תפקידו של בית הכנסת בתקופתנו
המאמר נכתב על ידי צבי בזק (מחזור י"ב)
בשנים האחרונות מתעוררת רוח חדשה ורעננה בקרב חלק ניכר מבתי הכנסת שבציבור הדתי לאומי.
עד לפני מספר שנים לא רב התנהלו התפילות בבתי הכנסת (האשכנזיים בעיקר) של הציבור שלנו במתכונת קבועה למדי. סידרן וניגונן של תפילות ליל שבת, למשל, היו קבועים וידועים מראש: מנחה של ערב שבת, "ידיד נפש" במנגינה הידועה, ניגון הביניים שבין "ידיד נפש" לקבלת שבת ואח"כ קבלת שבת, בנוסח שגרתי ומאובן במשך עשרות שנים: לכה דודי במנגינה ידועה ואחידה בקרב כמעט כל הציבור הדתי-לאומי, "לא תבושי" במנגינה קצת שונה, כי צריך קצת לשנות משהו, "מזמור שיר ליום השבת" במנגינה הידועה הנהוגה במשך שנים, וכך הלאה. למנין נועז במיוחד נחשב זה אשר שר את "לכה דודי" במנגינה של שיר ישראלי (למשל: "עץ הרימון") או את קדושת שחרית במנגינה של "ערב של שושנים".
כך התנהלו להן התפילות במשך עשרות שנים בבתי הכנסת העירוניים, בקיבוץ הדתי, בבתי הארחה דתיים, בישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר.
באותן שנים חי ופעל במלוא המרץ ר' שלמה קרליבך ז"ל, אלא שמנגינותיו היו נשמעות בעיקר בחתונות ("עוד יישמע" במספר נוסחים) או בסעודות השבת. לבית הכנסת, משום מה, לא הגיעו. ודאי שלא בנוסח קרליבך המוכר בימינו.
יש לציין שבבתי הכנסת הספרדיים היתה התפילה מאד מעניינת, מפתיעה ומעוררת מבחינת מנגינות וחדשנות.
אי אפשר שלא להאשים במשהו את התפילה בסגנון האשכנזי החד גוני כאחת הסיבות, אם כי לא המרכזית שבהם, לתהליכי ניכור מבית הכנסת שעברו על הציבור שלנו בשנים הקודמות. התהליכים נמשכים גם בימים אלו, לצערנו, למרות שהתפילות כבר מגוונות יותר, גם בבתי הכנסת שלנו. באחד המחקרים שנעשו לגבי סיבות הניכור מבית הכנסת של חלקים בציבור הדתי נמצא שהאשמה העיקרית היא האווירה בבית. ייתכן שחלק מהסיבות לכך היא שהתפילות היו יבשות ושגרתיות, בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". אם לאבות היתה הרגשה שכזו בתפילה וזה מה שהם אף הקרינו לבניהם, הרי שאין להתפלא על התוצאה הנראית כיום. האבות עברו, איכשהו, את התפילה אך הבנים כבר בקושי רצו לבוא.
התפילה, כמצווה של שלוש פעמים ביום, מהווה את אחד האתגרים הקשים לאדם הדתי. הצורך לשמור את קיומה בזמנים קבועים ומוגבלים מחד, ולחוש בה גיוון, רגש וכמיהה לאל חי מאידך, גורם לפעמים לקונפליקט אצל האדם. לא תמיד יש את הזמן או את ההשראה להתפלל, והאדם שואל את עצמו לפעמים מה ייצא לו מתפילה לחוצה וחפוזה. הכרעת ההלכה, שהאדם חייב בתפילה תמיד ואינו יכול לפטור עצמו ממנה (אלא במקרים מאד מסויימים), אומרת, למעשה, שהעיקר הוא קיום מצוות התפילה בזמנה. אין ספק שהכוונה מהווה מרכיב מרכזי בתפילה ואף נפסק להלכה שמי שלא כיוֵון בברכת אבות בתפילת שמונה עשרה – לא יצא ידי חובתו, אך מעבר לזה - מי שלא כיוֵון בתפילתו – יצא ידי חובתו בדיעבד. היסוד של "תמידים כהלכתם" גובר על ההיסוס אם אכן יהיו תמידים אלו בכוונה או לא.
