הבוחר בשְיָירֵי זמרה
* אמר רבי לוי: מצווה של ר"ה ושל יו"כ בכפופין, ושל כל השנה בפשוטין.
והתנן: שופר של ראש השנה של יעל פשוט?
...במאי קמיפלגי? מר סבר: בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה - טפי מעלי,
ומר סבר: בראש השנה, כמה דפשיט איניש דעתיה - טפי מעלי. [ראש השנה כו, סע"ב]
ופירש רש"י על אתר:
"כמה דכייף איניש" - בתפילתו, פניו כבושין לארץ - טפי עדיף משום "והיו עיני ולבי שם" (מל"א ט), הלכך בראש השנה דלתפילה ולהזכיר עקדת יצחק בא - בעינן כפופין.
"כמה דפשיט טפי עדיף" - משום "נשא לבבנו אל כפים" (איכה ג), הלכך בראש השנה בפשוטין, דלתפילה הוא.
במאמר זה, ביקשו חז"ל להורותנו פרק גדול בהלכות תפילה. לעתים, דווקא ה"פשטות,, הצעקה, הזעקה הבאה מלב, היא-היא המוסיפה ממד נוסף לתפילה. "צעק לבם אל ה'".
היטיב להביע רעיון זה רבי שמחה בונם מפשיסחה, כשפירש: "הבוחר בשירי זמרה" - אל תיקרי בשִירֵי זמרה, אלא בשְיָירֵי זמרה, ללמדך שהקב"ה חפץ דווקא באותם "שיירים" שנותרים עמוק עמוק בלבו של אדם, ומבטאים את האמת הנמצאת בו.
גם בתלמוד הירושלמי (תעניות פ"ב ה"א, סה, ע"א), ניתן ביטוי לכך:
ולמה תוקעים בקרנות [=בשופר]? לומר: חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך.
אותה געייה "כבהמה" מבטאת את הזעקה הטבעית הבוקעת ועולה מנהמת הלב, מתוך חרדה.
כיוצא בדבר מצינו גם בגאולת מצרים. את הפסוק "ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה", פירש בעל "אור החיים":
"מן העבודה", פירוש: לא שצעקו לא-ל שיושיעהם, אלא צעקו מן הצער. כאדם הצועק מכאבו.
ומודיע הכתוב, כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אמרו "שוועתם" וגו' "מן העבודה", פירוש: מצער העבודה.
רעיון דומה טמון בסוג התקיעות. את דין "שיעור תרועה כשלוש יבבות", למדו בגמרא (ראש השנה לג, ע"ב) מבכיה של אם סיסרא:
דכתיב "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא".
ובעלי התוספות על אתר (ד"ה "שיעור תרועה") הוסיפו, בשם הערוך, שאף דין מאה קולות בשופר נלמד הימנה והם כנגד "מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא".
והדברים מופלאים: וכי לא מצאו חכמים מקור טוב יותר לקול זעקתנו לפני הקב"ה ביום הדין, אלא מ"קולה של אמא", אם נוכריה[1]?
אפשר, שבאו חכמים ללמדנו, שגם בתוך אותה תרבות "סיסראית", של זיוף ושקר, ניתן להעלות ולמצוא, לאחר חיפוש וזיקוק, בירור וליבון, את "קול הלב", קול כּן, טבעי ואמתי הבוקע ועולה מן הלב, ואין לך יפה לעניין זה מקולה של אמא שחרדה לגורל בנה.
לא בכדי, השווה חכמים בין קולן של שתי אמהות: אם סיסרא מכאן, ושרה אמנו מכאן. אלף אלפי הבדלו ביניהן, ואף על פי כן, פוגשות הן זו את זו.
תקיעת שופר מבטאת אפוא את היסוד הראשוני של התפילה, הפשטות.
רש"י, כאמור לעיל, מקשר בין מחלוקת חכמים בדבר השופר - הכפוף הוא אִם פשוט - לבין העמידה בתפילה. ואכן, גם בעניינה מצינו מחלוקת דומה. הגמרא, במסכת יבמות (קה, רע"ב), מביאה מחלוקת בעניין זה:
רבי חייא ורבי שמעון ברבי הוו יתבי.
