה הבאה, שבה לא יחול ערב פסח בשבת. לדעתו גם המהר"י וייל כתב שיש לשנות את הגרסה רק בפסח של השנה שלפני השנה שערב פסח חל בה בשבת.

להלכה, כתב המשנה-ברורה (תע"ג, עב) שיש לשנות את הנוסח כשערב פסח חל בשבת, ולומר "מן הפסחים ומן הזבחים". מאידך, בשער-הציון (ס"ק פ) הוא הביא את ה"כנסת יחזקאל", ולא הכריע.

לדעת היעב"ץ אין לשנות את הנוסח, אולם אחרונים רבים כתבו שיש לעשות כך: המג"א והט"ז הנ"ל; הרב קוק (עולת ראי"ה); לוח ארץ ישראל לרב טיקוצ'ינסקי ועוד.

השנה, כשערב פסח חל להיות בשבת, זוכים אנו לחבר בין קדושת השבת, המתקדשת על ידי הקב"ה, לבין קדושת יום טוב, המתקדש על ידי עם ישראל, המקדש את החודשים. "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת. הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך" (מתוך תפילת "ותודיענו"). בע"ה, נזכה בשנה הבאה לאכול "מן הזבחים ומן הפסחים" בבית הבחירה, שיבנה במהרה בימינו, אכי"ר.

 

קיצור ההלכות למעשה

הנושא

קיצור ההלכה

דרשת שבת הגדול

הדרשה נאמרת בשבת החלה שבוע לפני פסח.

"ויהי נועם"

אומרים "ויהי נועם" במוצאי השבת שלפני ערב פסח.

תענית בכורות

הבכורות מתענים ביום חמישי. ניתן להקל (אולי אפילו יותר מבשנה רגילה), ולהיפטר מהתענית ע"י השתתפות בסעודת מצווה.

בדיקת חמץ

בודקים את החמץ ביום חמישי בלילה (אור ליום ששי), ומבטלים את החמץ אחרי הבדיקה כרגיל.

ביעור חמץ

מבערים את החמץ ביום ששי בבוקר עד סוף השעה החמישית (השנה - 10:22). אין מבטלים את החמץ ("כל חמירא").

 

יש לרכז את כל החמץ שרוצים לאכול בשבת, ולאוכלו בזהירות. כדאי להשאיר רק מעט לחם - רצוי שאינו מתפורר, כמו פיתות.

מלאכה

ביום ששי

מותר לעשות מלאכה ביום ששי.

הגעלת כלים

מותר להגעיל כלים במשך כל יום ששי.

הכנות לסדר מערב שבת

לכתחילה יש להכין את החסה והזרוע ולכתוש את המצרכים לחרוסת בערב שבת. כמו כן, יש להכין נר זיכרון ליו"ט.

תרומות ומעשרות

יש לזכור להפריש תרומות ומעשרות לפני שבת, ואין לשכוח לקיים גם את מצוַת ביעור המעשרות.

תפילות שבת

משכימים להתפלל ואין מאריכים בתפילה (אך אין להתפלל בחיפזון). מפטירים "וערבה", ולמנהג הגר"א מפטירים בהפטרת השבוע.

סעודות שבת

אוכלים אוכל כשר לפסח שבושל בסירים כשרים לפסח, ורצוי לאכול בתבניות חד פעמיות (כי אי אפשר לשטוף את הסירים בשבת).

לגבי לחם משנה - יש לנקוט באחד משני הפתרונות:

א. להשתמש במצה עשירה ולברך עליה "המוציא". אשכנזים ישתמשו בה רק לשתי הסעודות הראשונות, כי הם נוהגים שלא לאוכלה לאחר סוף השעה הרביעית (סוף זמן אכילת החמץ). לכתחילה רצוי להיזהר שהמצה העשירה לא תיגע בכלי הפסח.

ב. להשתמש בלחם רגיל ללחם משנה. רצוי להשאיר רק מעט לחם, מסוג שאינו מתפורר. יש להיזהר שהפירורים לא יגעו בכלי פסח, ולכן יש לאכול את הלחם בתחילת הארוחה ולנער היטב את הבגדים ואת המפה, או לאכול בכלים חד פעמיים.

שאריות החמץ

וביטול חמץ

יש לסיים את אכילת החמץ עד סוף השעה הרביעית (השנה - 9:02).

לפני סוף השעה החמישית (השנה - 10:21) יש לפורר את שאריות החמץ ולזורקן לשירותים. אם יש כמות גדולה של חמץ, ניתן להפקירו בחוץ או לפגמו בסבון.

יש לנקות היטב את הבגדים והפה, ולטאטא את הבית היטב. רצוי להניח את המטאטא עם כלי החמץ.

יש לבטל את החמץ לפני סוף השעה החמישית.

סעודה שלישית

בשבת רגילה רצוי לאכול סעודה שלישית המכילה פת לאחר זמן מנחה (חצי שעה אחר חצות). השנה אי אפשר לקיים את שני הדברים, ויש לנקוט באחד משלושת הפתרונות:

א. מי שאוכל מצה עשירה גם לאחר השעה הרביעית (רוב האשכנזים מחמירים בכך) - יכול לאכול סעודה שלישית בזמנה (חצי שעה אחרי חצות), ולאכול בה מצה עשירה. יש להיזהר לקיים את הסעודה לפני השעה העשירית.

ב. מי שאינו אוכל מצה עשירה - יקיים את הסעודה השלישית בזמנה, ויאכל בשר, דגים או פירות (וכן דעת הרמ"א). ניתן גם לאכול קניידלאך (מצה מפוררת מבושלת), ויש המקלים גם ב"מצה בראייט" (מצה מפוררת מטוגנת).

ג. יש הנוהגים להוסיף על פתרון ב' את פיצול סעודת הבוקר: לברך ברכת המזון, לעשות הפסקה קלה, ליטול ידיים ולברך שוב "המוציא" (על לחם או על מצה עשירה).

תפילת מנחה

רצוי להתפלל מנחה לפני הסעודה השלישית.

הכנות לליל הסדר בשבת

אין לעשות הכנות לליל הסדר בשבת, פרט לניקיונות המועילים גם לשבת עצמה.

ערבית של יו"ט

מוסיפים "ותודיענו". אין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".

הדלקת נרות

יש להדליק את נרות היו"ט רק לאחר שאומרים "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", או, לחילופין, "ותודיענו" בתפילת ערבית. המדליק מברך "שהחיינו" בהדלקת הנרות, ומדלג על ברכה זו בקידוש שבכוס הראשונה.

קידוש

יקנה"ז ("בורא פרי הגפן", "אשר בחר בנו", נר, "המבדיל בין קודש לחול... ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש", "שהחיינו").

ברכת הגאולה

רבים נוהגים לשנות את הסדר ולומר "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים".

 

 


[1] עיין בשו"ת תרומת-הדשן ח"א סי' קכ"ו. אף על פי כן, עדיין תמוהה העובדה שבני בתירא לא ידעו אם מקריבים את קרבן הפסח בשבת. מסיבה זו ביאר הצל"ח (פסחים סו.) את הסוגייה בצורה שונה, ולדעתו נתעלמה מבני בתירא ההלכה שצריך לעבר את השנה או את חודש אדר כדי שערב פסח לא יחול בשבת. תירוץ נוסף מובא בירושלמי (פסחים פ"ו ה"א) ובתשב"ץ (ח"א סימן קל"ו), לפיו "כדי שיעלה הלל לגדולה גרמו להן מן השמים שישכחו מה שראו בעיניהם".

[2] דוגמא לרצף של עשרים שנה רצופות שלא חל בהן ערב פסח בשבת הן השנים תשי"ד עד תשל"ד, וכן (לפי חשבון הלוח) השנים תשפ"ה עד תת"ה. גם בין השנים תשמ"א לתשנ"ד עברו שלוש עשרה שנים שבהן לא חל ערב פסח בשבת. בע"ה, נזכה לקדש שוב חודשים על פי הראייה, ותאריכי הפסח יהיו שונים, כמובן.

[3] כדי להרחיב בלימוד הנושא, כדאי ללמוד את הטור והבית-יוסף, וכן את השו"ע ונושאי כליו על סימן תמ"ד. בנוסף, ניתן לעיין בשו"ת יחוה-דעת ח"א סימן צ"א ובספר "ערב פסח שחל בשבת", המכיל מקורות רבים בנושא זה.

[4] בעניין כלל זה, עיין בשו"ת יביע-אומר ח"ה או"ח סימן מ"ב אות ב'; מילואים שם עמ' סמט; ח"ו חו"מ סימן ב'. אמנם, יש המסתייגים מכלל זה.

[5] תענית הבכורות מוזכרת כבר בראשונים (עיין למשל ברא"ש, פסחים פ"י, י"ט) בשם הירושלמי (פסחים פ"י ה"א), וכן גם במסכת סופרים (כ"א, ג). אמנם, לפי גירסתנו בירושלמי, אין הוכחה לכך שבכורות לא מתענים, שכן ייתכן שרבי נהג להתענות כיוון שהיה איסטניס (עיין לעיל בדברי הירושלמי, ובקרבן-נתנאל על הרא"ש שם). ייתכן שהראשונים הבינו שהירושלמי העלה את האפשרות שרבי צם כי היה בכור כיוון שהיה מנהג שהבכורים מתענים בערב פסח; וכן ייתכן שהיתה להם גירסה שונה בירושלמי. בשו"ת מנחת-יצחק (ח"ב סימן צ"ג) הביא שיש הגורסים במסכת סופרים "הבכורים מתענגים", ולא "הבכורים מתענים". ועיין בכך בהרחבה בשו"ת יביע אומר ח"ד, או"ח סי' י"ג, ובשו"ת יחוה-דעת ח"ג סימן כ"ה (התשובה עוסקת בתענית לנשים בכורות).

[6] אמנם, גם הרב פרנק מוסיף בשם הראי"ה קוק שלא ייתכן שהטפל (תענית מוקדמת) יהיה חמור יותר מן העיקר. למסקנה נראה שהוא סבור שניתן להקל ולהיפטר, שכן הוא כותב שנכון לאכול ביום ששי משיירי סעודת הסיום של יום חמישי - דהיינו, שלמעשה הוא מקבל את הפטור ע"י סעודת מצווה גם כשערב פסח חל בשבת.

[7] לכאורה יש מקום לעשות סעודת מצווה גם ביום ששי, כיוון שמי שהיה פטור ביום חמישי ולא התענה - חייב להשלים את התענית ביום ששי (כפי שכתב הרמ"א (תרפ"ו, ב) בעניין ברית מילה ביום חמישי שחלה בו תענית אסתר מוקדמת, שיש לאכול בברית המילה ולהתענות ביום ששי). חלק מהאחרונים כתבו שראוי לחוש לכך (הגדת "מועדים וזמנים"), אולם הרבה אחרונים הקלו מסיבות שונות: ראשית, ניתן לצרף לספק את הדעות שאין צמים כלל בשנה זו. שנית, ייתכן שיסוד התענית הוא פרסום הנס שנעשה לבכורות, ואם כך - מטרת התענית מושגת גם על ידי סעודת סיום מסכת. פרט לכך, ייתכן שסעודת מצווה נמשכת גם ליום שאחריה (שו"ת חוות יאיר סי' ע'; הובאו דבריו בפתחי-תשובה יו"ד רי"ז, טז). מסיבות אלו הקלו האגרות-משה (או"ח, ח"ד סי' ס"ט) ו"כף החיים" (ת"ע, כ), ועיין בכך עוד ב"מקראי קודש" לרב פרנק (פסח, ח"ב סי' כ"ג) ובהערות הררי קודש שם.

[8] מדוע אין בודקים את החמץ בשבת? בשו"ע הרב (תל"ה, ג) ביאר שאין בודקים חמץ בשבת כי אי אפשר לטלטל את הנר. לאור זאת, היה מקום להציע שגוי יחזיק את הנר (עיין בשו"ת אבני-צדק סי' נ' ובשו"ת בית-היוצר או"ח סי' י"ח). כמו כן, ניתן היה לטעון שמותר לטלטל את הנר כיוון שעַשֵׂה דרבנן של בדיקת חמץ דוחה לא תעשה דרבנן של טלטול מוקצה (ע"פ המגן-אברהם תמ"ו, ב בשם השל"ה, שגם בדרבנן אמרינן שעשה דוחה לא תעשה). השדה-חמד (מערכת חמץ ומצה ה', יד) דן בכך, והביא מספר תירוצים: ראשית, כשמטלטלים את הנר עדיין לא התחילה המצווה; שנית, הטלטול הינו לאו דרבנן חמור, ועשה דרבנן רגיל אינו דוחה אותו. יש אחרונים שכתבו שכיום אין לבדוק בשבת גם ע"י גוי, כיוון שמנקים את החדרים היטב והם נחשבים "מקום שאין מכניסים בו חמץ", שאין צריך לבדקו.

[9] אמנם מילה דוחה שבת, אך ביחס אליה יש לימוד מיוחד: "ביום השמיני - אפילו בשבת". ועיין בנושא זה במאמרו של הרב שביב, "המעין" כ"א, וב"בציר אביעזר" עמ' 278.

[10] רבינו מנוח (ג', ג) כתב שפירור הלחם אסור מדרבנן, ואילו המשנה-למלך (הל' חמץ ומצה א', ג) כתב שיש בכך איסור תורה: "לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת, דהוי תולדה דטוחן".

[11] ואכן, בפ"ב ה"א משמע שלדעת הרמב"ם ניתן לקיים את מצוַת "תשביתו" גם לפני יום י"ד בניסן.

12 אמנם, קצת קשה על הסברו של הבית-יוסף מהמשך לשון הרמב"ם שם, שאם נשארו שאריות בשבת - מבער במוצאי יו"ט ראשון ולא ביו"ט עצמו. ואכמ"ל.