אין צורך להאריך בחשיבותה של עבודת התמיד האפורה והשגרתית כיסוד היסודות של עבודת ה', כמו גם של העבודה בעולם בכלל ובכל ענין. יחד עם זה אין למעט בחשיבותו של הצורך בחוייה רוחנית ודתית, במיוחד בדורנו צמא הריגושים. נושא זה היה חסר במשך למעלה משנות דור בבתיי הכנסת של הציבור שלנו.
דומה שהחידוש העיקרי אשר גרם לשינוי בשנים האחרונות הוא "מנין קרליבך", ובלי להיכנס לשאלה אם מדובר דוקא בסגנון כזה או אחר, יש לברך על התופעה. לא עוד תפילת שבת רדודה, אלא קבלת שבת מלאה שירה וזמרה, כל מזמור בניגון אחר, בהשתתפות פעילה של הקהל במניינים אלו. תפילת שבת כזאת היא חוויה רוחנית גדולה, וההשתתפות הגדולה של הציבור שלנו במניינים אלו מראה עד כמה היה הדבר חסר בדור הקודם.
קשה לדעת אם חוויה רוחנית כזאת עושה את המשתתף בה לדתי יותר. לא ערכתי מחקר בנושא, אך תחושת בטן, בצירוף מבטים על דמויות שונות של המשתתפים בתפילות במניינים אלו, אומרת שלא כך הדבר. חלק מהציבור בא לחווות חוייה רגשית כלשהי, ללא כל מחוייבות להמשך, נהנה וחוזר לביתו ולדרך חייו. לכל היותר יבוא לתפילות נוספות בסגנון כזה. אך מסופקני אם יתמלא חשק ללמוד עוד דפי גמרא או הלכה, או אפילו אם יתפלל במשך השבוע בדבקות ובכוונה גדולים יותר.
מאידך, ולאור האמור לעיל, ודאי שאין לזלזל בתפילות אלו. תפילות המלאות חוויה רוחנית אמורות להעמיק את הרגש הדתי באדם. לכל אדם יש את זכרונות הילדות הראשוניים שלו מבית הכנסת, ואין ספק שלחוויות רוחניות בתחום זה יש השפעה לטווח רחוק, כולל געגועים וערגה לבית הכנסת. בסופו של דבר יש לשלב בין השאיפה לקיום מצוות יומיומי ושגרתי וקביעת עתים לתורה, ובין השאיפה להתעלות רוחנית דרך החוויה הדתית בתפילה נעימה בבית הכנסת.
השילוב האידיאלי בין שני הדברים דומה לשילוב הנכון בין הקמח ומים הדרושים ליצירת לחם, בין מזון משובח ליין טוב שבא עם הארוחה, הכל במינון הנכון וללא שאחד הדברים בא בכמות גדולה מדי על חשבון השני. הגזמה באחד הדברים (לימוד שיטתי וקיום מצוות ברמה היומיומית באופן שכלתני וקר ללא כל לחלוחית של רגש, או מצד שני חיפוש יתר של חוויה רגשית דתית) יכול להוציא את האדם מאיזון. אם יבחר בדרך של לימוד תורה וקיום מצוות, תוך הזנחה מוחלטת של הרגש בתפילה, עלול הדבר לעשותו מאד שכלי ויבש, ומאידך, אם יראה את עיקר דתיותו בחיפוש מנייני קרליבך והדומים להם, עלול הוא למצוא עצמו "קוקו" על כל המשתמע (והנראה).
בכל אופן, יש לציין את חשיבותו הגדלה והולכת של הצורך בהתעלות רגשית בתקופה זו. לא אטעה הרבה אם אומר שדרך החיים ה"ליטאית" אינה מתאימה בימינו לציבור שלנו, שלפחות חלקים גדולים וניכרים ממנו, דורש כיום יותר את החויה הפנימית ולא יסתפק עוד בלימוד שעיקרו הלכה בלבד.
