'שמע האמת ממי שאמרה' - זה כלל גדול בתורת נחמה ליבוביץ'

...הן מצד לימודה שהיתה יחידה במינה בדורה בתורה ונהירנא שהיה לה מדרש רבה בלי פירוש ולמדה בו ע"פ השגתה ושכלה, ובמקומות רבות השיגה על הרב בעל "מתנות כהונה" פירוש הרבות [=מדרש רבה] ופירשה באופן אחר שכל השומע יבחין שהדין עמה, ואיזה דברים מהם כתבתי בכרכים משמה, וכן עשתה בפירוש מחזורים וסליחות ובפירוש רש"י בחומש ועשרים וארבע, ובתרגומים ובספרים חיצונים וכמה פעמים שנתחבטו בדבר גדולי הדור ובאה היא והושיטה בקנה, והיתה מופלגת בכתב ולשון צח ומצוחצח. גם הפלגת חסידתה והנהגתה אי אפשר להעלות על הנייר... ופלא מכבוד שעשוה לה במותה שם וכן בכל מקום שבאתה לשם כי היה שמה נודע וריחה נודף במדינות למעלתה[1].

כשהרים מבטו ראה לפניו את פרופ' ליבוביץ, שהיתה בעיניו מאחרוני הנפילים של העולם הישן, וכשראה אותה הולכת לכיוון דלפק הספרניות, ראשה מוטה והברט החום הנצחי אינו זע, וכששמע את קולה, אף על פי שניסתה ללחוש, אורמ לספרנית: 'אבל הכוונה איננה לי, זה לא ספר שלי, זה כנראה של אחי', וראה את החיוך החביב שהאיר את פניה כשחזרה למקומה, נאנח אנחת רווחה וחזר לעיין במאמרי הביקורת והפרשנות[2].

פתח דבר

למן תקופת האמנסיפציה ואילך נדרש העולם היהודי להתמודד עם שאלות רבות וקשות מבחינה הלכתית, חברתית וחינוכית. שאלות, שקודם לכן ניצבו, אם בכלל, רק בשולים, עלו ובאו לקדמת הבמה. את מקומה של החברה היהודית המסורתית, שרובה ככולה (גם אם לא כולה) היתה אמונה על שמירת תורה ומצוות, תופשת בימינו חברה יהודית שרוב בניה אינם עוד שומרי תורה ומצוות, וחלקם אף מתנגדים לערכים מסורתיים אלה מבחינה אידיאולוגית ולא רק מעשית.

מציאות זו הולידה שאלות רבות, הלכתיות והגותיות, שההתייחסות אליהן מושפעת, במידה רבה, מנסיבות הזמן והמקום. מן המפורסמות הוא ההבדל בין גישתם בסביבית המחמירה והמוקצנת של חכמי הונגריה מבית מדרשו של החת"ם סופר (שעיקרה "חדש אסור מן התורה" ומאבקה - מלחמת קודש ברוחות הרפורמה המנשבות) לבין גישתם המקלה וה"פתוחה" יותר של חכמי אשכנז, מבית מדרשה של תנועת "תורה עם דרך ארץ", דוגמת רש"ר הירש, רד"צ הופמן, ר"ע הילדסהיימר, רי"י וינברג ואחרים[3].

הצגת הבעיה

אחת השאלות שעולות תדיר על שולחנם של מחנכים, במידה רבה בעקבות התמורה ההיסטורית הנזכרת, נוגעת לשאלת ההיזקקות לתורתם של מלומדים שאינם מחובשי בית המדרש, בני ברית ושאינם בני ברית, שדברים עשויים להאיר דברי תורה אך מעשיהם והשקפותיהם אינם עולים תמיד בקנה אחד עם אמונת היהדות ועם התורה הכתובה והמסורה. כפי שנראה להלן, שאלה זו עלתה ובאה לפני חכמים עוד בדורות קדמונים, אך לביטוייה החריף הגיעה למן תקופת ה"השכלה" ואילך, עם הפצת תורתם של חכמים שנטו מדרך המסורת, הן בתורה שבכתב, בעשרות ומאות חיבורים, ספרים ומאמרים, והן בתורה שעל-םה: בהוראתם באוניברסיטאות ובבתי המדרש לרבנים.

לשאלה זו כמה וכמה רבדים: הלכתיים, מחשבתיים וחינוכיים. במישור ההלכה הצרופה, יש לבחון האם מותר ללמוד תורה מ"רב שאינו הגון"[4] (מונח שטעון הגדרה כשלעצמו) - אם באופן ישיר, כתורה הנלמדת מפיו ממש, כתורה של-פה, ואם באופן עקיף - כתורה הנלמדת מפי כתביו או מפי תלמידיו או כתבי תלמידיו. גם כאן ניתן לחלק בין אדם שאינו שומר מצוות כ"תינוק שנשבה" לבין מי שמרים ידו בתורת משה מתוך מחשבה תחילה.