[13] השו"ע כתב "קודם חצות", ולכאורה מובן מכך שניתן להקל בשעה נוספת. המהרש"ם (ב"דעת תורה") כותב שבשנים רגילות יש לבער בתחילת השעה הששית רק מגזירה דרבנן, ולכן לא גזרו אלא בשנים רגילות, שיש בהן חשש לאיסור דאורייתא, אבל כשערב פסח חל בשבת - ניתן לבער עד סוף השעה הששית. אמנם, המשנה-ברורה (ס"ק ט) כותב שכוונת השו"ע היא שניתן לבער עד תחילת השעה הששית (דהיינו, עד סוף חמש שעות, כמו בכל שנה), וכן דעת רוב האחרונים וכן כתב הרב טיקוצ'ינסקי בלוח א"י.

[14] לגבי עשיית מלאכה בכל ערב שבת, ראה שו"ע רנ"א, א, משנ"ב שם ובאור-הלכה שם.

[15] א. אמנם, התוס' רי"ד (פסחים צט:) אינו פוסק להלכה כירושלמי.

ב. בשו"ת מהר"י וייל (סי' קצ"ג) מובא פירוש מעניין לירושלמי זה: כשם שארוסה מותרת לבעלה רק לאחר שבע ברכות, כך אין המצה מותרת באכילה אלא לאחר שבע ברכות: "בורא פרי הגפן", "מקדש ישראל והזמנים", "שהחיינו", "בורא פרי האדמה" (על הכרפס), "על נטילת ידיים", "המוציא לחם" ו"על אכילת מצה".

[16] יש לדעת כי בספר "אש תמיד" ישנם חידושים המובאים בשם ר' חיים, למרות שהם באמת חידושי הגרי"ד.

[17] ייתכן שלדעת רש"י והראב"ד מי פירות מחמיצים ברמה של חמץ נוקשה - עיין תוס' מנחות נג: ד"ה אין. סקירה על השיטות מופיעה בטור ובבית-יוסף סי' תס"ב.

[18] המשנ"ב מסביר שהרמ"א התיר בשעת הדחק לצורך חולה רק אם לא יתן להם לתפוח, אלא "יאפם מיד... דצריך לחוש לדעת רש"י" (שער-הציון ס"ק כה).

[19] אמנם, יש שפקפקו בכך מסיבה אחרת. בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד) נחלקו אמוראים האם יוצאים ידי חובה במצה עשירה. לפי זה, כיוון שאנו פוסקים שאין לאכול מצה שיוצאים בה ידי חובה החל מבוקר יום י"ד בניסן - יש לחשוש גם למצה עשירה. למרות זאת, הדעה הרווחת בפוסקים היא שאין לחשוש, ולהתיר אכילת מצה עשירה בערב פסח.

[20] אסור לאכול פת - ובכללה גם מצה עשירה - לאחר סוף השעה העשירית, כדי שיאכל מצה לתיאבון.

[21] כזכור, הנודע-ביהודה עצמו סבור שמותר לאכול מצה עשירה עד סוף השעה העשירית.

[22] מסיבה זו מסתבר שכיום גם ספרדים צריכים לברך "המוציא" על חלה מתוקה.

[23] המשנה-ברורה דן בדינו של אדם שאכל מצה עשירה קודם שעה עשירית, וסעודתו נמשכה עד ליל הסדר. לדעתו, עליו לברך "על אכילת מצה" ללא ברכת "המוציא", כי הוא כבר מצוי בתוך הסעודה. מכך משמע שהאדם בירך ברכת "המוציא" על המצה העשירה שאכל בערב פסח.

[24] מי שנוהג בדרך זו, ומבער את כל חמצו לפני השבת, יכול לבטל את החמץ כבר ביום ששי לאחר הביעור, שהרי איננו עתיד לאכול שוב חמץ. וייתכן שטוב לבטל גם בשבת.

[25] ניתן לאכול את החמץ בחדר אחד, להתכוון בברכת "המוציא" להמשיך את הסעודה בחדר אחר, לאכול כמות גדולה מכזית במקום הראשון, להמשיך את הסעודה בחדר השני ובסופה לחזור לחדר הראשון ולברך שם ברכת המזון. אם שני החדרים מצויים באותו בית - יש מקום להקל ולברך ברכת המזון גם במקום השני (עיין במשנ"ב סי' קע"ח; קפ"ד).

[26] שכן אסור שיהיה חיבור בין כלי ראשון של פסח לכלי חמץ - ראה פרי-חדש תמ"ד, ג; שו"ת אורח-משפט או"ח קכ"ח, נח; קובץ "מבית לוי" ה'. אמנם, הפרי-מגדים (תמ"ד, אשל-אברהם ד) מקשה על דרך זו, והאליהו-רבה הציע להמתין עד שחום התבשילים ירד מהחום שהיד סולדת בו ואז להעבירם.

[27] א. אם יש הרבה חמץ, ניתן להפקיר אותו ולהשליכו ברשות הרבים (במקום שיש עירוב, כמובן). הראשונים נחלקו אם מותר להפקיר חפצים בשבת: הרמב"ן (תחילת פסחים) ועוד ראשונים סבורים שאסור להפקיר בשבת, כיוון שהפקר דומה לקניין, ואילו המאירי (שבת קכז.) וראשונים נוספים כתבו שמותר להפקיר בשבת, וכן דעת המגן-אברהם ור' עקיבא איגר (יו"ד ש"כ ובגליון מהרש"א שם). בנדון דנן, כיוון שאנו מתירים לתת את החמץ במתנה לגוי בשבת לצורך ביעורו (שו"ע תמ"ד, א), ברור שמותר גם להפקירו (ועיין בשדה-חמד, כללים, מערכת ה', אות ק).

ב. החזון-איש (או"ח קי"ח, ג; קט"ז, טז) כתב שאם מבערים את החמץ לאחר שש שעות - יש לשים עליו סבון או חומר פוגם אחר, כדי שלא יהיה ראוי למאכל כלב (שכן חמץ המונח בשירותים עדיין ראוי למאכל כלב). אמנם, אם מבערים את החמץ לפני השעה הששית (כפי שצריך לעשות) - די לשים אותו בשירותים, כי כך הוא נפסל לאכילת אדם. עם זאת, טוב לפורר את החמץ לפני שמשליכים אותו לאסלה, כדי שהוא לא יסתום אותה.

[28] פתרון שלישי, שלא הזכרנו למעלה, הוא לצאת ידי חובה במצה מבושלת. פתרון זה מובא במגן-אברהם (תמ"ד, ב) ובשו"ע הרב (תמ"ד, ד), ואף הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה-דעת ח"א, צ"א) כתב לנהוג כך למעשה. הוא מציע לצאת ידי חובת לחם משנה בחתיכת מצה מבושלת גדולה מכזית. לשם כך יש לקחת לפני שבת מצה, להכניסה לסיר המרק כשהוא מוכן ורותח על האש, להוריד מייד את הסיר מהאש, להמתין עד שהמרק יצטנן מעט ולהוציא את המצה בשלמותה. ברור שפתרון זה טוב לסעודת ליל שבת, שכן מצד הדין, כאמור, מותר לאכול בה אפילו מצה רגילה (אמנם, האגרות-משה (או"ח א' קנ"ה) כתב שעדיף לכתחילה שלא לאכול מצה גם בערב). הרב עובדיה מציע להשתמש בפתרון זה גם לסעודת הבוקר ולסעודה שלישית. אמנם, יש שכתבו שאין נוהגים לאכול מצה מבושלת ביום י"ד בניסן (עיין בשער-הציון תמ"ד, א). מהמשנה-ברורה (תע"א, כ) משמע שמותר לאכול מצה מבושלת ביום י"ד בניסן לפני השעה העשירית, והמהרש"ם (ב"דעת תורה") כתב שרק אם המצה נתבשלה לפני יום י"ד בניסן - מותר לאוכלה בערב פסח, שכן עדיין לא חל עליה שם איסור כשנכנס יום י"ד בניסן.

[29] עיין במגן-אברהם (רצ"א, י), שכתב שכוונתו דווקא למיני הדגן שברכתם מזונות.

[30] נראה שדרך זו עדיפה מצד דיני הסעודה השלישית, וכך אכן כתב המשנה-ברורה. אמנם, עיין בערוך-השולחן שהובא לעיל, שכתב שעדיף שלא לאכול דברים כאלו כדי שלא ישבע.

[31] יש להפסיק בין שתי הסעודות כדי שברכת הסעודה השנייה לא תהיה "ברכה שאינה צריכה". אין הגדרה ברורה לאורך ההפסקה, אך נראה שהמתנה של מספר דקות מספיקה לשם כך (ניתן ללמוד בין שתי הסעודות (ט"ז רצ"א, ב), לצאת החוצה לזמן מה, או אפילו רק להפסיק מעט).

[32] אכילת קטניות בערב פסח שחל בשבת: בשתי הסעודות הראשונות מותר לאכול קטניות. במקרה כזה, רצוי לאכול בכלים חד פעמיים, אך אם בישל את הקטניות בכלי הפסח - יכול להשתמש בכלים אלו בפסח עצמו, ויש הנוהגים להמתין 24 שעות לפני השימוש בכלים אלו לפסח (עיין בשו"ת יחוה-דעת).

בסעודה השלישית - לא ברור המנהג באכילת קטניות. מהפרי-מגדים (תמ"ד, אשל-אברהם ב) משמע שמותר לאוכלם, אולם בשו"ת חוק-יעקב (תע"א, ב) אסר זאת, וכן כתב גם בשו"ת שבט-הלוי (ח"ג סי' ל"א), ודחה את הראיה מהפרי-מגדים.

[33] בערוך-השולחן (ת"ל, ה) כתב שכיוון שממילא הדרשה אינה עוסקת בהלכות, וכל מי שיש לו שאלה בהלכה הולך ושואל את הרב - יש לדרוש כרגיל, בשבת הצמודה לליל הסדר. שאר האחרונים לא פסקו כדבריו, ואדרבא - כתבו שבכל השנים צריכה הדרשה לעסוק בהלכות הפסח, ובפרט כשערב פסח חל בשבת, והדינים אינם ידועים כל כך, צריכה הדרשה לעסוק בענייני הלכה.

[34] כיוון שאין אוכלים את הזרוע בליל הסדר, אסור לצלותה ביו"ט. לכן, אם שכח לצלות את הזרוע מערב שבת - יכול לצלותה ביו"ט בתנאי שיאכל אותה למחרת.

[35] האחרונים דנים בדינו של אדם ששכח להפריש חלה מהלחם שרצה לאכול בערב פסח שחל בשבת.

[36] לדעת הגר"א הפטרת "וערבה" נועדה להזכיר לעשות ביעור מעשרות לפני הפסח, אולם כיוון שבשבת אי אפשר לבער מעשרות - אין מקום להפטיר בה. ערוך-השולחן כתב שנוהגים אצלם כהגר"א, ועיין עוד בספר "ערב פסח שחל בשבת", פרק ט"ז הערה ח.

דיני ערב פסח שחל בשבת / הרב יוסף צבי רימון

פתיחה

הברייתא בפסחים (סו.) מתארת את הקושי שבזכירת ההלכות של ערב פסח שחל להיות בשבת. בני בתירא, שהיו הנשיאים באותה תקופה, שכחו ולא ידעו אם מקריבים את קרבן הפסח בזמנו כאשר י"ד בניסן חל בשבת. רק לאחר ששאלו: "כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?", הגיע הלל הזקן מבבל, והשיב להם שקרבן הפסח דוחה את השבת, ולכן מקריבים אותו גם בשבת.

אמנם, מסתבר שכאשר קידשו את החודש על פי הראייה היה מקרה כזה נדיר יותר, וייתכן היה שיעברו שנים רבות שלא חל בהן ערב פסח בשבת [1], אולם גם בימינו - כשמקדשים אנו את החודש על פי לוח השנה הקבוע - חל ערב פסח בשבת רק לעיתים רחוקות. למעשה, אין שכיחות קבועה לחלות ערב פסח בשבת בימינו. לעיתים עוברות עשרים שנה שבהן לא חל ערב פסח בשבת, לעיתים תופעה זו שכיחה יותר, ולעיתים מזדמן רצף די גדול של שנים שבהן חל ערב פסח בשבת. כך צפוי, למשל, בשנים הקרובות: השנים תשס"א, תשס"ה, תשס"ח, תשפ"א ותשפ"ה עתידות להיות, לפי הלוח הקבוע, שנים כאלו [2].

השכיחות הנמוכה של חלות ערב פסח בשבת נובעת מכללי קביעת ראש השנה. רק כאשר ראש השנה חל ביום שלישי, חל ערב פסח שלפניו להיות בשבת. כיוון שראש השנה חל ביום שלישי רק כאשר מולד הלבנה הוא בין יום שני בצהרים לבין יום שלישי בשעה 3 ו11- דקות (זמניות) - תופעה שהיא די נדירה - חל גם ערב פסח בשבת רק לעיתים נדירות [3].

תענית בכורות

כאשר ערב פסח חל בשבת, חלה גם תענית הבכורות בשבת. לאור זאת, יש לבחון האם להקדים אותה, לאחר אותה או לבטלה לחלוטין. הגמרא בחגיגה (ה.) מסבירה שכאשר תשעה באב חל להיות בשבת - מאחרים אותו ואין מקדימים אותו, כיוון ש"אקדומי פורענות לא מקדמי". לאור זאת, נפסק להלכה שיש להקדים תעניות שאינן של פורענות - כמו תענית אסתר ותענית בכורות - אם הן חלות בשבת (עיין בשו"ת מהרי"ל סימן ק"י).

האם להקדים את התענית ליום חמישי או ליום ששי? הרמב"ם דן בשאלה זו ביחס לתענית אסתר, ופוסק:

"ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת - מקדימין ומתענין בחמישי, שהוא אחד עשר". (הל' תעניות ה', ה)

לכאורה, אם מקדימים את תענית אסתר ליום חמישי, יש להקדים גם את תענית הבכורות לאותו יום. אמנם, ייתכן שישנה סיבה מיוחדת לכך שמקדימים דווקא את תענית אסתר ליום חמישי. המגיד-משנה (שם) מסביר שאין מקדימים את תענית אסתר ליום ששי כיוון ש"אין מתענין בערב שבת מפני כבוד השבת". סיבה זו שייכת, כמובן, גם בתענית בכורות.