פתח חד מינייהו ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר (מל"א ט'): והיו עיני ולבי שם כל הימים".
וחד אמר, עיניו למעלה שנאמר: "נשא לבננו אל כפים" (איכה ג').
אדהכי אתא רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו. אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפילה.
אמר להו: כך אמר אבא, המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.
רש"י על אתר פירש: "עיניו למטה" - כלפי ארץ ישראל, משום דשכינה התם קיימא, כדכתיב "והיו עיני ולבי שם".
"נתינת העיניים" למטה, כנגד הלב נועדה, לכאורה, לסמל את הפשטות, את "כוונת הלב", אותה ישרות שנדרשת ונתבעת מן המתפלל. "יודע לב מרת נפשו". הלב הוא מקור הכאב, הרגש. אך רש"י, בעקבות הגמרא, מזהה את בית המקדש עם הלב: "והיו עיני ולבי שם כל הימים", ואותו "שם" הוא מקדש שלמה, שבראש הר המוריה.
בית המקדש מסמל את שתי פניו של רעיון אחד: הוא מקור האור. אור שיוצא מבית המקדש מאיר לעולם כולו וליושביו. בית המקדש מסמל את הכלל, את הציבור כולו. במקום המקדש נקהל העם כולו, ללא הבל של מוצא, מעמד ומשפחה. ממילא, היחיד "נבלע" בתוך הכלל והופך להיות חלק אינטגרלי שלו.
מעורבות זו עם הכלל מבטיחה את הפן השני שנובע מתוך הראשון: שמירת הפרופורציה בִּדְבַר העיקר והטפל. כאשר אדם מערב עצמו עם הכלל, ומשווה את צרותיו-שלו לאלה של חבריו, מקבל הוא קנה מידה אחר, ממד אמתי של סולם הערכים הראוי.
הרעיון המרכזי בתפילת ראש השנה הוא "בתוך עמי אני יושבת".
בעל חידושי הרי"ם (ראש השנה, מהד' הרי"ל לוין, תשמ"ו, עמ' רנג), מביא בשם האר"י ז"ל:
דביום הראשון דראש השנה צריכין לבקש ולהעתיר רק על ענייני נשמה, ביום שני דראש השנה מבקשים על צורכי הגוף.
יש אפוא הבדל מהותי בין שני ימי ראש השנה, הצריך ביאור. ר' צדוק הכהן מלובלין, הביא ב"פרי צדיק" (ראש השנה, עמ' 172) בשם תיקוני הזוהר:
אלא כולהו צווחין בצלותם ביומי דכיפורי ככלבים הב הב לנו מזונא וכו'. והכוונה על דרך שנאמר "פרנסני ככלב".
מהו פירושו של מאמר זה?
אם כל עמידתו של אדם בתפילה מכוונת כלפי טובתו האישית, הריהו כ"כלב צווח".
לא כן, כאשר עמידתו בתפילה מכוונת כלפי הכלל. או אז, גם אם הבקשה מנוסחת כמופנית לטובת הפרט, לטובתי-שלי, הרי שייעודה ומטרתה הסופיים הם שעבוד הפרט למען טובת הכלל. אתה מבקש לעצמך כדי שתוכל לסייע לכלל.
אם השאיפה היא התעלות רוחנית, אין כל פסול בבקשת מזון שיאפשר את התגשמותה. באין "קמח" - אין גם תורה.
בניגוד לדעות שנשמעות לא אחת, לא ניתן להפריד בין בעיות רוחניות לבעיות קיומיות. כאשר אדם חולה, וחייו מצויים בסכנה, גם לימוד התורה שלו ועולמו הרוחני נפגעים. כך ברשות היחיד, כך ברשות הרבים: בשעה שמרחפת סכנה קיומית על עם ישראל, פוגע הדבר גם במלכות שמים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)