חלוקה נוספת ניתנת להיעשות בין לימוד גופי תורה ממש, פירושה ופרשנותה, לבין שאיבת רעיונות מחשבתיים כלליים או מסרים חינוכיים תוך "גיורם" והתאמתם לתורת ה'. המגמה הכללית שרוחחת בנושא זה יוצרת חלוקה די ברורה בין שימוש בנתונים "עובדתיים" דוגמת ידיעות על חכמת הטבע או הרפואה, שבהרבה מקרים מקלים בה, לבין הסתמכות על אותם מקורות בעניינים שבאמונה או לעניין פרשנותם של דברי תורה וספרות חז"ל.

אבחנה נוספת קיימת, כך דומה, בין ראיית אותו ש"אינו הגון" כדמות חינוכית, רב ומורה דרך, לבין היזקקות אקראית לפרט זה או אחר בתורתו.

נושא נפרד נוגע לדרך הצגתם של דרים שנשאבו מבורות זרים. יש מחכמי ישראל שלא נמנעו מעיון בתורת חכמי אומות העולם, או זו של חכמי ישראל שניצבו "מחוץ לבית המדרש", ברמה זו או אחרת, אך נמנעו מלחשוף זאת ברבים. אחרים, לעומתם, נטעו למנוע כליל את השימוש בכל אותה ספרות "חיצונית" לבית המדרש, אסרו על העיון בה ואין צריך לומר שאסרו על הבאת דברים בשמה[5].

גישתה של נחמה ליבוביץ

גישתה של נחמה ליבוביץ ע"ה[6] "מורת המורים" בהוראת המקרא בדורנו[7], לסוגייה דנן בהירה וחד משמעית. "שמע האמת ממי שאמרה" - זה כלל גדול בתורתה. בתורת הלימוד, בתורת החינוך, בתורת ההוראה.

כמחנכת בנשמתה, וכמי שראתה עצמה ממשיכה מסורת אבות בשמירת תורה ומצוות, עמדה נחמה ע"ה, בפני הדילמה שניצבו בה רבים, לפניה ולאחריה: אילו פירושים להציג לפני הלומדים, ומאלו להימנע. בעייה זו קשה במיוחד בתחום הוראת המקרא, שבו - באופן יחסי לספרות חז"ל והספרות ההלכתית - עסקו רבים שאינם נמנים עם "שלומי אמוני ישראל".

מחד גיסא, טבועה היתה בה רגישות רבה לשמירה על פרשנות בגבולות המסורת. התבטאות אופיינית לעניין זה מצוייה בדברים שכתבה ממש בראשית דרכה. בין מטרות לימוד התורה ופרשניה, מנתה את המטרה הבאה[8]:

להראות את ה'שבעים פנים של התורה', כדי שיראו שישנן אפשרויות רבות בגבולות היהדות המסורתית להבין את פסוקי התורה ואת ענייניה.

לדעתי מטרה זו חשובה כל כך מפני שעל ידי זה יראו התלמידים שישנה אפשרות רבה - אם כי לא בלתי מוגבלת - לאדם מישראל לקבוע את יחסו הוא לתורה לפי טעמו והשקפת עולמו האינדיבידואלית מבלי להיות מין ואפיקורוס. [הדגשות שלי - א.ה.]

מאידך גיסא, החתירה אחר האמת - כחובה דתית וכחובה מוסרית - עמדה בראש מעייניה, עליה נתחנכה ולאורה חינכה את רבבות תלמידיה.

כאמור, הכרעתה של נחמה ע"ה היתה ברורה, ולמן ראשית הדרך: כל פירוש שתוכנו ראוי- להבהרת פסוקי המקרא או להנחיית התלמיד בשביליו - כשר וראוי הוא לבוא במניין, אף אם יצא מ"בארות זרים". דומה שראתה בכך לא רק שאלה של הגינות אקדמית ומוסר אנושי פשוט, אלא דרך חינוכית המכירה בכך שיש "גם בגויים חכמה", ושיש ל"שמוע את האמת ממי שאמרה", יהא אשר יהא. לא פעם הותקפה על כך, בין ברשות הרבים, בפומבי, ובין ברשות היחיד - בצינעא, אך מעמדתה העקרונית לא זזה כמלוא הנימה[9].

וכך, לצד פירושיהם של רש"י והרשב"ם, האבן עזרא והרמב"ן, ה"כלי יקר" ו"הכתב והקבלה", האברבנאל והגר"א, המהרש"א ור' חיים אבן עטר, ה"משך חכמה" והראי"ה קוק, שזורים בפירושיה[10] - ובנקיבת "שם המפורש" - עשרות רבות של מקורות, פירושים וציטוטים מדבריהם של חכמים וחוקרים, בני ברית ושאינם בני ברית, שרחוקים היו, כל אחד במידתו-שלו - במחשבה ובמעשה - מעולמו ואולמו של בית המדרש המסורתי: תרגומי מקרא ופירושים של מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג[11], מנדלסון ובנו יעקב, רנ"ק וא"ה וייס, יעקב קלאצקין, יוסף שכטר ומשה צבי סגל, א"א אורבך וישראל אלדד, יצחק יוליוס גוטמן ואחיה, ישעיהו ליבוביץ'[12]; מחקרי מקרא של ש"א לוונשטם ומ"ד קאסוטו, יחזקאל קויפמן ויגאל ידין, קטעי שירה וספרות פרי עטם של שמשון מלצר וחיים הזז, הווארד פאסט וש"י עגנון, ודברי הגות פרי עטם של אישים כבנימין זאב הרצל ומהטמא גנדי[13]. עם זאת, הקפידה נחמה שלא לסטות לעבר שביליהם של אנשי ביקורת המקרא, והתעלמה, כמעט לחלוטין ובמופגן, מהתיזות שלהם. בגישה זו המשיכה נחמה את דרכם של חכמי "תורה עם דרך ארץ", ואף אחרים הלכו והולכים בה עד ימינו[14].