בניגוד למגיד-משנה, הטור נימק את הקדמת התענית ליום חמישי בריבוי הסליחות:

"וכשחל פורים ביום א' - מקדימין התענית ליום ה' שלפניו, לפי שרגילין להרבות בו בסליחות ותחנונים, ולא יתכן לעשות כן בערב שבת, שלא יוכלו להכין צרכי שבת". (טור סי' תרפ"ו, וכ"כ הרא"ש והר"ן)

לכאורה ניתן להביא ראיה לשיטת הטור מכך שאם עשרה בטבת חל ביום ששי - צמים בו ביום, ואין חוששים לכך ש"אין מתענים בערב שבת"; אולם ייתכן שאם התאריך המקורי של התענית חל ביום ששי - אכן צמים באותו יום, אך כאשר ממילא הצום אינו בזמנו ואנו נאלצים להקדים אותו - אין אנו מקדימים ליום ששי, כדי שלא להיכנס לשבת בתענית (עיין במגיד-משנה שם).

הקדמת תענית הבכורות מהווה נפקא-מינה בין שני הטעמים: לפי טעמו של הטור יש להקדים את תענית הבכורות ליום ששי, שהרי אין אומרים בה סליחות, ואילו לפי הסברו של המגיד-משנה יש להקדימה ליום חמישי, שכן תענית ביום ששי פוגעת בכבוד השבת.

להלכה, פסק המאירי (עיין ברכי-יוסף ת"ע, ד) שתענית הבכורות מוקדמת ליום ששי, אולם רוב הראשונים פסקו להקדימה ליום חמישי. כך מבואר במדרש תנחומא (בראשית, ג'), בשו"ת תרומת-הדשן (ח"א קכ"ו), במהרי"ל (סי' ק"י; קנ"ח) ובעוד מקומות. בשו"ת תרומת-הדשן מביא שיטה שאין מתענים כלל כאשר תענית הבכורות חלה ביום ששי:

"שמעתי דחד מרבוותא רצה להוכיח דלא מתענין כלל, מהא דמייתי מרדכי פרק "מקום שנהגו", דפליגי אמוראי בירושלמי: איתא דרבי לא אכל בערב פסח, חד סבר משום דבוכרא הוא, וחד סבר דהוה מתענה משום דאיסטניס הוה. והשתא, אי סבירא לן דלמ"ד משום בוכרא מתענין צריכין להתענות אף כשחל בשבת לפני השבת - א"כ אמאי פליגי אמוראי משום מאי התענה רבי, תפשוט להו מהיכא דחל בשבת, אם התענה ביום שלפניו...". (שו"ת תרומת-הדשן ח"א קכ"ו, וכן דעת האגור בסי' תשע"א בשם אביו, הובאו דבריו בבית-יוסף סי' ת"ע)

לדעת אחד מרבותיו של "תרומת הדשן", ניתן להוכיח מהירושלמי שאין צורך להתענות השנה כלל. בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) מובא שרבי לא אכל בערב פסח, ונחלקו שם האמוראים אם הוא נהג כך משום שהיה בכור, או משום שהיה איסטניס ורצה לאכול בליל הסדר מצה לתיאבון. לכאורה, ניתן היה לבדוק כיצד היה רבי נוהג בערב פסח שחל להיות בשבת, וכך להכריע במחלוקת: אם רבי צם בשל היותו איסטניס - ברור שהוא לא צם כאשר ערב פסח חל בשבת (שכן הצום ממילא אינו צמוד לליל הסדר). ממילא, אם רבי נהג לצום גם בשנה זו - הרי שצם בגלל היותו בכור, ואם לאו - הרי שצם בשנים רגילות בגלל היותו איסטניס. מכך שהירושלמי לא פשט את הספק כפי שהסברנו, הוכיח רבו של "תרומת הדשן" שאין מתענים תענית בכורות כאשר ערב פסח חל בשבת.

במסקנתו, דוחה "תרומת הדשן" את השיטה שהביא, ומסביר שייתכן שהאמוראים שכחו כיצד נהג רבי בערב פסח שחל בשבת, כשם שבני בתירא שכחו מה הדין במקרה דומה:

"בני בתירה, שהיו נשיאים ונתעלמה מהן כשחל ערב פסח בשבת אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו - והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים? אלא על כרחך, בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת, ונשתכח מהן הדבר אע"פ שהיתה מילתא דצבור כו'. כל שכן שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח, גם בימיו לא חל כ"כ בשנים מרובות".

להלכה פסק השו"ע:

"אם חל ערב פסח בשבת - יש אומרים שמתענים הבכורות ביום ה', ויש אומרים שאינם מתענים כלל. הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה". (או"ח ת"ע, ב)

השו"ע מביא את שתי הדעות ואינו מכריע בפירוש, אך משמע מדבריו שהוא פוסק שאין צריך לצום, שכן "יש-אומרים ויש-אומרים - הלכה כיש-אומרים בתרא" [4]. בשו"ת יחוה-דעת (ח"א סי' צ"א) הוסיף שטוב להשתתף בסעודת מצווה כדי להיפטר מהתענית. מאידך, הרמ"א פסק שיש להתענות ביום חמישי, וכן פסקו אחרונים רבים: הרב טיקוצ'ינסקי (לוח א"י), ה"בן איש חי" (שנה א' צ"ו, א), ועוד.

סיום מסכת כדי להיפטר מהתענית

בין האחרונים נטושה מחלוקת האם בשנים רגילות ניתן להיפטר מתענית הבכורות ע"י סעודת מצווה: יש המחמירים וכותבים שסעודת מצווה אינה פוטרת מתענית הבכורות ("נודע ביהודה" (מה"ת קו"א שנ"ד), ה"חתם-סופר", הראי"ה קוק), ולעומתם יש המקלים ומתירים להיפטר כך מהתענית (משנה-ברורה (ת"ע, י), שו"ת אגרות-משה (או"ח ח"א קנ"ז), שו"ת מנחת-יצחק (ח"ג סימן צ"ג), שו"ת יביע-אומר (ח"ד או"ח, י"ג) ועוד).

כאשר ערב פסח חל בשבת - יש שראו בכך סיבה להחמיר, ויש שראו בכך סיבה דווקא להקל [5]. הרב פרנק (מקראי קודש, פסח, ח"ב סימן כ"ג) כתב שאלו שמקלים לעשות סעודה בכל שנה, סומכים על החשש שהתענית תפגום בליל הסדר, וכיוון שהתענית מוקדמת ליום חמישי ואין חשש כזה - יש להתענות [6]. בדומה לכך, יש אחרונים שכתבו שגם אם בכל שנה יש להקל כי בשל הסדר אי אפשר לאכול מיד בסיום הצום, השנה - כשניתן לאכול מיד בתחילת הלילה - יש להחמיר.

לעומת דעות אלו, דעת רוב הפוסקים היא שבשנה זו יש מקום להקל לפחות כבשנים רגילות, ואפשר שאפילו יותר מכך. פוסקים אלו מסתמכים על השיטות שלפיהן אין מתענים השנה תענית בכורות כלל, וכן כתבו להקל בשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ס"ט), בשו"ת יחוה-דעת (ח"א סימן צ"א) וב"לוח ארץ ישראל" לרב טיקוצ'ינסקי. כך גם משמע מסתימת המשנה-ברורה, שלא חילק בין שנה זו לשנים רגילות לעניין סעודת מצווה [7]. בשו"ת יחוה-דעת כתב שגם אב המתענה עבור בנו פטור השנה לגמרי מהתענית.

להלכה: מתענים השנה תענית בכורות ביום חמישי, וניתן להקל ולהיפטר ממנה ע"י השתתפות בסעודת מצווה (אולי אף יותר מבשנים רגילות).

בדיקת חמץ

הרמב"ם פסק שכאשר ערב פסח חל בשבת, מקדימים את בדיקת החמץ:

"חל ארבעה עשר להיות בשבת, בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלושה עשר". (הל' חמץ ומצה ג', ג)

אף השו"ע (תמ"ד, א) פסק כרמב"ם, ולכן השנה נבדוק את החמץ ביום חמישי בלילה (אור ליום ששי).

פרטי הבדיקה הם כבשאר השנים: קודם הבדיקה מברכים "על ביעור חמץ", ולאחריה מבטלים את החמץ שלא ראה - "דלא חזיתיה" - כפי שמבטלים אותו בכל שנה לאחר הבדיקה בלילה (ט"ז תמ"ד, ז; משנ"ב שם, א).

מי שלא בדק את החמץ ביום חמישי - בודקו בברכה ביום ששי בבוקר (שכן רק על בדיקה שלאחר הפסח אין מברכים - עיין שו"ע סי' תל"ה). אם לא בדק גם ביום ששי - לא יבדוק בשבת [8], ונחלקו הפוסקים אם יבדוק בליל הסדר או במוצאי יו"ט ראשון. להלכה פסק המשנה-ברורה (תל"ה, ג; שעה"צ שם) שמי שביטל את החמץ בשבת לפני סוף השעה החמישית - יבדוק רק במוצאי יו"ט, אך אם שכח וביטלו רק לאחר השעה החמישית - יבדוק את החמץ בליל הסדר.

ביעור חמץ וביטולו

המשנה בפסחים דנה בשאלה מתי מבערים את החמץ כשערב פסח חל להיות בשבת:

"ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו. רבי אליעזר בר צדוק אומר: תרומה - מלפני השבת, וחולין - בזמנן". (משנה פסחים מט.)

אם כך, לדעת ר' מאיר יש לבער את החמץ ביום ששי, ואילו חכמים ור' אלעזר בר צדוק סוברים שצריך לבערו "בזמנו", דהיינו בשבת עצמה. לכאורה, שיטת חכמים תמוהה: כיצד מותר לשרוף את החמץ בשבת [9]? בעל-המאור מבאר:

"רבי מאיר לטעמיה... משום דסבר לה כרבי יהודה, דאמר אין ביעור חמץ אלא בשריפה. וכיוון דמיקלע י"ד בשבת, דלאו זמן שריפה הוא, שאין שריפת חמץ דוחה את השבת... וחכמים אומרים בזמנו - רבנן לטעמייהו, דסבירא להו בביעור חמץ "מפורר וזורה לרוח ומטיל לים", ואין בזה אב מלאכה...". (בעל-המאור שם)

כלומר: לדעת ר' מאיר ניתן לבער את החמץ רק בשריפה, וממילא אי אפשר לבערו בשבת, ואילו לדעת חכמים ניתן לבטל את החמץ גם על ידי פירור וזרייה לרוח, וממילא ניתן לעשות זאת גם בשבת.

להלכה, פסק הרמב"ם שיש לבער את החמץ ביום ששי:

"ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת. ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת". (הל' חמץ ומצה ג', ג)

לפי הסברו של בעל המאור היינו מצפים שהרמב"ם יפסוק שניתן לבער את החמץ רק בשריפה. אולם למעשה, הרמב"ם פוסק שניתן לעשות זאת בדרכים רבות:

"כיצד ביעור חמץ? שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים". (הל' חמץ ומצה ג', יא)

ייתכן שלדעת הרמב"ם יש איסור גם בפירור הלחם [10], אך לחילופין ניתן להסביר שהרמב"ם הבין בצורה שונה את מחלוקת התנאים.

המנחת-חינוך, במצווה ט', חוקר מהו אופי מצוַת "תשביתו": האם יש לעשות פעולה אקטיבית ולבער את החמץ בידיים, או שמא די בכך שביום י"ד בניסן אין לאדם חמץ בביתו:

"והנה, לכאורה יש ספק אם המצוַת עשה היא שיהא החמץ מושבת... או דילמא דמצווה עליו בקום ועשה דישבית החמץ".

הנפקא-מינה בין שתי ההבנות היא השאלה האם אדם שאין בביתו חמץ חייב לקנות חמץ כדי לבער אותו. אם המצווה היא פעילה - רצוי שיקנה חמץ, כדי שיוכל לקיים את המצווה; אולם אם המצווה היא סבילה (פסיבית) - אין צורך לקנות חמץ.

ייתכן שהרמב"ם הבין שזהו פירושה של מחלוקת התנאים: ר' מאיר סובר שמצוַת "תשביתו" היא פסיבית, וממילא גם אם יבער את החמץ ביום ששי - יקיים את המצווה ביום י"ד בניסן. חכמים, לעומתו, הבינו שהמצווה היא אקטיבית, ועל כן יש לקיימה ביום י"ד בניסן, שהוא זמן חיובה.

לפי הבנה זו פסק הרמב"ם כר' מאיר, ולכן - למרות שלדעתו ניתן לבער את החמץ בשבת בהיתר על ידי פירורו וזריקתו לים - הוא העדיף לפסוק שיש לבער את החמץ ביום ששי, שכן גם בדרך זו מתקיימת המצווה לכתחילה [11].

גם לפי הבנתנו, עדיין תמוה: מדוע פסק הרמב"ם כר' מאיר נגד חכמים, ולא נקט בכלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים"? ואכן, הראב"ד השיג על הרמב"ם, וכתב שיש לפסוק כחכמים ולבער את החמץ בשבת. הבית-יוסף (סי' תמ"ד) יישב את שיטת הרמב"ם, והסביר שלכל הדעות - הן לדעת חכמים והן לדעת ר' מאיר - יש לבער את החמץ ביום ששי, והמחלוקת היא רק אם מותר להשאיר מעט חמץ לשבת: לדעת ר' מאיר אסור לעשות כך, ואילו חכמים סבורים שמותר להשאיר מזון לסעודות השבת ולבער את הנותר בשבת. לפי הסבר זה, הרמב"ם פסק כחכמים [12].

להלכה פסק השו"ע (תמ"ד, א) כדעת הרמב"ם, שכשערב פסח חל להיות בשבת - מבערים את החמץ ביום ששי.

עד איזו שעה צריך לבער את החמץ?