בית הכנסת
בית הכנסת של היום אינו רק בית תפילה. ראיתי בעבר, ואני רואה גם כיום, תופעה של "גוויעה" או גסיסה איטית של מניינים בבתי כנסת שונים. ישנם בתי כנסת שבהם קיימות תופעות שמזינות את עצמן: התפילות והאווירה היו בהם יבשים, הצעירים ברחו מהם, נותרו רק המבוגרים והקשישים, והתפילה בהם הולכת ונעשית יותר ויותר חד גונית ומשעממת. אם נוסיף לכך את העובדה המצערת שבתי כנסת מסויימים רואים את תפקידם כמקום תפילה ותו לא, הרי לנו תסריט ידוע מראש להדלדלותה של קהילה בבית כנסת.
מהו המודל להחייאה מחדש של בית כנסת או לשמירתו כמרכז רוחני שוקק חיים, שמחה ויצירה מתמדת?
ראשית, יש להגדיר את תפקידם ומקומם של בית הכנסת ושל הקהילה. כפתיח לכל דיון בנושא זה, יש להביא את מאמר חז"ל החמור והמזעזע ממסכת שבת ל"ב על כך שעמי הארץ מתים צעירים כיוון שהם קוראים לבית הכנסת "בית עם". מימרה זו מכוונת כנגד עצם הקריאה, ויוצאת חוצץ נגד אלו הרואים את עיקר עניינו של בית הכנסת כמקום מפגש חברתי. זהו חילול הקודש ממדרגה ראשונה. בית הכנסת הוא מקום לתפילה, לימוד ועבודת ה'. כך יש לראותו ולהתייחס אליו בהתאם, ביראת הכבוד והקודש הראויים לבית ה'. בנושא זה ראוי ורצוי וחובה לחנך את הדור, קטנים וגדולים כאחד, לשמירת כבוד בית הכנסת, למניעת שיחות בטלות בו, בזמן התפילה ולא בזמן התפילה, ולתת את התחושה התמידית שמדובר בביתו של מלך, על כל המשתמע מכך.
עם זאת, יש להביט גם על המבנה האנושי של הבאים להתפלל בבית הכנסת: הציבור, או הקהילה. הקהל המגיע לבית הכנסת אינו ציבור של "מתפללים" בלבד. מדובר בציבור מגוון בעל רגשות, צרכים, כמיהות, שאי אפשר שלא להתייחס אליהם.
בדורנו, יותר מאשר בדורות קודמים, וכנגד השפע העצום של הריגושים והפיתויים המוצע בכל העולם, יש מקום להפוך את בית הכנסת למוקד משיכה לציבור ולקהילה החיה בסביבתו ואולי גם לרחוקים יותר. בית הכנסת חייב להיות מקום דינמי ותוסס, במגוון פעילויות רוחניות, על מנת שיתפתח וימשוך קהל.
נראה שעל מנת להגיע למטרה זו קיים מגוון אפשרויות רב למדי של דברים שניתן לעשותם:
א. הוספת ניגונים שלא היו שגרתיים בעבר לנוסח התפילה. כאמור, התופעה כבר קיימת ומביאה מספר רב של מתפללים לבתי כנסת שנהגו כך. הכוונה לאו דווקא לנוסח קרליבך אלא לכל נוסח ניגונים אחר, המעורר את הנפש ומרנין את הלב.
ב. הקמת מערכת שיעורים קבועה, בשבת ובמשך השבוע, לפי יכולת חברי הקהילה ובהשתתפותם הפעילה בהם. הדבר ייתן אתגר לכל חבר קהילה להתבטא, ליצור ולחדש על פי יכולתו וכשרונותיו. הזמנת מרצים מבחוץ, מידי פעם, אף היא רצויה. ישנם בתי כנסת שאף הגדילו לעשות ואף הקימו בתוכם בית מדרש, אם ליום ששי בלבד ואם לצעירים או למבוגרים גם במהלך ימי השבוע, והדבר תרם לפריחה מחודשת של אותם בתי כנסת.