בדברים שלהלן נציג, בקצירת האומר, את הגישות ההלכתיות השונות לסוגייה זו, ולאחריהן נציג שנים ממכתביה של נחמה ליבוביץ שתוכנם, כך דומה - res ipas loquitar - מדבר בעד עצמו.

לימוד תורה מ"רב שאינו הגון"

במישור ההלכתי, מצויים במקורות חז"ל, פנים לכאן ולכאן בשאלה זו. הגמרא במסכת מועד-קטן (יז, ע"א) מביאה מעשה:

ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה [=שיוצאין עליו שמועות רעות[15] - המיוחס לרש"י[16]].

אמר רבי יהודה: היכי ליעביד. לישמתיה, צריכי ליה רבנן; לא לישמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא[17]!

אמר לי לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא?

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו[18], ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו.

שמתיה [=נידהו] רב יהודה. לסוף איחלש רב יהודה. אתו רבנן לשיולי ביה ואתא איהו נמי בהדייהו [=לסוף נחלש רב יהודה ונטה למות. באו חכמים לשאול בשלומו, ובא הוא, המנודה, עמהם].

כד חזייה רב יהודה חייך.

אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא, אלא אחוכי נמי חייךבי? אמר ליה: לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי, דאפילו לגברא[19] כוותך - לא חניפי ליה[20].

נפק כי קא בכי ואזיל. אתא זיבורא, וטרקיה אאמתיה ושכיב [יצא, המנודה, כשהוא בוכה והולך. ובאה צרעה, ועקצה אותו באמתו[21], ומת].

על גישתו העקרונית של רבי יוחנן בעניין זה ניתן ללמוד אף ממימרה שהובאה בשמו במקור נוסף (תענית ז, ע"א):

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ליתי מר ליתני. אמר ליה: חלש לבאי ולא יכילנא.

לימא מר מילתא דאגדתא.

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'כי האדם עץ השדה" - וכי אדם, עץ שדה הוא?

אלא משום דכתיב 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת, וכתיב 'אותו תשחית וכרת', הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון[22] הוא - ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו - אותו תשחית וכרת.

ופירשו בעלי התוספות על אתר: "אם תלמיד חכם הגון ממנו תאכל", פירוש: למוד לפניו, 'ואותו לא תכרות' - כלומר לא תיפרד ממנו לילך לפני רב אחר, ואם לאו - לא תלמוד לפניו.

עמדה זו באה לידי ביטוי גם במקומות נוספים בדברי חז"ל. כך, לדוגמא, במסכת סנהדרין (קו, ע"ב):

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ', טז) 'ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי' - אמר לו הקב"ה לדואג הרשע: מה לך לספר חוקי? כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע - מה אתה דורש בהם?

'ותשא בריתי עלי פיך', אבר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ.

התפישה המובעת כאן חריפה וחד משמעית: לימוד תורה אינו יכול להיעשות "מן השפחה ולחוץ", אלא דורש הזדהות מלאה של המורה עם תכני הלימוד. תלמוד תורה צריך שיהא "אחד פה ובלב", ולא "אחד בפה ואחד בלב".

עיקרון זה משתלב עם תפישתם של חז"ל, באשר למידת ההזדהות שכל לומד תורה - לא רק מלמדה - צריך לה בעת לימודו, שהרי "הלומד על מנת שלא לעשות - נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו".

'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי'

כנגד המעשה שנזכר לעיל ממסכת מו"ק, מצויה סוגיה במסכת חגיגה (טו, ע"ב), במעשה דרבי מאיר ו"אחר"[23] - אלישע בן אבויה, שלכאורה הנימה העולה ממנה שונה מעט:

ורבי מאיר, היכי גמר תורה מפומיה דאחר?

והאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב', ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת...' - אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו?

אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש, 'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי' (משלי כ"ב, יז), לדעתם לא נאמר אלא לדעתי;

רבי חנינה אמר מהכא: 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך' [=הטי אזנך לשמוע, ואת מעשיהם שכחי ואל תלמדי אותן - רש"י].

קשו קראי אהדדי!

לא קשיא, הא בגדול הא בקטן.

מוספת על מעשה זה מסורת ארצישראלית שהביא עמו רב דימי לבבל (חגיגה, שם):

כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא: רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא.

דרש רבא: מאי דכתיב 'אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל' וגו'? למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז? לומר לך: מה אגוז זה אף-על-פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם - אף על-פי שסרח - אין תורתו נמאסת.

אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר.

אמר ליה: אמאי, רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק?

אמר לי: השתא קאמר: מאיר בני אומר... [=עכשיו שמע לקולך ואמר שמועה מפיו - רש"י]

מריש סוגיית חגיגה הנ"ל עולה ש"גדול"[24] אינו מנוע ללמוד תורה מ"רב שאינו הגון".

יתר על כן: ממסורתו של רב דימי - שאינה תולה את הדבר ב"גדול" וב"קטן" אפשר וניתן להסיק[25] שבכל מקרה בו ניתן לזרוק את קליפתו הפגומה של הרימון - מעשיו ומידותיו הרעים של הרב, ולאכול את תוכו - כשר הדבר וראוי.

למן ימות ראשונים, עמדו חכמים על הגישות השונות שעולות משתי הסוגיות. בעלי התוספות "שעשו כל התלמוד ככדור אחד", עמדו[26] על היעלמותו-היאלמותו של החילוק שמופיע במסכת מועד-קטן בין "קטן" ו"גדול" מסוגיית חגיגה, והעמידו את סוגיית חגיגה בקטנים דווקא, ד"חיישינן שמא מימשכי". כוחו של טעם זה יפה איפוא לנסיבות מסויימות, שבהיעדרן - אין כל סיבה להימנע מלימוד תורה אף ממי "שאינו הגון". בתירוץ שני הוסיפו בעלי התוספות ואמרו שאפילו נעמיד הסוגייה שבמסכת חגיגה בתלמיד "גדול", היה מקום - בנסיבות המקרה הספציפי המתואר במועד-קטן - להסתייג מהלימוד אצל אותו תלמיד חכם לפי ש"סנו שומעניה".

עמדת חכמי ההלכה

בספרות ההלכה מוצגת, לכאורה, עמדה אחידה שנוטה - לפחות ככל שמדובר ב"הלכות תלמוד תורה[27]" - לחומרה, וזאת בעיקר על יסוד המעשה שמובא במסכת מועד-קטן.

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ד, א) ובעקבותיו הטור (יו"ר, סימן רמו (קפ, ע"א)) והמחבר (שו"ע יו"ד רמו, ח) פוסקים:

אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו... וכן הרב[28] שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'. אמרו חכמים[29]: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות - תורה יבקשו מפיהו, אם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו[30].

נושאי הכלים[31] תמהו מדוע לא הביא הרמב"ם (ובעקבותיו השו"ע) את האבחנה בין תלמיד "קטן" ו"גדול" שהובאה במסכת חגיגה, ותירוצים שונים ניתנו לכך. כך, לדוגמא, העלה ה"לחם משנה" כהצעה ראשונית מסתברת, את ההנחה ש"בזמן הזה כולם נקראים קטנים", אך דחה אותה לאלתר, ונימוקו עמו:

מכל מקום קשה שרבינו אינו אומר הדינים הנוהגים בזמן הזה בלבד, אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו בע"ה, ואם כן היה לו לפרש[32].

ונראה שרבינו מפני שראה מימרא דר' יוחנן שהובאה בהרבה מקומות בסתם[33] ולא חילקו בין גדול לקטן[34], גם הוא לא חילק. והא דאמרינן בחגיגה - סובר רבינו דלא נאמר זה אלא לתת סברא לרבי מאיר בלבד, אבל אין הדבר כן [להלכה]. וראיה לדבר: שכשתירץ ריש לקיש, אמר: 'ר' מאיר - קרא אשכח ודריש', ואם היה הדבר מוסכם - לא היה לו לומר אלא 'הא איכא קרא אחרינא'. ומדקאמר 'רבי מאיר קרא אשכח' וכו' משמע שהכוונה לומר סברתו של רבי מאיר היא זאת, ואנן לא סבירא לן הכי, דכבר חלקו עליו חבריו[35].

"שמע האמת ממי שאמרה"

כנגד הגישה הברורה העולה מהלכות תלמוד תורה שב"משנה תורה", שאוסרת לימוד תורה מחכם "שאינו הגון", עולה ובוקעת מקטעים אחרים במשנת הרמב"ם - בעיקר (אך לא רק) במשנתו ההגותית - צליל שונה. אין זה מקרי, שבראש "מורה הנבוכים" קובע הרמב"ם - כאחד מתוך שלושת פסוקי ה'מוטו' של החיבור - את הפסוק ממשלי - "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" - המשמש מעין "מתיר" לרבי מאיר ללמוד תורה מ"אחר"[36].

ביטוי חריף יותר לגישה זו מצוייה ב"שמונה פרקים" - הקדמת הרמב"ם למסכת אבות:

ודע כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים, ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם עניינים שחידשתים אני בעצמי, ולא פירושים שבדיתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים, במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה[37].

"ושמע האמת ממי שאמרה" - זה כלל גדול בתורת הרמב"ם. כפי שהעיר ר"י שילת, ביטוי לעיקרון זה מצוי אף ב"משנה תורה" גופו, בהלכות קידוש החודש (כד, יז):

וטעם כל אלו החשבונות... היא חכמת התקופות והגימטריות שחיברו בה חכמי יון ספרים הרבה, והם המצויים עכשיו ביד החכמים...

...ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם, שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם - אין חוששים למחבר, בין שחיברו אותם נביאים, בין שחיברו אותם גויים. שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהן דופי - אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע.

עיקרון זה - שלפי גילוי ה"אמת"[38] - הוא-הוא העיקר, עובר כחוט השני גם במקומות אחרים בתורתו של הרמב"ם, ועל כולנה אמרתו: "ולא ירצה לו יתעלה כי אם האמת"[39].

הלכה ומעשה

כאמור לעיל, לשתי הגישות - המקילה והמחמירה - שורשים עמוקים בעולמה של יהדות, ושתיהן קיבלו ביטוי במקורותיה משך מאות בשנים[40]. לפי המקובל, חלה תפנית חדה בעניין זה עם עלייתה של תנועת ההשכלה על במת ההיסטוריה היהודית. כחלק מהמערכה נגד רוחות ההשכלה והרפורמה שהחלו מנשבות בעולם היהודי, יצאו גדולי ישראל בשצף-קצף נגד המורים בתורה, "שלא כהלכה" - שאינם שומרי תורה ומצוות, ואסרו על כל שיח ושיג או משא-ומתן עמם[41]. אכן, הצגה מונוליטית זו של התנגדות הרבנים לכל תבשיל שריח "השכלה" נודף הימנו צריכה יותר מקורט של מלח ותבלין להקהיית חריפותה. גם כאן, כבמקרים אחרים, התמונה מורכבת הרבה יותר[42]. ברבים, נודעה בעיקר עמדתו החריפה והבלתי מתפשרת של ה"חתם סופר" כנגד כל "חדש", שאיסורו - "מן התורה הוא". ביטוי ספציפי לעמדתו כנגד השימוש בספרי ה"משכילים", ניתן בצוואתו, בה נכלל חרוז עוקצני נגד הלימוד בספריו של משה מנדלסון: "ובספרי רמ"ד"[43] אל תשלחו יד, אז רגלכם לא תמעד".

זיהויים של ספרי "חכמת ישראל" עם תנועת ה"השכלה" ותופעת החילון הביאה לכך ששמם של חכמים וחוקרים שלא נמנו עם "יושבי בית המדרש" כמעט ונשתקע כליל מן הספרות הרבנית בת ימינו[44]. בהרבה מקרים הוטל חרם - ברמה זו או אחרת - על הקריאה, הלימוד והעיון בספרות זו, ואם נקראה ונלמדה למראות זאת - נעשה הדבר במחשכים ובמסתרים ולא לעין השמש. חלק מחכמי ההלכה בדורות האחרונים, נטו להרחיב את יריעות האיסור, וסמכו אהלם על יתידות נוספים, דוגמת משנת אבו "ואל תתחבר לרשע", כפי שנתפרשה באבות דרבי נתן (ט, ד):

ואל תתחבר לרשע - מלמד שלא יתחבר אדם עם אדם רע ולא עם אדם רשע... דבר אחר: אל תתחבר לרשע - ואפילו לתורה[45].

אזכורו של אומר השמועה

כפי שהערנו בראשית הדברים, גם אותם שנוטים להתיר את עצם היון בספרות "חיצונית", מכוח הכלל "שמע האמת ממי שאמרה", נמנעים לא אחת מאזכור עובדה זו[46]. גישה זו הלכה קנתה לה שביתה בעולם האורטודוכסי, ובעיקר ב"עולם הישיבה" והסמוכים עליו.

מחד גיסא, יש בכך פגם מוסרי, שביטויו באכילת תוכו של רימון תוך השכחת שם בעליו[47] ו"גזילת" דבריו משל נאמרו מפיו של האומר[48]. מאידך גיסא, ניצב כאן שיקול חינוכי[49], שנועד - כך, למיצער, לטענת המעלימים והמשכיחים את מקורם - למנוע ממי שאינו ראוי ליכנס לפרדס, לפי שעשוי הוא "להציץ ולהיפגע" מאכילת פירותיו - את מראה המקום והוריית השבילים המוליכים אליו.

מכתביה של נחמה ליבוביץ'

ביטוי מופלא לעמדתה העקרונית בסוגייה זו, ניתן בשניים ממכתביה של נחמה שנכתבו כתגובה למבקריה.

המכתב האחד[50], נשלח לפרופ' שמואל הוגו ברגמן, פרופ' לפילוסופיה, איש הגות ורקטור האוניברסיטה העברית בירושלים. יסודה של חליפת המכתבים בדברים שאמרה נחמה ליבוביץ ע"ה בשידורה השבועי ברדיו, על פרשת וישלח בכסלו תשי"ח. הדברים נדפסו בגליונה השבועי, "עיונים בפרשת השבוע" לאותה שנה ונכללו מאוחר יותר בספרה[51]. חליפת המכתבים נותנת לנו הזדמנות נדירה ל"הציץ" לשעה קלה ל"חדר העבודה" ולעולם המחשבה של השניים, ומבין השיטין עולה גם מידת הענווה והכבוד שנהגו איש ברעהו[52]. במכתבו הראשון כתב פרופ' ברגמן:

נחמה ליבוביץ היקרה מאד,

הנני מרגיש חובה לומר לך כמה צער גרמת לי על-ידי הפרוש לספור על פגישת יעקב ועשו. נבהלתי לקרא "כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו", ונבהלתי עוד יותר לשמוע את דברייך בשדור ואת האופן שבו העמדת מול פרושו של הירש את פרושו של יעקב[53] וגמרת בזה, כאילו בסימן קריאה את שדורך. האין את מבינה שאת זורעת שנאה לאדם בלב הלומדים והשומעים?