בשנה רגילה יש לבער את החמץ עד סוף השעה החמישית. לכאורה, כאשר הביעור מוקדם ליום ששי ניתן לבער במשך כל היום, שכן אפילו בשבת מותר לאכול חמץ, וודאי שאין איסור להשהותו ביום ששי. למרות זאת, כתב המרדכי בשם רש"י (מרדכי פסחים, סוף פרק א') שגם כאשר ערב פסח חל להיות בשבת - יש לבער את החמץ עד סוף השעה החמישית, גזרה משום שנה רגילה. בעקבותיו, פסק גם השו"ע שכך ראוי לעשות:

"טוב לבער בערב שבת קודם חצות [13], כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות". (תמ"ד, ב)

על פי פסיקה זו חידש הרוגוצ'ובר (צפנת-פענח, הל' חמץ ומצה ג', ג) ביאור במשנה, המיישב את שיטת הרמב"ם: הן לדעת חכמים והן לדעת ר' מאיר יש לבער את החמץ ביום ששי, אלא שלדעת ר' מאיר ניתן לעשות זאת במשך היום כולו, ואילו חכמים פוסקים שיש לבער את החמץ "בזמנו" - דהיינו, עד סוף השעה החמישית, כבכל שנה. לפי פירוש זה פסק הרמב"ם כחכמים, ואין כל קושי על שיטתו.

ביטול חמץ

המהרי"ל (הלכות בדיקת חמץ) כתב שכשערב פסח חל בשבת - אין צורך לבטל את החמץ לאחר ביעורו. המשנה-ברורה ביאר שכיוון שגם בשבת אוכלים חמץ - אין טעם לבטלו ביום ששי:

"דסוף סוף יהיה צריך לבטל ביום מחר, שהרי חוזר וזוכה בפת שמשייר לצורך השבת". (משנ"ב תמ"ד, י בשם הלבוש)

מסיבה זו יש לבטל את החמץ בשבת עצמה לפני סוף השעה החמישית (רמ"א תמ"ד, ב). יש לציין, כי על אף שאנו אוכלים חמץ גם לאחר הביעור (עיין בה"ל תמ"ד, א ד"ה ומשיירין) ואפילו בשבת עצמה - יש להיזהר מאוד שלאחר בדיקת החמץ יישאר החמץ הנותר מרוכז במקום אחד, ולא יפוזר בבית. בייחוד אמורים הדברים בבית שיש בו ילדים קטנים, ויש סיכון שהחמץ יתפזר בבית כולו.

לסיכום: כשערב פסח חל בשבת, מוקדמת בדיקת החמץ ליום חמישי בערב, אור ליום ששי, ולאחריה מבטלים את החמץ כרגיל. ביום ששי בבוקר שורפים את החמץ עד סוף השעה החמישית כבכל שנה, ואין מבטלים אותו.
יש לבטל את החמץ בשבת, לפני סוף השעה החמישית.

 

עשיית מלאכה ביום ששי

המשנה בפסחים (נ.) כותבת שאין עושים מלאכה בערב פסח לאחר חצות היום. בטעם הדבר נחלקו הראשונים. רש"י ביאר:

"כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותִקון מצה לצורך הלילה". (רש"י, פסחים נ. ד"ה שלא לעשות)

בניגוד לרש"י, שהבין שטרדת עשיית המלאכה עשויה להשכיח את קיום מצוות היום, הסביר הירושלמי שאסור לעשות מלאכה בערב פסח כיוון ש"אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב" (פסחים פ"ד ה"א).

כאשר ערב פסח חל בשבת, נוצרת נפקא-מינה בין שני הטעמים: קרבן הפסח דוחה את השבת, ולכן גם כשערב פסח חל בשבת - קרב הקרבן בי"ד בניסן. ממילא, לפי הירושלמי צריך יום ששי להיות מותר בעשיית מלאכה, שכן אין מקריבים בו את קרבן הפסח. לפי הטעם שהביא רש"י, לעומת זאת, נראה שיש לאסור עשיית מלאכה ביום ששי, כיוון שבו ביום יש להכין את צרכי ליל הסדר ולבער את החמץ. וכך כתב הבאור-הלכה:

"על פי הירושלמי שהביאוהו הפוסקים, דהטעם משום שחיטת הפסח, ולפי זה אם חל פסח במוצאי שבת (בבה"ל כתוב בטעות "ע"ש") - מותר במלאכה מעיקר הדין עד המנחה... ורש"י פירש עוד טעם, כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו... ולפי טעם זה אפילו כשחל פסח במוצאי שבת - גם כן יש ליזהר שלא לעשות מלאכה מחצות, שהרי טרוד בביעור חמץ ותיקון המצה לצורך מחר. אלא דרוב הפוסקים תופסין טעם הירושלמי, ואם כן אפשר דאין להחמיר". (תס"ח ד"ה מחצות)

הבאור-הלכה מצדד, אם כן, להקל ולהתיר עשיית מלאכה ביום ששי, על אף שאינו כותב זאת בוודאות. אחרונים רבים כתבו בפשטות שהמנהג להקל, שכן רוב הראשונים הביאו את טעמו של הירושלמי (תוס', רא"ש, ר"ן, רמב"ם הל' יו"ט ח', יז), וכן מפני שייתכן שגם לפי טעמו של רש"י אין להחמיר כשערב פסח חל בשבת. כך כתבו המהרי"ל (מנהגי המהרי"ל הלכות ערב פסח), בעל ה"כנסת הגדולה" בספר "פסח מעובין" (אות צ"ג; הובאו דבריו בשערי-תשובה, סוף סי' תמ"ד), החיד"א (ברכי-יוסף תמ"ד), שו"ת יחוה-דעת (ח"א סימן צ"א) ועוד.

על פי פוסקים אלו, נוהגים להקל ולעשות מלאכה ביום ששי גם לאחר חצות, עד זמן מנחה קטנה (תשע שעות זמניות וחצי), כבכל ערב שבת [14], והרוצה - יכול להחמיר לעצמו (עיין במנהגי מהרי"ל שם).

אמירת "ויהי נועם" בשבוע שקודם הפסח

כשפסח חל להיות בשבת, נוהגים רבים שלא לומר "ויהי נועם" במוצאי שבת שקודם הפסח, כיוון שחלק מיום י"ד בניסן (יום ששי) אסור בעשיית מלאכה, ולכן השבוע אינו שבוע מלא של "מעשה ידינו". כשערב פסח חל בשבת, ומותר לעשות מלאכה במשך יום י"ד כולו - יש לומר במוצאי השבת שלפני פסח "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".

 

סעודות שבת

עקרונית, עומדות בפנינו שתי דרכים לקיום מצוַת לחם משנה בשבת החלה בערב פסח: בחמץ או במצה. ראשית, נבחן את הבעיות הכרוכות בכל דרך, ולאחר מכן ננסה להתמודד עם בעיות אלו.

אכילת מצה

הירושלמי בפסחים כותב שאסור לאכול מצה בערב פסח:

"האוכל מצה בערב פסח - כבא על ארוסתו בבית חמיו. והבא על ארוסתו בבית חמיו - לוקה". (פסחים פ"י ה"א)

דברי הירושלמי נפסקו בראשונים [15], וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הל' חמץ ומצה ב', יב) ובשו"ע (סי' תע"א). הראשונים הביאו טעמים שונים לאיסור זה: המאירי (פסחים יג.) כתב שאסרו אכילת מצה בערב פסח כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון; הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ב', יב) כתב שהאיסור נועד ליצור היכר לאכילת המצה בערב; והרוקח (סי' ר"פ) נימק דין זה בכך שמצה הוקשה לקרבן פסח.

נחלקו הראשונים בשאלה מתי בדיוק אסור לאכול מצה: לדעת האורחות-חיים (חמץ ומצה קי"ד, בשם יש-אומרים; וכן משמע ברמב"ן, מלחמות ה', פסחים סוף פ"ג) אסור לאכול מצה כבר מליל י"ד בניסן, אך רוב הראשונים (רי"ף, רמב"ם, רמב"ן ועוד) הבינו שהאיסור אינו מתחיל בערב, אלא רק בבוקר יום י"ד בניסן.

בשם ר' חיים (הובאו דבריו בספר "אש תמיד" [16]) מובאת ראיה מעניינת לשיטת רוב הראשונים: במשנה נאמר "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה" - ומשמע שאין איסור לאכול מצה באף אחד מלילות השנה.

מאיזו שעה מתחיל האיסור ביום? לדעת הרמב"ן (פסחים נ.) האיסור מתחיל מעלות השחר, ואילו בעל-המאור (שם) פסק שהאיסור מתחיל רק מזמן איסור חמץ - השעה הששית של היום (ומעין זה ברא"ש פ"ג סימן ז'). להלכה פסק הרמ"א (תע"א, ב) שהאיסור מתחיל מעלות השחר, וכך פסק אף המשנה-ברורה (תע"א, יב), שהוסיף שיש הנוהגים שלא לאכול מצה כבר מראש חודש. לאור זאת, ברור שישנה בעיה להשתמש במצה כ"לחם משנה" בסעודת שבת בערב פסח.

אכילת חמץ

באכילת חמץ בשבת זו כרוכות כמה בעיות - חלקן הלכתיות וחלקן מעשיות-פרקטיות:

א. אם האדם לא יסיים לאכול את כל הלחם, הוא יצטרך למצוא פתרון עבור השאריות. כמו כן, יש להיזהר מאוד שלא יישארו פירורי חמץ.

ב. אם האדם בישל את האוכל בכלי חמץ - הוא יתקשה לחמם את האוכל בשבת בלי להחמיץ את הכיריים או את הפלטה.

ג. אי אפשר לשטוף את הסירים שהמאכלים נמצאים בהם, שכן אין בהם צורך לשבת (משנ"ב תמ"ד, יא).

ד. אי אפשר לשטוף כלים, שכן הכיור כבר כשר לפסח.

ה. בכל אופן, אסור לאכול לחם בסעודה שלישית, כיוון שלהרבה שיטות אי אפשר לצאת ידי חובת הסעודה השלישית קודם זמן מנחה, ובזמן זה כבר אסור לאכול חמץ.

לאור הבעיות שהזכרנו, רצוי שלא לאכול חמץ בערב פסח שחל בשבת. מי שבכל זאת חפץ לאכול חמץ - יכול לעשות זאת בקצת מאמץ, כפי שיפורט להלן:

חימום האוכל: יש להשתדל לחמם את האוכל בכיריים או בפלטה שאין משתמשים בהם בפסח. אם אי אפשר לעשות כך - יש לכסות את הפלטה בנייר כסף עבה (או בכמה כיסויים של נייר כסף רגיל), ולהיזהר שלא יישפך נוזל על הפלטה עצמה.

ניקוי הסירים והצלחות: אין דרך מותרת לשטוף את הכלים שאין בהם צורך לשבת (שכן שטיפת כלים שאינה לצורך השבת אסורה). אמנם, הניקוי ההכרחי למניעת איסור חמץ הותר (משנ"ב תמ"ד, יד), ולכן יש לנגב את הכלים בנייר ולנקות במעט מים את הלכלוך שאינו יורד (רמ"א תמ"ד, ג). הכלים שנצרכים לשבת עצמה - מותר לשוטפם, אך מובן שאין לעשות זאת בכיור כשר לפסח אלא בכיור שאין רוחצים בו כלים בפסח, כגון כיור האמבטיה.

שאריות החמץ: בכך נדון להלן (עמ' 23).

פתרונות

כאמור לעיל, רצוי שלא לאכול כלל חמץ בערב פסח שחל בשבת. כדי להתגבר על בעיית ה"לחם משנה", ניתן לבחור באחד משני הפתרונות דלהלן:

פתרון א': מצה עשירה

ניתן לבער את כל החמץ לפני השבת, ולהשתמש ל"לחם משנה" במצה עשירה. כדי לבאר פתרון זה, יש לדון בדין מצה עשירה.

הגמרא בפסחים (לה.-לו.) דנה בדינה של מצה שנילושה ביין, שמן או דבש (והוא הדין גם במצה שנילושה בשאר מיצי הפירות (רמב"ם, הל' חמץ ומצה ה', ב) או בביצים (ר"ת בתוס' שם; רא"ש ור"ן שם; ועוד)). הראשונים נחלקו כיצד להסביר את הסוגייה וכיצד לפסוק להלכה. ר"ת (תוס' פסחים לה:), הרא"ש (שם), הרמב"ם (ה', ב) וראשונים נוספים כתבו שמי פירות ללא מים אינם מחמיצים כלל, ואפילו אם הם התפיחו את הבצק - הוא מותר באכילה. לעומתם, רש"י (פסחים לה. ד"ה ביין) והראב"ד (הל' חמץ ומצה ה', ב) פסקו שמי פירות מחמיצים, ואסור לאכול מצה שנילושה בהם [17].

להלכה פסק השו"ע להקל, שמי פירות ללא מים אינם מחמיצים כלל:

"מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום". (תס"ב, א)

הרמ"א חלק עליו, ופסק שאין ללוש מצות במי פירות:

"הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות... ואין לשנות - אם לא בשעת הדחק, לצרכי חולה או זקן הצריך לזה". (תס"ב, ד)

המשנה-ברורה ביאר (ע"פ ביאור הגר"א והלבוש) שהרמ"א החמיר כיוון שחשש שמא מי פירות מחמיצים, וכן שמא נתערבו מעט מים בפירות:

"דחוששין לכתחילה לסברת הני פוסקים דסבירא להו דמי פירות בלחודייהו גם כן מחמיצים וממהרין גם כן להחמיץ; וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים, דלכולי עלמא מחמיץ" [18]. (תס"ב, טו)

הבית-יוסף הביא בשם הכלבו טעם אחר לאיסור הלישה במי פירות, למרות שהוא עצמו חלק על מנהג זה:

"כתב הכל בו (סי' מ"ח, י ע"ג): נהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בשני ימים ראשונים, דלא אתי לאחלופי בה ולמיכל מינה מצות חובה". (בית-יוסף תס"ב)

גם הלבוש (שם) הביא טעם זה, לפיו אין לאכול מצה עשירה שמא יאכל אותה בטעות במקום מצת המצווה.

בכל אופן, ברור שמותר לאכול מצה עשירה ביום י"ד בניסן עד סוף השעה הרביעית, שהרי בזמן זה מותר לאכול אפילו חמץ [19]. לגבי אכילת מצה עשירה לאחר השעה הרביעית יש להסתפק, שכן נראה שהדבר תלוי בטעמים דלעיל: אם איסור אכילת מצה עשירה בפסח נובע מהחשש שיאכל אותה במקום מצת המצווה - אזי אין מקום לאסור אכילת מצה עשירה לפני פסח, אפילו בצהרי י"ד בניסן. אולם אם יש חשש שמצה כזו נחשבת חמץ - בין אם בשל החשש שמא התערבו בה מים או בשל החשש לשיטת רש"י - אזי יש לאסור את אכילתה כבר מזמן ביעור החמץ.