ג. פעילות מעניינת לילדים: תפילה מיוחדת לילדים לפי גילאים שונים, חוג משניות, חידונים וכדומה, כשכל זה מלווה בהפתעות ובאתגרים, כדי לעודד את הילדים לתפילה וללימוד.
ד. שיתוף המתפללים בשמחות של חברי הקהילה, ע"י עריכת "קידוש" בבית הכנסת אחת למספר שבועות, למשל בכל שבת מברכים. מטרת הקידוש אינה צריכה להיות דווקא חגיגת אירוע משמח כלשהו, אלא מתן הזדמנות לחברי הקהילה לשוחח זה עם זה בנחת. "גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים", נאמר במסכת סנהדרין ק"ד, קל וחומר שהיא יכולה לקרב גם את הקרובים.
ה. הקמת מערכת, ולו גם צנועה מאד, של גמ"ח ועזרה הדדית בין חברי הקהילה וכן לנזקקים שמחוץ לקהילה.
ו. פרסום הפעילות של בית הכנסת – במודעות על לוחות המצויים בקרבתו או בכל דרך אחרת. כאן אפשר גם להוסיף כי ישנם בתי כנסת שבהם מועברות הודעות בין חברי הקהילה דרך דואר אלקטרוני. דרך זו היא יעילה וטובה ויכולה גם היא לגבש את חברי הקהילה. במידת היכולת, הקמת אתר אינטרנט של בית הכנסת, תורמת אף היא לאמור לעיל. בנוסף, אפשר לפרסם את דבר קיומן של הרצאות מסוימות, אם קיימות, גם בקרב הציבור החילוני השכן, ולהזמינו בדרך זו או אחרת, בצורה בלתי מחייבת , לבקר בבית הכנסת.
ז. קבלת פנים חמה למתפללים חדשים הבאים להתפלל באופן חד פעמי או קבוע בבית הכנסת.
בצורה זו הופך בית הכנסת להיות מקום המקרין על סביבתו ותוסס מבחינה רוחנית. הדברים לא קלים כולם לביצוע ויש צורך באנשים שיתמסרו לכך. הדבר קשה אף יותר בקהילות צעירות, בשנים שבהן עסוקים חבריהן בגידול ילדים ובעבודה.
אך משהו מכל זה, בהשתתפות של מספר רב ככל האפשר של חברי הקהילה, כשכל אחד מקבל על עצמו תפקיד המתאים לזמנו וליכולתו, יכול להפוך כל בית כנסת למקום חם אשר נעים לבוא ולבקר בו.
אולי זו משמעות הפסוק "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" – לפני ששומעים את התפילה באה הרינה – רינה מלשון שמחה, אך גם מלשון מסר העובר מאחד לאחד[1]. כאשר ישנה קהילה שחבריה מחוברים זה לזה, התפילה נראית אחרת. בתקופה זו שבה הציניות, הזרות וחוסר האכפתיות בולטים בעולם, והאדם הפרטי בודד יותר מאי פעם, בית הכנסת, הציבור והקהילה החמה הם המענה לכך.
לפי זה אפשר להבין את תשובתה התמוהה של האשה השונמית בספר מלכים (מלכים ב, ד). מסופר שם על אלישע הנביא שבא להתארח אצלה מפעם לפעם והיא סידרה לו בביתה חדר עם כל הדרוש לו. כאשר רצה אלישע לגמול לה טובה, שאל אותה: "מה לעשות לך? היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?" – אלישע רצה להפעיל את קשריו עם השלטון לטובת האשה. אך היא עונה לו: "בתוך עמי אנכי יושבת". מה קשר המענה לשאלה? התשובה היא שכאשר אדם מרגיש שהוא יושב טוב בתוך עמו ושכניו הקרובים, הרי שזה נותן הכל. במצב כזה אין צורך בקשר עם המלך ולא עם שר הצבא. השכנים המסורים נותנים את הכל.
לסיכום, תפילה חמה ושמחה יותר עם אוירה קהילתית נעימה ומאוחדת, יכולות להוסיף תוכן וחום לבית הכנסת, כמוסד בתקופתנו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)