אם מבחינה הסטורית אפשר להבין את הגישה צרת הלב של המפרשים, האם מותר להמשיך מסורת איומה אנטי הומנית זו אחרי שקמה לנו מדינה? האם באופן זה נהפוך את תחלת הגאולה לגאולה שלמה?

שלך בנאמנות

[ש"ה ברגמן]

על מכתב זה מיהרה נחמה להשיב, כשבוע לאחר מכן[54]:

ב"ה, אור לנר ראשון חנוכה

פרופ' ברגמן הנכבד,

נדהמתי בקראי את דבריך. אלו אמרת לי שדברי היו חלשים וחורים ואינם מספיקים בהחלט הייתי מקבלת דבריך מיד, כי גם אני יודעת שאני שופר סדור מאד להשמעת דברי אלוקים חיים - דברי התורה. אך שדברי עלולים לזרוע שנאה בלבבות, שנאה לאדם הנברא בצלם (ובשבילי זו בודאי אינה פרזה נאה להתנאות בה), זה לא היה עולה על דעתי לעולמים. מצד אחד חשבתי שהבלטתי שתי הדעות של ברותינו. זו האומרת שנשקו בכל לבו וזו האומרת שלא נשקו אלא נתכון לנשכו.

מצד שני לא אחשוב שאם נזכיר שעמדתנו היתה ועוד הנה כיום עמדת הכבשה בין שבעים זאבים (ולא אדע מה שנתה המדינה במצב זה), שבזה אנו זורעים שנאה. אין בדעתי כמורה וכמחנכת להשכיח מלד תלמידינו את כל אשר באתנו, לא את גזרת תתנ"ו, ולא את ספרד. ולא את גזרת ת"ח ובודאי לא את השואה של זמננו ולא את דברי ר' יהודה הלוי: יונה נשאת על כנפי נשרים וקיננה בחיקך תוך חדרי חדרים, למה נטשת נודדה ביערים ומכל הצדדים פורשי מכמורים"[55] ולא את דברי המשורר בן זמננו "לך זרוע אף קרדום, וכל הארץ לי גרדום[56]" - ואעפ"כ אינני סבורה שיש בזה זריעת שנאה להמוני המין האנושי. (כמו שאני רואה כחובתי להבליט לעיני תלמידי את כל הקלקולי והשחיתויות, צרות העין והלב, השטחיות והחקוי של המקולקלים שבאומות העולם במדינתו - ועם כל זה לא יעלה על דעתי שאיני מחנכת לנאמנות ולאהבה את ישראל לארצו ומדינתו, ראשית גאולתנו).

הן גם אתה תסכים עמי, שאין לחנך לאהבת האדם באשר הוא אדם ובתקוה לאחרית הימים תוך הסתרת כל אשר עוללו לנו והשכחת הדברים, וכמו שבודאי תסכים עמי שיש לחנך ליראת שמים ולאהבת ה' מבלי להעלים את כל חסרונותיהם וחולשותיהם ועולותיהם של יהודים בכל הדורות שדגלו אף הם ביראת ה' והשתמשו בה לנוחיותם ולכסו לנבלותיהם.

לכן לא הבנתי מדוע אסור לנו לראות את עמדת עשו מול יעקב בכל נדורות ולא להגיע מתוך זה לשנאה ולרצון לנקמה, כי אם לצפיה לאחרית הימים, ולתפלה אמתית של "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך".

אולי לא הבנתי את דבריך ויתכן שכל מה שכתבתי אינו ממין הטענה, אך בשום אופן לא אבין, מה שנתה בזה המדינה, וכי תפלתנו היום יומית של "ראה נא בענינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך" נעשתה פחות אקטואלית היום?

לא הבנתי גם מדוע נדמה היה לך שמול הירש העמדתי את Benno Jacob? הן אני בפרוש העמדתי מול הירש את דברי ר' נפתלי צבי יהודה ברלין ראש ישיבת וולוז'ין אשר ודאי דברים נושמים אהבת אדם - ורציתי להראות שהירש החניך של ההומניסם הגרמני בא לידי אהבת האדם מתוך עצימת עינים וחסר רצון או יכולת לראות את אשר סביבו (באותה תקופה שהוא רואה בה את עשו מתפרק מחרבו היו ברוסיה חוטפים ילדי ישראל ומוסרים אותם לצבע ומענים אותם ענויי שטן להעביר אותם על דתם). בשעה שהתלמודי הזקן מוולוז'ין כותב דברי הומניות אמתיים - אשר שאב אותם רק ממקורות חכמינו - ומבלי שישכיח מלבו את כל מה שנעשה לנו.