בשו"ת נודע-ביהודה (מהדורה קמא, או"ח סימן כ"א) כתב שגם אם חוששים לשיטת רש"י - אין לאסור אכילת מצה עשירה לפני פסח, כיוון שגם לשיטתו מצה עשירה אינה אלא חמץ נוקשה, שאין בו איסור כרת, ולכן אין מקום להחמיר בו אלא בפסח עצמו (וכך כתב גם בשו"ת אבני-נזר או"ח ח"ב סימן שע"ז). ואכן, מפשט דברי השו"ע והרמ"א עולה שהם התירו לאכול מצה עשירה ביום י"ד בניסן, גם לאחר זמן ביעור החמץ. השו"ע כותב שמותר לאכול מצה עשירה ביום י"ד בניסן עד סוף השעה העשירית [20], ומדברי הרמ"א משמע שגם הוא מסכים לפסק זה:

"וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. הגה: אבל מצה שיוצאין בה בלילה - אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר". (תע"א, ב)

לדעת השו"ע בודאי שאין איסור לאכול מצה עשירה בערב פסח, שהרי הוא מתיר לאוכלה אפילו בפסח עצמו, אך נראה שגם לדעת הרמ"א האיסור הוא רק בפסח עצמו, כיוון שרק אז יש חשש שיטעה ויאכל אותה במקום מצת מצווה ורק אז יש מקום לחשוש לדעת רש"י.

אמנם, לכאורה הרמ"א סותר את עצמו בסימן תמ"ד, העוסק בערב פסח שחל בשבת. השו"ע כותב שיש לקיים את הסעודה השלישית לפני השעה העשירית ולאכול בה מצה עשירה, כיוון שאי אפשר לקיים סעודה שלישית לפני זמן המנחה, ואסור גם לאכול פת לאחר השעה העשירית (כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון). הרמ"א מעיר שאנו לא נוהגים לאכול מצה עשירה:

"י"ד שחל להיות בשבת... סעודה שלישית - זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה. וצריך לעשותה קודם שעה עשירית. הגה: ובמדינות אלו, שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב ס"ד בהג"ה - יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים...". (תמ"ד, א)

אם הרמ"א מתיר לאכול מצה עשירה עד שעה עשירית (כפי שמשמע מדבריו בסימן תע"א), מדוע הוא אוסר לאוכלה בסעודה שלישית? בערוך-השולחן יישב סתירה זו:

"ונראה שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג, דאין שום טעם בזה. אלא הכוונה - כיוון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה, ממילא אין מכינין אצלנו מצה עשירה, ולהכין רק על סעודה שלישית - אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה...". (תמ"ד, ה)

לדעת ערוך-השולחן מתיר גם הרמ"א לאכול מצה עשירה עד השעה העשירית, שהרי "אין שום טעם" להחמיר בזה. הרמ"א פסק שיש לאכול בסעודה השלישית מיני תרגימא, שכן אשכנזים אינם מחזיקים בביתם בדרך כלל מצה עשירה, כיוון שהם נוהגים שלא לאוכלה בפסח. לאור זאת, אדם שיש בביתו מצה עשירה - יכול לאוכלה לסעודה שלישית גם לדעת הרמ"א (וכ"כ גם ב"חוק יעקב" תמ"ד, א).

בניגוד לדעת ערוך-השולחן, הנודע-ביהודה הבין שהרמ"א אוסר אכילת מצה עשירה במשך כל היום, ומתיר לאוכלה רק עד חצות (שעה לאחר סוף זמן ביעור החמץ) [21]:

"ובאמת, מאד אני תמה על רמ"א, דעל כל פנים, לשום דעה ליכא בנוקשה חשש איסור תורה בערב פסח - ולמה חשש בדבר שהוא דרבנן לדעה יחידית, היא דעת רש"י, נגד רוב פוסקים הקדמונים? ואלמלא שכבר הורה ראש המורים, שהוא רמ"א, לאיסור אפילו בערב פסח - הייתי מתיר מצה עשירה כל היום בערב פסח. ועל כל פנים אני מורה דעד חצות היום, אפילו לרמ"א מותר מצה עשירה... ולפי מה שכתבתי ניחא, דסעודה שלישית זמנה אחר חצות, לכן החמיר רמ"א אפילו במצה עשירה... לכן נלע"ד סיומא דפסקא, דעד חצות מותר בוודאי לאכול מצה עשירה בערב פסח, והמורה להתיר כל היום - לא הפסיד באם הוא לצורך קצת, אפילו אינו צורך חולה וזקן".

בשו"ע הרב כתב שנוהגים שלא לאכול מצה עשירה לאחר תחילת השעה החמישית. גם בשער-הציון (תמ"ד, א) משמע שאין לאכול מצה עשירה אפילו קודם השעה העשירית (ולכאורה, מסתימת דבריו, משמע שכוונתו לאסור מתחילת השעה החמישית), וכן כתב גם בשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"א קנ"ה), שמנהגנו הוא שלא לאכול מצה עשירה לאחר סוף זמן היתר אכילת החמץ.

למעשה, כיוון שאחרונים רבים אוסרים לאכול מצה עשירה לאחר סוף זמן אכילת החמץ, נראה שיש להשתמש במצה עשירה כלחם משנה רק לשתי סעודות השבת הראשונות.

הברכה על מצה עשירה

מצה עשירה היא פת הבאה בכיסנין. השו"ע פוסק שמברכים "המוציא" על פת הבאה בכיסנין רק אם קובעים עליה סעודה (קס"ח, ז). ישנן כמה שיטות מהי שיעור קביעת הסעודה: יש שכתבו שהוא שיעור שלוש או ארבע ביצים (224 סמ"ק), ויש שפסקו שהוא השיעור שאנשים רגילים לאכול בסעודה (עיין משנ"ב קס"ח, כד). המגן-אברהם (קס"ח, יג, הובא במשנ"ב שם) חידש שאף אדם האוכל פת הבאה בכיסנין פחות משיעור קביעות סעודה, אך שיעורה ביחד עם שאר המאכלים בסעודה עולה לשיעור קביעות סעודה - מברך עליה "המוציא" וברכת המזון.

בהתאם לפסיקת השו"ע, נראה לכאורה שיש לאכול מהמצה העשירה כשיעור קביעת סעודה כדי לברך עליה "המוציא" (לשיטת המגן-אברהם, כאמור, די לאכול כשיעור קביעת סעודה ביחד עם שאר המאכלים). אולם המהר"ח אור-זרוע כתב:

"שבת קובעת, דאפילו אכילת עראי חשיבא קבע למעשר. נראה דגם לענין פת הבא בכיסנין... כל אכילת שבת חשיבא קבע כמו למעשר". (שו"ת מהר"ח אור-זרוע סי' ע"א)

דהיינו, אדם האוכל אכילת עראי מפירות בשבת - צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, כי השבת נותנת לאכילה זו חשיבות והופכת אותה לאכילת קבע, החייבת בהפרשה. בדומה לכך, כותב המהר"ח אור-זרוע שגם האוכל פת הבאה בכיסנין בשבת מברך עליה "המוציא" וברכת המזון, שכן השבת מעניקה לאכילה זו חשיבות מיוחדת וקובעת אותה.

בשערי-תשובה הביא את שו"ת גינת-ורדים (כלל ב' סי' י"א), שחלק על המהר"ח אור-זרוע:

"אין חילוק בין שבת לחול. והסכים עמו בברכי יוסף, וכתב שכן עמא דבר".
(שערי-תשובה קס"ח, ט)

לכאורה, צריכים היינו לברך על מצה עשירה בערב פסח שחל להיות בשבת בהתאם לפסק במחלוקת זו: "המוציא" לדעת המהר"ח אור-זרוע, ו"בורא מיני מזונות" לשיטת ה"גינת ורדים". אמנם, הרב פיינשטיין חידש שבכל אופן יש לברך "המוציא" על מצה עשירה בארוחות החובה של השבת:

"ואף שאין הלכה כמותן שלא בקביעות סעודה, מכל מקום בקביעות סעודה כהא דסעודות שבת המחוייבות - ודאי צריך לברך "המוציא" וג' ברכות, וכמפורש שכן ראוי לעשות". (שו"ת אגרות-משה או"ח ח"א קנ"ה)

לכאורה ניתן לצרף לכך סברה נוספת: מהרבה אחרונים משמע שהגדרת הפת תלויה במנהגו של העולם (סי' קס"ח), ומסיבה זו ישנם ספרדים המברכים ברכת "המוציא" על מצה רק בפסח, שאז היא מחליפה את הלחם, ולא בשאר ימות השנה [22]. לפי סברה זו, ייתכן שבערב פסח שחל בשבת, כאשר מנהג העולם הוא לאכול מצה עשירה כתחליף ללחם - יש לברך עליה "המוציא" (מעין סברה זו כתב בשו"ת לב-חיים לרב חיים פלאג'י, ח"ב סי' פ"ח).

להלכה, עולה מספר מנהגי מהרי"ל (הלכות שבת הגדול וערב פסח) שיש לברך "בורא מיני מזונות" על מצה עשירה גם בערב פסח שחל בשבת, וכן דעת הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה-דעת, ח"א סי' צ"א). מאידך, בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תפ"ט) כתב במפורש שהאוכל מצה עשירה בשבת זו מברך עליה "המוציא", וכן פסק גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א קנ"ה), וכך עולה אף מהמשנה-ברורה (תע"א, ס"ק כא) [23]. בדרך כלל אוכלים ביחד עם שאר המאכלים כשיעור קביעות סעודה, וא"כ נראה שיש לברך "המוציא".

למעשה, יש שנהגו לאכול בערב פסח שחל בשבת מצה עשירה כתחליף ללחם משנה בשתי הארוחות הראשונות. כך הציע האגרות-משה (או"ח ח"א, קנ"ה), וכך מבואר אף במגיד משנה:

"ויש שהיו מחמירין שלא לשייר, אלא לאכול מצה עשירה...". (מגיד-משנה ג', ג)

האגרות-משה מסביר שאף מהבית-יוסף משמע שזוהי הדרך המובחרת, כדי שלא יבואו לידי תקלה אם ישאירו חמץ בשבת, אלא שאי אפשר לחייב אנשים לטרוח ולאפות מצה עשירה:

"ולכן טוב לאלו שאין רוצים להניח חמץ עד יום השבת משום שחוששין למכשולים שאפשר לבֹא מזה - יקיימו מצוַת שתי הסעודות במצה עשירה, שכיון שקובע עלייהו סעודות השבת, יצטרך לברך "המוציא" וברכת המזון. וכמפורש כן בבית-יוסף (או"ח סי' תמ"ד) שנכון לעשות כן, שכתב: "ואין להקשות: יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה? דכיון שאין סיפוק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות - לא אטרחו רבנן", עיי"ש. חזינן שהיה ראוי לתקן ולהנהיג לבער הכל מלפני השבת כדי שלא יבואו לידי תקלה באם ישאר מהחמץ, ולקיים מצוַת הסעודות במצה עשירה, אך שלא אטרחו רבנן. ולכן, לאלו הרוצים ואפשר להם להטריח ולאפות מצה עשירה לשתי הסעודות - הוא עדיף, אף שסעודת שבת הא צריכים לפת שמברכין עליו "המוציא" וברכת המזון, אלא משום דכיון שאוכל אותם לסעודות שבת המחוייבין בפת - אין לך קביעות גדולה מזה".

סיכום פתרון א': יש לאכול את סעודות השבת בכלי הפסח (מבחינה פרקטית, נוח יותר להשתמש בתבניות חד פעמיות וכד', וכדלעיל), להשתמש במצה עשירה ללחם משנה ולברך עליה "המוציא". חשוב לדאוג לסיים את אכילת המצה העשירה עד סוף זמן אכילת חמץ. לכתחילה רצוי שהמצה העשירה לא תיגע בכלי החמץ (הגרשז"א, הובאו דבריו בספר "ערב פסח שחל בשבת" פ"ח הערה ד'), אולם ודאי שבדיעבד הכלים אינם נאסרים אף מחמירים, כיוון שזהו רק מגע צונן [24].

פתרון ב': לחם רגיל

יש כאלו שלא רצו להשתמש בפתרון של מצה עשירה, וטענו שנוהגים שלא לאכול כלל מצה עשירה ביום י"ד בניסן (עיין קובץ מבית לוי, ה'), או שברכתה של המצה העשירה אינה "המוציא" (שו"ת יחוה-דעת ח"א סי' צ"א הערה יב). גם מי שרוצה להשתמש בלחם כלחם משנה - רצוי שיבשל את כל שאר המאכלים בכלי הפסח. המנהג לאכול לחם תוך שימוש בסירים של פסח מובא בפוסקים רבים (מנהגי מהרי"ל הלכות שבת הגדול; מג"א תמ"ד, ד; פמ"ג שם; שו"ת אורח-משפט או"ח קכ"ח אות נח; לוח ארץ ישראל. ועיין גם במשנ"ב תמ"ד, יד), אך בכל אופן, כפי שכתבנו לעיל, נוח יותר מבחינה פרקטית להשתמש בתבניות חד פעמיות.

חשוב להיזהר שהלחם לא ייגע בכלי הפסח שעל השולחן, ולשם כך יש לנקוט באחת משלוש הדרכים הבאות:

א. לאכול את הלחם בתחילה הסעודה, לנקות את השולחן ורק אז להגיש את הכלים. בדרך זו ניתן לאכול בכלי הפסח [25].

ב. לאכול בכלים חד פעמיים, וכך ניתן, כמובן, לאכול חמץ במשך כל הארוחה. בבוקר כדאי לאכול חמץ רק בתחילת הארוחה, כדי שהמשך הארוחה יסייע לניקוי השיניים (במיוחד לאלו שאינם מצחצחים שיניים במברשת בשבת).

ג. לאכול בכלי חמץ. דרך זו פחות רצויה, אך מי שרוצה לנהוג כך - רשאי. גם במקרה זה, רצוי לחמם את האוכל בסירים של פסח, שכן אסור לנקותם בשבת. אין להעביר את האוכל ישירות מהסירים של פסח לצלחות החמץ, אלא יש לעשות זאת על ידי כלי אחר של פסח [26]. לגבי ניקוי הכלים - עיין לעיל בעמ' 21. יש להיזהר בערב שבת להניח את מפת השולחן כך שניתן יהיה להסירה בשבת (לא להניח עליה את הפמוטים, או להניחם על מגש שמונח עליו גם חפץ הנחוץ לשבת).

שאריות חמץ: אדם שנותרו לו שאריות חמץ לאחר סעודת הבוקר - עליו לפוררן ולהשליכן לבית הכיסא (משנה-ברורה תמ"ד, כא), או לחילופין, לתת אותן לבהמה שמזונותיה עליו [27]. יש לזכור לנקות את הפה לאחר אכילת החמץ, ולנער היטב את הבגדים (או להחליפם). לאחר האכילה יש לטאטא היטב את הבית ולנקות גם את המטאטא. רצוי לשים את המטאטא עם כלי החמץ, ולהשתמש במטאטא אחר לפסח.

כדאי להשתדל לקנות לשבת חלות קטנות, כדי שניתן יהיה לסיים אותן בארוחות השבת. כדאי גם לקנות לחמים שאינם מתפוררים כל כך, כמו פיתות [28].

סעודה שלישית

ראשית, יש להקדים הקדמה קצרה בנוגע לסעודה השלישית בכל שבתות השנה, בה נדון בקצרה במרכיבי הסעודה ובזמנה.

מרכיבי הסעודה

הגמרא בשבת (קיז:) לומדת שצריך לאכול בשבת שלוש סעודות מהפסוק "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה" (שמות ט"ז, כה). מכך שכתוב שלוש פעמים "היום", מבינה הגמרא שיש חיוב לאכול שלוש סעודות בשבת. הראשונים נחלקו מה צריך לאכול בסעודה השלישית: התוס' (יומא עט:; סוכה כז.) הסיקו מההשוואה בין שלוש סעודות השבת שצריך לאכול פת גם בסעודה השלישית. הרא"ש, לעומתם, כתב שניתן לצאת ידי חובת הסעודה השלישית בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני הדגן [29]. תוס' (שם) הביאו דעה שלפיה יוצאים ידי חובת הסעודה גם בבשר ודגים, אך לא בפירות, ר"ת (תוס' ברכות מט:) כתב שניתן לצאת ידי חובה גם במיני תרגימא, ואילו הר"ן (שם) הקל עוד יותר, וכתב שדי באכילת פירות כדי לצאת ידי חובת הסעודה השלישית.

להלכה, פסק השו"ע שלכתחילה יש לאכול בסעודה השלישית דווקא פת, אך אם הוא "שבע ביותר" - יכול להסתפק במאכל אחר:

"צריך לעשותה בפת; ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן; ויש אומרים שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת, כבשר ודגים, אבל לא בפירות; ויש אומרים דאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר".
(שו"ע רצ"א, ה)

זמן הסעודה

התוס' (פסחים קיז:) דייקו מהגמרא שניתן לאכול את הסעודה השלישית רק אחרי זמן מנחה (חצי שעה אחרי חצות היום). כך גם פסק הרמב"ם (הל' שבת ל', ט), אולם בעל ה"הלכות גדולות" (מובא ברשב"א שם) כתב שאפשר לאוכלה גם קודם זמן מנחה.

בשו"ע פסק להחמיר, ולאכול דווקא לאחר השעה הששית ומחצה:

"זמנה משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה. ואם עשאה קודם לכן - לא קיים מצוות סעודה שלישית". (שו"ע רצ"א, ב)

מהצלבת שני הנתונים שראינו (מרכיבי הסעודה וזמנה), עולה שכאשר ערב פסח חל בשבת - אי אפשר לקיים את מצוַת הסעודה השלישית בהידור כבכל שבת, שכן בזמן הסעודה - לאחר זמן מנחה - אסור לאכול חמץ ואסור אף לאכול מצה. ישנם מספר פתרונות לבעיה זו:

1. המקלים לאכול מצה עשירה גם לאחר סוף השעה הרביעית (עד השעה העשירית - ראה הערה 20), יכולים לקיים את הסעודה השלישית במצה עשירה. זוהי הצעתו של השו"ע:

"סעודה שלישית - זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, אלא במצה עשירה. וצריך לעשותה קודם שעה עשירית". (שו"ע תמ"ד, א)

2. מי שאינו אוכל מצה עשירה בזמן זה (וכפי שראינו, כך נוהגים רבים מהאשכנזים), יכול לקיים את הסעודה השלישית ללא פת. זוהי הצעתו של הרמ"א:

"ובמדינות הללו, שאין נוהגין לאכול מצה עשירה... יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים". (רמ"א רצ"א, ה; תמ"ד, א)

יש לשים לב לכך שהרמ"א הקדים את האפשרות לקיים את הסעודה בפירות לאפשרות לקיימה בבשר ודגים, ומכך משמע שלדעתו עדיף לאכול בסעודה זו דווקא פירות. כפי שראינו לעיל, התוס' הביאו דעה שניתן לצאת ידי חובת הסעודה רק בבשר ודגים, ולכן ברור שעדיף לחשוש גם לשיטה זו ולאכול בסעודה השלישית בשר ודגים. מדוע, אם כן, הקדים הרמ"א את ה"פירות"?

ה"חוק יעקב" (ס"ק ב) ביאר שהרמ"א העדיף שיקיימו את הסעודה בפירות, שאינם משביעים כל כך, כדי שיוכלו לאכול בלילה מצה לתיאבון. בדומה לכך פסק גם ערוך-השולחן:

"והקדים מיני פירות לבשר ודגים, אע"ג דבשר ודגים עדיפא מפירות לעניין סעודה שלישית... מכל מקום בערב פסח פירות עדיפי, כדי שלא ישבע, ויאכל מצה לתיאבון". (ערוך-השולחן תמ"ד, ה)

אמנם, המגן-אברהם (ס"ק ב) והמשנה-ברורה (תמ"ד, ח) כתבו שגם כשערב פסח חל בשבת - עדיף לקיים את הסעודה השלישית בבשר ודגים. לשיטתם נראה שהרמ"א הקדים את הפירות כיוון שבדרך כלל אנשים לא יטרחו להכין בשר ודגים לסעודה השלישית בערב פסח (וכך תירץ ב"מחזיק ברכה" תמ"ד, ג).

סעודה שלישית במזונות:

מי שאינו רוצה לאכול פת בסעודה השלישית, יכול לקיימה גם במיני מזונות [30]. המשנה-ברורה (תמ"ד, ס"ק ח) כתב שניתן לאכול מיני מזונות העשויים מקמח מצה או ממצה מפוררת ומבושלת (קניידלך), ולדעת החיי-אדם (כלל קכ"ט י"ג) מותר לאכול ביום י"ד בניסן גם מצה כתושה מטוגנת ("מצה בראייט") (בשער-הציון תמ"ד, א הביא מחלוקת בעניין זה, אך במשנה-ברורה רצ"א, כה כתב כחיי-אדם).

אדם שהתחיל את סעודתו השלישית לאחר השעה העשירית - יכול לקיימה בבשר ודגים או בפירות בלבד, אך לא במזונות (משנ"ב תמ"ד, ח). אם התחיל אותה קודם השעה העשירית - נחלקו הפוסקים אם הוא רשאי להמשיך ולאכול מזונות גם לאחריה. המשנה-ברורה פסק להקל (שם), אך הוסיף ש"יאכל רק מעט ולא למלא כריסו, כדי שיאכל מצה לתיאבון".

3. מנהג שלישי מובא בשם המהר"ם מרוטנבורג:

"כשחל י"ד בניסן להיות בשבת היה מהר"ם אוכל סעודה שלישית על שולחנו בבקר, ולערב אוכל פירות, כי שמא לא יצא במה שאכל סעודה שלישית בבקר קודם מנחה גדולה, לפר"ת, שפירש שסעודה שלישית אינה אלא לאחר מנחה גדולה". (תשב"ץ קטן, כ"ג)

כלומר: מצד אחד נהג המהר"ם כדרך השנייה שהזכרנו, וקיים את סעודתו השלישית בפירות. מאידך, הוא ביקש לחשוש גם לשיטה המצריכה לאכול לחם, ולכן אכל סעודה שלישית נוספת בבוקר (לפני זמן מנחה). בדרך זו הוא קיים סעודה אחת שבה מרכיב הסעודה הוא אידיאלי (פת) וזמנה נתון במחלוקת (קודם מנחה), וסעודה אחת שבה זמן הסעודה הוא אידיאלי ואילו מרכיביה נתונים במחלוקת (פירות).

בבוקר יום השבת אין הרבה זמן לאכול פת, שכן צריך להספיק להתפלל תפילת שחרית ולאכול את שתי הארוחות לפני סוף השעה הרביעית. לכן, הרוצה לנהוג בדרך זו - יפסיק באמצע סעודתו, יברך ברכת המזון, יעשה הפסקה מסוימת [31], יטול ידיו וימשיך את הסעודה (מג"א תמ"ד, א; משנ"ב תמ"ד, ח).

כשיש לחץ של זמן - ברור שעדיף לנהוג כדרך השנייה, ולאכול סעודה שלישית ללא פת אחרי זמן מנחה, ולא לנהוג כדרך השלישית, העלולה לגרום לאיחור בזמן אכילת החמץ.

רצוי להתפלל מנחה לפני הסעודה השלישית. אם לא הספיק לעשות כך - ימצא מישהו שיזכיר לו להתפלל לאחר הסעודה, וידאגו להזכיר אחד לשני.

המגן-אברהם (תמ"ד, ב) מביא בשם הזוהר (פרשת אמור, צה.) שר' שמעון בר יוחאי היה יוצא ידי חובת סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת בדברי תורה. לכאורה הדבר תמוה - מדוע לא אכל רשב"י מאכל כלשהו, וקיים בו את הסעודה? הגר"א (שם) הסיק מכך שלדעת הזוהר אין דין סעודה שלישית בשבת שחלה בערב פסח, כמו ביום הכיפורים שחל בשבת, ומכאן ראיה, לדעתו, שצריך לאכול פת בסעודה שלישית (וכאשר אי אפשר לאכול פת - אין דין סעודה שלישית נוהג כלל). גם בערוך-השולחן (תמ"ד, ו) כתב שלדעת הזוהר אין חיוב סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת, ולכן יצא רשב"י ידי חובתה בלימוד תורה.

לעומת הגר"א וערוך-השולחן, אחרונים רבים הבינו שרשב"י התכוון לצאת ידי חובת סעודה שלישית בדברי תורה למרות שיש חיוב סעודה שלישית גם בערב פסח שחל בשבת. בכף-החיים (תמ"ד, יח) כתב שרשב"י ידע שלימודו מתקן תיקון דומה לסעודה, ולכן יכול היה ללמוד במקום לאכול, אך אנו - שאין לימודנו דומה לזה של רשב"י - צריכים לסעוד סעודה שלישית. כף-החיים מוסיף: "ומכל מקום, אם יהיו שניהם כאחד טובים", וכיוון שממילא לא רצוי לאכול הרבה בסעודה זו, כדי שאפשר יהיה לאכול מצה לתיאבון - כדאי "למלא" את יתרת הסעודה בדברי תורה [32].

 

דינים שונים

את עיקר דיני של ערב פסח שחל בשבת כבר כתבנו. בחלק זה נקצר, ונביא רק את עיקרי הדברים:

* דרשת שבת הגדול: המהרי"ל (תחילת הלכות פסח) כתב שכשערב פסח חל בשבת יש לדרוש בשבת שלפני ערב פסח (השנה, בשבת פרשת ויקרא), כדי שניתן יהיה ליישם את ההלכות שנשמעו בדרשה. בעקבותיו, פסק כך אף המשנה-ברורה (תכ"ט, ב) [33].

* הגעלת כלים: כשערב פסח חל בשבת, מותר להגעיל כלים במשך כל יום ששי, שכן כולו מותר בחמץ (קובץ "מבית לוי", ה').

* הכנת המצרכים לסדר: לכתחילה, יש להכין את כל המצרכים לפני השבת: לבדוק את החסה מתולעים (ובדיעבד, אם לא בדק - יבדוק ביו"ט עצמו (שש"כ ג', לו)), לצלות את הזרוע (משנ"ב תע"ג, לב) [34] ולכתוש את חומרי החרוסת (ואם לא כתש - יכתוש ביו"ט עצמו בשינוי קצת (רמ"א תק"ד, א)). מותר ללוש את החרוסת ביו"ט, שכן לישה הותרה ביו"ט כאשר טעם התבשיל יתקלקל אם ילוש אותו בערב יו"ט.

* הפרשת חלה ותרומות ומעשרות: יש לזכור להפריש תרומות ומעשרות לפני שבת, כדי שלא להיכנס לבעיות אלו [35]. כמו כן, השנה יש לזכור לקיים גם את מצוַת ביעור המעשרות: להפריש תרומות ומעשרות מהפירות והירקות שטרם הפרישו מהם, לתת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני (בדרך כלל נוהגים לתת רק אם הפריש מטבל ודאי), ולפדות את המעשר השני ולחלל את המטבע שעליו הוא נוהג לפדות על פרוטה או על סוכר שאותו יזרוק לכיור. יש הנוהגים לומר במנחה של יו"ט האחרון של פסח את פרשת וידוי המעשרות - דברים כ"ו, יב-טו.

* נרות: יש להדביק את נרות יו"ט לפני השבת, אם הם אינם עומדים ללא הדבקה (משנ"ב תקי"ד, יח). כיום רוב המשפחות מדליקות בנרונים, שאין בהם כלל בעיה. אמנם, יש לדון האם מותר להוציא את הפחית שנשארת לאחר שהנר הקודם כבה, שכן לכאורה היא מוקצה (ישנם נרונים שיש בהם טבעת מיוחדת, המכסה את הפחית ומיישרת אותה). הגרש"ז אוירבאך הקל בטלטול הפחית, כיוון שזהו טלטול לצורך אוכל נפש (הובאו דבריו ב"קובץ מבקשי תורה").