ועל דבר אחד במכתבך הצטערתי יותר מהכל. כתבת על "הגישה צרת הלב של המפרשים". אתה העמדת אותי פעם על טעותי כשאמרתי על מפרשי אומות העולם ששנאתם לישראל קודמת לחכמתם, והכרתי שיש להזהר במשפטים סיטונאים כאלה - וכי אני מכירה את כלם? ואיך תוכל אתה לומר על צדיקי עולם כרמב"ן וחבריו, אלה שהעמיקו מעולם(?) בסוד האלו-ה וראו את נשמת האדם כחלק אלו-ה ממעל (ולגבם זה אינו בטוי ל-hybris של מי שהשיג השגים טכנולוגיים נהדרים, אלא בטוח המלווה רגש אחריות עצום לבלי פער את אותו צלם, "נשמה שנתת בי טהורה היא" וכו') - איך תוכל לומר עליהם שגישתם צרת הלב?? את צרות הלב נוכל למצוא אצל מנהיגי מפלגות, כל המפלגות, גם הקרובות לי, אבל לא אצל גדולי עולם רבותינו שכל כונתם ללמדנו דעת ה'.

מכל מקום, הרצאה ברדיו אינה נמדדת כל פי כונת הלב, כי אם על-פי מה שנשמע, ואם נשמעו דברי כקריאה לשנאה, הרי אני מודה שזה לא טוב ויש להזהר, ואולי להדגשי הדגשה אחרת, ולהבליט הבלטה נוספת. התודה והברכה לך על שהעמדת אותי על הדברים כפי שנשמעו לאזניך. אני מצרפת לך את התדפיס שממנו קראתי הפעם את שעורי, אולי תוכח שאין השעור קורא לשנאה. יתכן שהייתי צריכה לותר על Jacob, אשר דבריו - כן רואה אותם אני עתה - אינם אלא - eine geistreiche Bemerkung [=הערה מעניינת] ואולי יש בהם רק הלצה זולה. לא ראיתי את הדבר בשעת הכתיבה. בכלל מושפעת אני מהערה של פרנץ רוזנצוויג זצ"ל [! - א.ה.] שכתב על בנו Jacob,D. beste Bibelkenner der Jetzt zeit ["יודע המקרא" הטוב ביותר בדורנו], ואולי משום כך הלכתי שולל אחריו.

ושוב תודה תודה לך על עזרתך והדרכתך ולואי ואוכל באמת ללמד תורה כפי שצריך ללמדה בדור הזה, אבל לזה דרושה סיעתה דשמיא רבה מאד

בכבוד רב ובתודה

נחמה[57]

המכתב השני שמתפרסם כאן לראשונה[58] נשלח כתגובה למכתבו של הרב יהודה אנסבכר, שכיהן כרבו של המרכז הקהילתי "איחוד שיבת ציון" ברחוב בן יהודה בתל אביב משך עשרות שנים[59]. הרב אנסבכר נולד בפרקנפורט (תרס"ח), שם למד בבית הספר היהודי של קהילת "קהל עדת ישורון" מיסודו של רש"ר הירש. משסיים את חוק לימודיו במוסד זה, פנה לישיבתו של ר' שלמה ברויאר, חתנו של הרש"ר הירש, והשתלם בלימוד הלכה למעשה אצל ר' מנחם מנדל קירשבוים, בעל "מנחם משיב". במקביל ללימודי קודש רכש השכלה כללית באוניברסיטה המקומית. עם עליית הנאצים, בשנת תרצ"ג (1933) היגר לבריסל, בלגיה, שם יזם הקמת מוסד חינוכי-פנימייתי לגילאי יסודי ותיכון, ואף שימש ברבנות קהילת "עדת ישורון" בעיר. עם פלישת הנאצים ימ"ש לבלגיה, בשנת ת"ש (1940), הוגלה למחנה סט. סיפריין שבדרום צרפת. רבבות יהודים ששהו במחנה מצאו בו מורה, מדריך ומעודד. בשנת תש"ד (1944) מונה כמנהל מוסד הילדים "תל רענן" וחזר להורות במוסדות חינוך שונים. בשנת תשי"ז נבחר לרבה של קהילת "איחוד שיבת ציון" והמרכז הקהילתי שלצדה, ברחוב בן יהודה בתל אביב, בהם שימש משך עשרות בשנים עד פרישתו. הרב אנסבכר נפטר לפני מספר חודשים, בשיבה טובה.

ב"ה, ו' בניסן תש"מ

לכב' הרב יהודה אנסבכר, שלום וברכה וכל טוב.

מכובדי,

לכבוד גדול הוא לי שהערת על דברי בפרשת פקודי. אינני זוכרת למה לא הבאתי אז - בשעתו - את תנחומא, ואם היתה לי כוונה או שפשוט לא עיינתי. אבל אחרי שהערת עיינתי היטב בדברים שהבאת ובדברי המדרש וראיתי שאין ההקבלות שבתנחומא מאותו מין שרציתי להבליט ושעליהם העמידני רוזנצוויג במאמרו.