כמובן, יש להדליק את נרות היו"ט רק במוצאי שבת, לאחר שהאישה אמרה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (או התפללה ערבית ואמרה "ותודיענו"). יש לזכור להדליק לפני שבת נר זיכרון, כדי שאפשר יהיה להעביר אש ביו"ט לצורך הדלקת הנרות לצורך בישול. אישה שהדליקה נרות ואמרה "שהחיינו" - תדלג על ברכת "שהחיינו" הנאמרת בליל הסדר לפני שתיית הכוס הראשונה.

* הכנת השולחן: אסור להכין בשבת שום דבר לצורך יו"ט. לכן אין לסדר את השולחן לליל הסדר לפני שיצאה השבת. אמנם, מותר לנקות ולסדר דברים המועילים גם לשבת עצמה.

* סדר השבת: יש להשכים להתפלל שחרית בשבת (רוקח סימן רס"ז; מהרי"ל הלכות שבת הגדול; משנ"ב תמ"ד, ד), כדי להספיק לגמור לאכול עד סוף השעה הרביעית ולכלות את החמץ ולבטלו עד סוף השעה החמישית. מסיבה זו אין מוסיפים עליות לקריאה בתורה, "ולא יאריכו הרבה, כדי שיהיה להם שהות ולא יבואו לידי מכשול" (משנ"ב תמ"ד, ד). אמנם, כתב ה"בן איש חי" (שנה א', צו) שיש להיזהר שלא להתפלל בחיפזון ובמרוצה.

* הפטרה: מפטירים "וערבה לה'", כבכל שבת שלפני פסח ("לוח א"י" לרב טיקוצ'ינסקי). הנוהגים כמנהג הגר"א מפטירים בהפטרת הפרשה הרגילה [36].

* יש לזכור לבטל את החמץ לאחר סיום אכילתו.

* במוצאי שבת (ליל יו"ט) מוסיפים בתפילת ערבית "ותודיענו" (ברכות לג:; שו"ע תצ"א, ב), ואין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".

* הקידוש בליל הסדר נעשה בסדר יקנה"ז (פסחים קג.; שו"ע תע"ג, א), דהיינו: יין ("בורא פרי הגפן"), קידוש ("אשר בחר בנו"), נר, הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול... ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש"), זמן ("שהחיינו").

* ברכת "אשר גאלנו": הגמרא בפסחים (קטז:) כותבת שיש לומר בברכת הגאולה "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים". התוס' (שם, ד"ה ונאמר), המרדכי וראשונים נוספים כתבו שיש לגרוס "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים", כיוון שקודם אוכלים את קרבן החגיגה (=זבח) ורק אחריו את קרבן הפסח, כדי שקרבן הפסח ייאכל על השובע.

כאשר ערב פסח חל בשבת - כתב המהר"י וייל (קצ"ג) שיש לומר "מן הפסחים ומן הזבחים", כיוון שאין מקריבים את קרבן החגיגה בשבת. בשו"ע הרב (תע"ג, מט) ביאר שבמילים "מן הזבחים" הכוונה היא לקרבן החגיגה שיוקרב למחרת, ביום הפסח, והמג"א והט"ז הביאו דין זה להלכה. אמנם, בשו"ת כנסת-יחזקאל (סימן כ"ג) כתב שיש לומר כרגיל "מן הזבחים ומן הפסחים", כיוון שמשפט זה לא מתייחס לשנה זו אלא לשנה הבאה, שבה לא יחול ערב פסח בשבת. לדעתו גם המהר"י וייל כתב שיש לשנות את הגרסה רק בפסח של השנה שלפני השנה שערב פסח חל בה בשבת.

להלכה, כתב המשנה-ברורה (תע"ג, עב) שיש לשנות את הנוסח כשערב פסח חל בשבת, ולומר "מן הפסחים ומן הזבחים". מאידך, בשער-הציון (ס"ק פ) הוא הביא את ה"כנסת יחזקאל", ולא הכריע.

לדעת היעב"ץ אין לשנות את הנוסח, אולם אחרונים רבים כתבו שיש לעשות כך: המג"א והט"ז הנ"ל; הרב קוק (עולת ראי"ה); לוח ארץ ישראל לרב טיקוצ'ינסקי ועוד.

השנה, כשערב פסח חל להיות בשבת, זוכים אנו לחבר בין קדושת השבת, המתקדשת על ידי הקב"ה, לבין קדושת יום טוב, המתקדש על ידי עם ישראל, המקדש את החודשים. "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת. הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך" (מתוך תפילת "ותודיענו"). בע"ה, נזכה בשנה הבאה לאכול "מן הזבחים ומן הפסחים" בבית הבחירה, שיבנה במהרה בימינו, אכי"ר.

 

קיצור ההלכות למעשה

הנושא

קיצור ההלכה

דרשת שבת הגדול

הדרשה נאמרת בשבת החלה שבוע לפני פסח.

"ויהי נועם"

אומרים "ויהי נועם" במוצאי השבת שלפני ערב פסח.

תענית בכורות

הבכורות מתענים ביום חמישי. ניתן להקל (אולי אפילו יותר מבשנה רגילה), ולהיפטר מהתענית ע"י השתתפות בסעודת מצווה.

בדיקת חמץ

בודקים את החמץ ביום חמישי בלילה (אור ליום ששי), ומבטלים את החמץ אחרי הבדיקה כרגיל.

ביעור חמץ

מבערים את החמץ ביום ששי בבוקר עד סוף השעה החמישית (השנה - 10:22). אין מבטלים את החמץ ("כל חמירא").

 

יש לרכז את כל החמץ שרוצים לאכול בשבת, ולאוכלו בזהירות. כדאי להשאיר רק מעט לחם - רצוי שאינו מתפורר, כמו פיתות.

מלאכה

ביום ששי

מותר לעשות מלאכה ביום ששי.

הגעלת כלים

מותר להגעיל כלים במשך כל יום ששי.

הכנות לסדר מערב שבת

לכתחילה יש להכין את החסה והזרוע ולכתוש את המצרכים לחרוסת בערב שבת. כמו כן, יש להכין נר זיכרון ליו"ט.

תרומות ומעשרות

יש לזכור להפריש תרומות ומעשרות לפני שבת, ואין לשכוח לקיים גם את מצוַת ביעור המעשרות.

תפילות שבת

משכימים להתפלל ואין מאריכים בתפילה (אך אין להתפלל בחיפזון). מפטירים "וערבה", ולמנהג הגר"א מפטירים בהפטרת השבוע.

סעודות שבת

אוכלים אוכל כשר לפסח שבושל בסירים כשרים לפסח, ורצוי לאכול בתבניות חד פעמיות (כי אי אפשר לשטוף את הסירים בשבת).

לגבי לחם משנה - יש לנקוט באחד משני הפתרונות:

א. להשתמש במצה עשירה ולברך עליה "המוציא". אשכנזים ישתמשו בה רק לשתי הסעודות הראשונות, כי הם נוהגים שלא לאוכלה לאחר סוף השעה הרביעית (סוף זמן אכילת החמץ). לכתחילה רצוי להיזהר שהמצה העשירה לא תיגע בכלי הפסח.

ב. להשתמש בלחם רגיל ללחם משנה. רצוי להשאיר רק מעט לחם, מסוג שאינו מתפורר. יש להיזהר שהפירורים לא יגעו בכלי פסח, ולכן יש לאכול את הלחם בתחילת הארוחה ולנער היטב את הבגדים ואת המפה, או לאכול בכלים חד פעמיים.

שאריות החמץ

וביטול חמץ

יש לסיים את אכילת החמץ עד סוף השעה הרביעית (השנה - 9:02).

לפני סוף השעה החמישית (השנה - 10:21) יש לפורר את שאריות החמץ ולזורקן לשירותים. אם יש כמות גדולה של חמץ, ניתן להפקירו בחוץ או לפגמו בסבון.

יש לנקות היטב את הבגדים והפה, ולטאטא את הבית היטב. רצוי להניח את המטאטא עם כלי החמץ.

יש לבטל את החמץ לפני סוף השעה החמישית.

סעודה שלישית

בשבת רגילה רצוי לאכול סעודה שלישית המכילה פת לאחר זמן מנחה (חצי שעה אחר חצות). השנה אי אפשר לקיים את שני הדברים, ויש לנקוט באחד משלושת הפתרונות:

א. מי שאוכל מצה עשירה גם לאחר השעה הרביעית (רוב האשכנזים מחמירים בכך) - יכול לאכול סעודה שלישית בזמנה (חצי שעה אחרי חצות), ולאכול בה מצה עשירה. יש להיזהר לקיים את הסעודה לפני השעה העשירית.

ב. מי שאינו אוכל מצה עשירה - יקיים את הסעודה השלישית בזמנה, ויאכל בשר, דגים או פירות (וכן דעת הרמ"א). ניתן גם לאכול קניידלאך (מצה מפוררת מבושלת), ויש המקלים גם ב"מצה בראייט" (מצה מפוררת מטוגנת).

ג. יש הנוהגים להוסיף על פתרון ב' את פיצול סעודת הבוקר: לברך ברכת המזון, לעשות הפסקה קלה, ליטול ידיים ולברך שוב "המוציא" (על לחם או על מצה עשירה).

תפילת מנחה

רצוי להתפלל מנחה לפני הסעודה השלישית.

הכנות לליל הסדר בשבת

אין לעשות הכנות לליל הסדר בשבת, פרט לניקיונות המועילים גם לשבת עצמה.

ערבית של יו"ט

מוסיפים "ותודיענו". אין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".

הדלקת נרות

יש להדליק את נרות היו"ט רק לאחר שאומרים "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", או, לחילופין, "ותודיענו" בתפילת ערבית. המדליק מברך "שהחיינו" בהדלקת הנרות, ומדלג על ברכה זו בקידוש שבכוס הראשונה.

קידוש

יקנה"ז ("בורא פרי הגפן", "אשר בחר בנו", נר, "המבדיל בין קודש לחול... ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש", "שהחיינו").

ברכת הגאולה

רבים נוהגים לשנות את הסדר ולומר "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים".

 

 


[1] עיין בשו"ת תרומת-הדשן ח"א סי' קכ"ו. אף על פי כן, עדיין תמוהה העובדה שבני בתירא לא ידעו אם מקריבים את קרבן הפסח בשבת. מסיבה זו ביאר הצל"ח (פסחים סו.) את הסוגייה בצורה שונה, ולדעתו נתעלמה מבני בתירא ההלכה שצריך לעבר את השנה או את חודש אדר כדי שערב פסח לא יחול בשבת. תירוץ נוסף מובא בירושלמי (פסחים פ"ו ה"א) ובתשב"ץ (ח"א סימן קל"ו), לפיו "כדי שיעלה הלל לגדולה גרמו להן מן השמים שישכחו מה שראו בעיניהם".

[2] דוגמא לרצף של עשרים שנה רצופות שלא חל בהן ערב פסח בשבת הן השנים תשי"ד עד תשל"ד, וכן (לפי חשבון הלוח) השנים תשפ"ה עד תת"ה. גם בין השנים תשמ"א לתשנ"ד עברו שלוש עשרה שנים שבהן לא חל ערב פסח בשבת. בע"ה, נזכה לקדש שוב חודשים על פי הראייה, ותאריכי הפסח יהיו שונים, כמובן.

[3] כדי להרחיב בלימוד הנושא, כדאי ללמוד את הטור והבית-יוסף, וכן את השו"ע ונושאי כליו על סימן תמ"ד. בנוסף, ניתן לעיין בשו"ת יחוה-דעת ח"א סימן צ"א ובספר "ערב פסח שחל בשבת", המכיל מקורות רבים בנושא זה.

[4] בעניין כלל זה, עיין בשו"ת יביע-אומר ח"ה או"ח סימן מ"ב אות ב'; מילואים שם עמ' סמט; ח"ו חו"מ סימן ב'. אמנם, יש המסתייגים מכלל זה.

[5] תענית הבכורות מוזכרת כבר בראשונים (עיין למשל ברא"ש, פסחים פ"י, י"ט) בשם הירושלמי (פסחים פ"י ה"א), וכן גם במסכת סופרים (כ"א, ג). אמנם, לפי גירסתנו בירושלמי, אין הוכחה לכך שבכורות לא מתענים, שכן ייתכן שרבי נהג להתענות כיוון שהיה איסטניס (עיין לעיל בדברי הירושלמי, ובקרבן-נתנאל על הרא"ש שם). ייתכן שהראשונים הבינו שהירושלמי העלה את האפשרות שרבי צם כי היה בכור כיוון שהיה מנהג שהבכורים מתענים בערב פסח; וכן ייתכן שהיתה להם גירסה שונה בירושלמי. בשו"ת מנחת-יצחק (ח"ב סימן צ"ג) הביא שיש הגורסים במסכת סופרים "הבכורים מתענגים", ולא "הבכורים מתענים". ועיין בכך בהרחבה בשו"ת יביע אומר ח"ד, או"ח סי' י"ג, ובשו"ת יחוה-דעת ח"ג סימן כ"ה (התשובה עוסקת בתענית לנשים בכורות).

[6] אמנם, גם הרב פרנק מוסיף בשם הראי"ה קוק שלא ייתכן שהטפל (תענית מוקדמת) יהיה חמור יותר מן העיקר. למסקנה נראה שהוא סבור שניתן להקל ולהיפטר, שכן הוא כותב שנכון לאכול ביום ששי משיירי סעודת הסיום של יום חמישי - דהיינו, שלמעשה הוא מקבל את הפטור ע"י סעודת מצווה גם כשערב פסח חל בשבת.

[7] לכאורה יש מקום לעשות סעודת מצווה גם ביום ששי, כיוון שמי שהיה פטור ביום חמישי ולא התענה - חייב להשלים את התענית ביום ששי (כפי שכתב הרמ"א (תרפ"ו, ב) בעניין ברית מילה ביום חמישי שחלה בו תענית אסתר מוקדמת, שיש לאכול בברית המילה ולהתענות ביום ששי). חלק מהאחרונים כתבו שראוי לחוש לכך (הגדת "מועדים וזמנים"), אולם הרבה אחרונים הקלו מסיבות שונות: ראשית, ניתן לצרף לספק את הדעות שאין צמים כלל בשנה זו. שנית, ייתכן שיסוד התענית הוא פרסום הנס שנעשה לבכורות, ואם כך - מטרת התענית מושגת גם על ידי סעודת סיום מסכת. פרט לכך, ייתכן שסעודת מצווה נמשכת גם ליום שאחריה (שו"ת חוות יאיר סי' ע'; הובאו דבריו בפתחי-תשובה יו"ד רי"ז, טז). מסיבות אלו הקלו האגרות-משה (או"ח, ח"ד סי' ס"ט) ו"כף החיים" (ת"ע, כ), ועיין בכך עוד ב"מקראי קודש" לרב פרנק (פסח, ח"ב סי' כ"ג) ובהערות הררי קודש שם.

[8] מדוע אין בודקים את החמץ בשבת? בשו"ע הרב (תל"ה, ג) ביאר שאין בודקים חמץ בשבת כי אי אפשר לטלטל את הנר. לאור זאת, היה מקום להציע שגוי יחזיק את הנר (עיין בשו"ת אבני-צדק סי' נ' ובשו"ת בית-היוצר או"ח סי' י"ח). כמו כן, ניתן היה לטעון שמותר לטלטל את הנר כיוון שעַשֵׂה דרבנן של בדיקת חמץ דוחה לא תעשה דרבנן של טלטול מוקצה (ע"פ המגן-אברהם תמ"ו, ב בשם השל"ה, שגם בדרבנן אמרינן שעשה דוחה לא תעשה). השדה-חמד (מערכת חמץ ומצה ה', יד) דן בכך, והביא מספר תירוצים: ראשית, כשמטלטלים את הנר עדיין לא התחילה המצווה; שנית, הטלטול הינו לאו דרבנן חמור, ועשה דרבנן רגיל אינו דוחה אותו. יש אחרונים שכתבו שכיום אין לבדוק בשבת גם ע"י גוי, כיוון שמנקים את החדרים היטב והם נחשבים "מקום שאין מכניסים בו חמץ", שאין צריך לבדקו.

[9] אמנם מילה דוחה שבת, אך ביחס אליה יש לימוד מיוחד: "ביום השמיני - אפילו בשבת". ועיין בנושא זה במאמרו של הרב שביב, "המעין" כ"א, וב"בציר אביעזר" עמ' 278.

[10] רבינו מנוח (ג', ג) כתב שפירור הלחם אסור מדרבנן, ואילו המשנה-למלך (הל' חמץ ומצה א', ג) כתב שיש בכך איסור תורה: "לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת, דהוי תולדה דטוחן".

[11] ואכן, בפ"ב ה"א משמע שלדעת הרמב"ם ניתן לקיים את מצוַת "תשביתו" גם לפני יום י"ד בניסן.

12 אמנם, קצת קשה על הסברו של הבית-יוסף מהמשך לשון הרמב"ם שם, שאם נשארו שאריות בשבת - מבער במוצאי יו"ט ראשון ולא ביו"ט עצמו. ואכמ"ל.

[13] השו"ע כתב "קודם חצות", ולכאורה מובן מכך שניתן להקל בשעה נוספת. המהרש"ם (ב"דעת תורה") כותב שבשנים רגילות יש לבער בתחילת השעה הששית רק מגזירה דרבנן, ולכן לא גזרו אלא בשנים רגילות, שיש בהן חשש לאיסור דאורייתא, אבל כשערב פסח חל בשבת - ניתן לבער עד סוף השעה הששית. אמנם, המשנה-ברורה (ס"ק ט) כותב שכוונת השו"ע היא שניתן לבער עד תחילת השעה הששית (דהיינו, עד סוף חמש שעות, כמו בכל שנה), וכן דעת רוב האחרונים וכן כתב הרב טיקוצ'ינסקי בלוח א"י.

[14] לגבי עשיית מלאכה בכל ערב שבת, ראה שו"ע רנ"א, א, משנ"ב שם ובאור-הלכה שם.

[15] א. אמנם, התוס' רי"ד (פסחים צט:) אינו פוסק להלכה כירושלמי.

ב. בשו"ת מהר"י וייל (סי' קצ"ג) מובא פירוש מעניין לירושלמי זה: כשם שארוסה מותרת לבעלה רק לאחר שבע ברכות, כך אין המצה מותרת באכילה אלא לאחר שבע ברכות: "בורא פרי הגפן", "מקדש ישראל והזמנים", "שהחיינו", "בורא פרי האדמה" (על הכרפס), "על נטילת ידיים", "המוציא לחם" ו"על אכילת מצה".

[16] יש לדעת כי בספר "אש תמיד" ישנם חידושים המובאים בשם ר' חיים, למרות שהם באמת חידושי הגרי"ד.

[17] ייתכן שלדעת רש"י והראב"ד מי פירות מחמיצים ברמה של חמץ נוקשה - עיין תוס' מנחות נג: ד"ה אין. סקירה על השיטות מופיעה בטור ובבית-יוסף סי' תס"ב.

[18] המשנ"ב מסביר שהרמ"א התיר בשעת הדחק לצורך חולה רק אם לא יתן להם לתפוח, אלא "יאפם מיד... דצריך לחוש לדעת רש"י" (שער-הציון ס"ק כה).

[19] אמנם, יש שפקפקו בכך מסיבה אחרת. בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד) נחלקו אמוראים האם יוצאים ידי חובה במצה עשירה. לפי זה, כיוון שאנו פוסקים שאין לאכול מצה שיוצאים בה ידי חובה החל מבוקר יום י"ד בניסן - יש לחשוש גם למצה עשירה. למרות זאת, הדעה הרווחת בפוסקים היא שאין לחשוש, ולהתיר אכילת מצה עשירה בערב פסח.

[20] אסור לאכול פת - ובכללה גם מצה עשירה - לאחר סוף השעה העשירית, כדי שיאכל מצה לתיאבון.

[21] כזכור, הנודע-ביהודה עצמו סבור שמותר לאכול מצה עשירה עד סוף השעה העשירית.

[22] מסיבה זו מסתבר שכיום גם ספרדים צריכים לברך "המוציא" על חלה מתוקה.

[23] המשנה-ברורה דן בדינו של אדם שאכל מצה עשירה קודם שעה עשירית, וסעודתו נמשכה עד ליל הסדר. לדעתו, עליו לברך "על אכילת מצה" ללא ברכת "המוציא", כי הוא כבר מצוי בתוך הסעודה. מכך משמע שהאדם בירך ברכת "המוציא" על המצה העשירה שאכל בערב פסח.

[24] מי שנוהג בדרך זו, ומבער את כל חמצו לפני השבת, יכול לבטל את החמץ כבר ביום ששי לאחר הביעור, שהרי איננו עתיד לאכול שוב חמץ. וייתכן שטוב לבטל גם בשבת.

[25] ניתן לאכול את החמץ בחדר אחד, להתכוון בברכת "המוציא" להמשיך את הסעודה בחדר אחר, לאכול כמות גדולה מכזית במקום הראשון, להמשיך את הסעודה בחדר השני ובסופה לחזור לחדר הראשון ולברך שם ברכת המזון. אם שני החדרים מצויים באותו בית - יש מקום להקל ולברך ברכת המזון גם במקום השני (עיין במשנ"ב סי' קע"ח; קפ"ד).

[26] שכן אסור שיהיה חיבור בין כלי ראשון של פסח לכלי חמץ - ראה פרי-חדש תמ"ד, ג; שו"ת אורח-משפט או"ח קכ"ח, נח; קובץ "מבית לוי" ה'. אמנם, הפרי-מגדים (תמ"ד, אשל-אברהם ד) מקשה על דרך זו, והאליהו-רבה הציע להמתין עד שחום התבשילים ירד מהחום שהיד סולדת בו ואז להעבירם.

[27] א. אם יש הרבה חמץ, ניתן להפקיר אותו ולהשליכו ברשות הרבים (במקום שיש עירוב, כמובן). הראשונים נחלקו אם מותר להפקיר חפצים בשבת: הרמב"ן (תחילת פסחים) ועוד ראשונים סבורים שאסור להפקיר בשבת, כיוון שהפקר דומה לקניין, ואילו המאירי (שבת קכז.) וראשונים נוספים כתבו שמותר להפקיר בשבת, וכן דעת המגן-אברהם ור' עקיבא איגר (יו"ד ש"כ ובגליון מהרש"א שם). בנדון דנן, כיוון שאנו מתירים לתת את החמץ במתנה לגוי בשבת לצורך ביעורו (שו"ע תמ"ד, א), ברור שמותר גם להפקירו (ועיין בשדה-חמד, כללים, מערכת ה', אות ק).

ב. החזון-איש (או"ח קי"ח, ג; קט"ז, טז) כתב שאם מבערים את החמץ לאחר שש שעות - יש לשים עליו סבון או חומר פוגם אחר, כדי שלא יהיה ראוי למאכל כלב (שכן חמץ המונח בשירותים עדיין ראוי למאכל כלב). אמנם, אם מבערים את החמץ לפני השעה הששית (כפי שצריך לעשות) - די לשים אותו בשירותים, כי כך הוא נפסל לאכילת אדם. עם זאת, טוב לפורר את החמץ לפני שמשליכים אותו לאסלה, כדי שהוא לא יסתום אותה.

[28] פתרון שלישי, שלא הזכרנו למעלה, הוא לצאת ידי חובה במצה מבושלת. פתרון זה מובא במגן-אברהם (תמ"ד, ב) ובשו"ע הרב (תמ"ד, ד), ואף הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה-דעת ח"א, צ"א) כתב לנהוג כך למעשה. הוא מציע לצאת ידי חובת לחם משנה בחתיכת מצה מבושלת גדולה מכזית. לשם כך יש לקחת לפני שבת מצה, להכניסה לסיר המרק כשהוא מוכן ורותח על האש, להוריד מייד את הסיר מהאש, להמתין עד שהמרק יצטנן מעט ולהוציא את המצה בשלמותה. ברור שפתרון זה טוב לסעודת ליל שבת, שכן מצד הדין, כאמור, מותר לאכול בה אפילו מצה רגילה (אמנם, האגרות-משה (או"ח א' קנ"ה) כתב שעדיף לכתחילה שלא לאכול מצה גם בערב). הרב עובדיה מציע להשתמש בפתרון זה גם לסעודת הבוקר ולסעודה שלישית. אמנם, יש שכתבו שאין נוהגים לאכול מצה מבושלת ביום י"ד בניסן (עיין בשער-הציון תמ"ד, א). מהמשנה-ברורה (תע"א, כ) משמע שמותר לאכול מצה מבושלת ביום י"ד בניסן לפני השעה העשירית, והמהרש"ם (ב"דעת תורה") כתב שרק אם המצה נתבשלה לפני יום י"ד בניסן - מותר לאוכלה בערב פסח, שכן עדיין לא חל עליה שם איסור כשנכנס יום י"ד בניסן.

[29] עיין במגן-אברהם (רצ"א, י), שכתב שכוונתו דווקא למיני הדגן שברכתם מזונות.

[30] נראה שדרך זו עדיפה מצד דיני הסעודה השלישית, וכך אכן כתב המשנה-ברורה. אמנם, עיין בערוך-השולחן שהובא לעיל, שכתב שעדיף שלא לאכול דברים כאלו כדי שלא ישבע.

[31] יש להפסיק בין שתי הסעודות כדי שברכת הסעודה השנייה לא תהיה "ברכה שאינה צריכה". אין הגדרה ברורה לאורך ההפסקה, אך נראה שהמתנה של מספר דקות מספיקה לשם כך (ניתן ללמוד בין שתי הסעודות (ט"ז רצ"א, ב), לצאת החוצה לזמן מה, או אפילו רק להפסיק מעט).

[32] אכילת קטניות בערב פסח שחל בשבת: בשתי הסעודות הראשונות מותר לאכול קטניות. במקרה כזה, רצוי לאכול בכלים חד פעמיים, אך אם בישל את הקטניות בכלי הפסח - יכול להשתמש בכלים אלו בפסח עצמו, ויש הנוהגים להמתין 24 שעות לפני השימוש בכלים אלו לפסח (עיין בשו"ת יחוה-דעת).

בסעודה השלישית - לא ברור המנהג באכילת קטניות. מהפרי-מגדים (תמ"ד, אשל-אברהם ב) משמע שמותר לאוכלם, אולם בשו"ת חוק-יעקב (תע"א, ב) אסר זאת, וכן כתב גם בשו"ת שבט-הלוי (ח"ג סי' ל"א), ודחה את הראיה מהפרי-מגדים.

[33] בערוך-השולחן (ת"ל, ה) כתב שכיוון שממילא הדרשה אינה עוסקת בהלכות, וכל מי שיש לו שאלה בהלכה הולך ושואל את הרב - יש לדרוש כרגיל, בשבת הצמודה לליל הסדר. שאר האחרונים לא פסקו כדבריו, ואדרבא - כתבו שבכל השנים צריכה הדרשה לעסוק בהלכות הפסח, ובפרט כשערב פסח חל בשבת, והדינים אינם ידועים כל כך, צריכה הדרשה לעסוק בענייני הלכה.

[34] כיוון שאין אוכלים את הזרוע בליל הסדר, אסור לצלותה ביו"ט. לכן, אם שכח לצלות את הזרוע מערב שבת - יכול לצלותה ביו"ט בתנאי שיאכל אותה למחרת.

[35] האחרונים דנים בדינו של אדם ששכח להפריש חלה מהלחם שרצה לאכול בערב פסח שחל בשבת.

[36] לדעת הגר"א הפטרת "וערבה" נועדה להזכיר לעשות ביעור מעשרות לפני הפסח, אולם כיוון שבשבת אי אפשר לבער מעשרות - אין מקום להפטיר בה. ערוך-השולחן כתב שנוהגים אצלם כהגר"א, ועיין עוד בספר "ערב פסח שחל בשבת", פרק ט"ז הערה ח.