כוונת רוזנצוויג להקביל עליית משה // עליית הקב"ה, ולכן "וירא... וירא", "ויברך... ויברך...", פועל מול פועל.

ההקבלות של התנחומא הן אחרות וכוונותיהן אחרות:

"ויהי מבדיל בין מים... והבדילה הפרוכת", "ישרצו המים ועוף יעוף... כנגדן לעשות קרבנות, כבשים ועופות", בבראשית "ויברא את האדם, ובמשכן כתיב אדם, שהוא כהן גדול".

הרי שכוונת המדרש והדרך היא שונה לגמרי ממה שהובא בספרי.

אבל העיקר: לסוף דבריו. נכון הוא שהנני מביאה דברי אלה שאינם מקיימי מצוות - אם דבריהם טובים בעיני, ויכולים להראות אורה של תורה ולהראות גודלה וקדושתה ללומד. לפי הכלל: קבל את האמת ממי שאמרה. מה אומר ומה אדבר?

Benno Jacob שהיה רפורמי קיצוני, "כהן" ב-Sontags Gemeinde [60] ובוודאי עבר על חלק עצום של מצוות תורתנו הקדושה (מלבד זה היה אנטי ציוני קיצוני וכו' וכו') למדתי מספריו (Aug um Auge הוכחות מצויינות שעין תחת עין לפשוטו - ממון!; - Quellenkritik und Exegese, Genesis, Exodus - ספר נמרץ נגד תורת התעודות), יותר מאשר מהרבה ספרים שנכתבו על-ידי יראים ושלמים. טענותיו נגד ביקורת המקרא והוכחותיו על פחזותם ושגיאותיהם - לא כתב איש דברים טובים מהם, אפילו ר' דוד הופמן זצ"ל (שקשה לי להזכיר את שמו של גאון זה עם ב. יעקב), וגם יששכר יעקבסון ע"ה, גם ד"ר מוריאל שכתב ספרו על התורה. גם הרבה מחברי - ביניהם ר' דוד קרליבך זצ"ל שליד יחד אתי שנים רבות בסמינר בירושלים, למדנו מספריו, והוא פקח את עינינו לראות דברים שלא ראינו - לאמיתה של תורה.

ופרופ' קאסוטו ז"ל, שהיה יהודי ירא וחד[61] על מצוות ה' ומדקדק בהם, אמר כמה דברים שרחוקים מאוד מאמונתי בתורה מסיני, ולא אתן יד להפיצם. ולכן לא אתחשב באומר אלא בנאמר.

אין צורך לומר שבובר לא היה יהודי טוב - במובנו הרגיל של מושג זה. אני היכרתיו - ולא היה כלל וכלל איש כלבבי! בשום אופן לא!

הסיפור שכתב אותו גוי נראה לי קצת רחוק מן האמת. סוף סוף אין זה גוי משיח לפי תומו אלא מעוניין להראות ש...[62], אבל אם הוא נכון, הרי זה מראה לי - מה שידעתי - שבובר החניף לגויים, ואם אמר באמת מה שכתוב, הרי זו תועבה - אע"פ שלפי מה שאמר לי לא אהב נצרות כלל, ובוודאי לא האמין בדברים אלה, ואם אמרם - כדי להחניף לגויים אמרם, והוא גרוע שבגרוע. אבל מה אעשה, ואני והרה מורים דתיים למדו ממנו כמה דברים נכונים בתנ"ך, ביחוד כל ענין המילה המנחה Leidwort ומשמעותה העמוקה הנרמזת באמצעותה בתורה, וא כי גם מדרשינו ראו את הפרינציפ הזה ("נאמר כאן... ונאמר שם", וכן "מידה כנגד מידה" ועוד), אבל זכותו של בובר וביותר של רוזנצוויג, שהרחיבו עניין זה וגילו כמה מקומות שלא מצאתים בשום מקום קדום. ולא אמנע טוב מלומדים על יד שאעלים דבר זה מעיניהם.

הרי גם שאינם בני ברית אומרים לפעמים דברים (אם כי לדעתי - לעתים רחוקות) איזה פירוש טוב וחריף ויפה לפסוק, ואף אברבנאל מביא במקומות אחדים דברי הגמון קתולי, ומקבל דעתו נגד דעת הרד"ק והרלב"ג.

וכמה פעמים הראיתי לתלמידי חכמים פרטים מתוך הספר החשוב Aug um Auge של Benno Jacob והודו לי, ושמחו כמוצאי שלל רב. האם אעלים שם האומר? זה לא אוכל. "מי הם אלה שמימיהם אנו שותים ושמותיהם אין אנו מזכירים"[63].

זו דעתי, שבה החזקתי כל ימי.

ואני מודה לכבודך על שכתבת לי דברים טובים על שיעורי בבית הכנסת, ואאחל לך ולבני ביתך פסח כשר ושמח ובריאות טובה, ונזכה לראות פסח עם היבנות בית הבחירה.

בכבוד רב ובתודה על תשומך ליבך

נחמה

 

---