דילוג לתוכן העיקרי

חקת | וירע למשה בעבורם

מאת מוטי ספראי (מחזור כ"א)

פרשת מי מריבה היא מן הפרשיות הנידונות ביותר בתורה. כמעט ולא היה פרשן שלא הפגין את כוחו בנסיון  להסביר על מה ולמה נענש משה בעונש חמור וטראגי שכזה. ברצוני להעלות הפעם את השאלה ההפוכה - מדוע  לא נענש העם על מי מריבה? והרי הטענות שהטיחו העם כלפי משה היו חריפות מעין כמותם, ולא מצאנו להם  אח ורע בשאר המקראות:

"ולו גוענו בגוע שחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה  העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה. לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ומים אין לשתות"   (במדבר, כ', ג-ה).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם, בהקדמתו למסכת אבות, התייחס בעקיפין לבעיה זו, ואלה דבריו:

"ואלאלא ידע משה רבינו עליו השלום שה' קצף עלינו בבקשת המים ושאנו הכעסנוהו יתעלה, לא היה כועס...  ואנחנו לא מצאנו לה' יתעלה שכעס בדבריו בזה הענין" (שמונה פרקים, פ"ד).

לשון אחרת:

"ולדברי הרב (רמב"ם) אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל[1]  (רמב"ן עה"ת כאן).

שיטת הרמב"ן

דעת הרמב"ם, שאין בהתנהגות בני ישראל כל דופי, קוממה עליו את הרמב"ן, שדחה את דברי הרמב"ם מכל  וכל, ונימוקיו עמו:

 .1 התבטאויות בני ישראל כאן חריפות פי כמה מבמסה ומריבה (שמות, י"ז, ג), ובכל זאת שם נענשו ישראל  וכאן לא נענשו.

.2  הפסוקים במקומות אחרים בתנ"ך מעידים על כעסו של הקב"ה -

"ויתעבר ה' ב למענכם ולא שמע אלי." (דברים, ג', כ"ו)

"ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם". (תהלים, ק"ו, לב)

ואף בפרשתנו שלנו:

המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', ויקדש בהם" (במדבר, כ', יג).

על כן קבע הרמב"ן שישראל חטאו חטא חמור על מי מריבה, ואינם נקיים מאשמה. 

 

שתי השיטות שהזכרנו זקוקות לתוספת ביאור: אם נבאר כדעת הרמב"ם - כיצד ניתן להצדיק התנהגות  והתבטאויות מחפירות שכאלה? ואם נסמוך על דברי הרמב"ן - יש לבאר מדוע לא נענשו ישראל באותו מעמד?  הרמב"ן מבאר את הקשיים בשיטתו, ומתוך דבריו נוכל אף להבין מדוע לפי הרמב"ם לא היה כאן מקום לכעס  כלל.

.1דע, כי כאשר צריכים (בנ"י) במחיתם דבר, אע"פ שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עוון ולא יעיר   כל חמתו, ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם, וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח עבור לפני העם... וכן המן... " (רמב"ן, כ', א'). 

הרמב"ן מתוה עיקרון חשוב המסייע בהבנת תלונות ישראל במדבר - כאשר התלונה נסובה סביב צרכי אוכל  נפש, גם אם היא מובעת בתרעומת וחוצפה - הקב"ה מעביר על מידותיו ואיננו נפרע מהם. עיקרון סוחף זה  יצטרך לנמק את החריגים שבמעשה השליו, ואף ינתק את הזיקה והסמיכות שבין מסה ומריבה למלחמת  ישראל בעמלק ברפידים, היא מסה ומריבה, ויטען שאין במלחמת עמלק עונש על בקשת המים.

  .2לימוד זכות נוסף על בנ"י מצוי בדברי הרמב"ן בפס' יג:

"ודע כי בראשונה (במסה ומריבה) היתה להם מריבה עם משה... והיו מנסים את ה' - היש ה' בקרבנו. אבל כאן  היו מריבה כלפי מעלה ולא היה בכאן נסיון".

אכן, יש לשים לב שבפרשית מסה ומריבה אין שם ה' שגור על פי העם, ויש במריבה עם משה נסיון לגרור את  הקב"ה לתגובה, דבר המעיד על פקפוק בעצם נוכחות השכינה. כאן, בשנת הארבעים, אין הם מפקפקים  בנוכחותו של הקב"ה בקרבם, הם אף מכנים את עצמם "קהל ה'", וכמובן שמתוך נקודת מוצא אמונית שכזו,  התלונות מוארות באור הרבה פחות שלילי.

 

 .3 את שתיקתו של הקב"ה ניתן לפרש באורח הפוך לחלוטין:

"וימרו בי הבנים (דור שנת הארבעים), בחקותי לא הלכו ואת משפטי לא שמרו לעשות אותם, אשר יעשה אותם  האדם וחי בהם, את שבתותי חללו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בם במדבר. והשבתי את ידי ואעש  למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר הוצאתי אתם לעיניהם" (יחזקאל, כ', כא-כב).

הסלחנות של הקב"ה נתפסת ביחזקאל כהבלגה בלית ברירה, מתוך רצון לשמור על שמו הקדוש מפני הכפשות  הגויים, ובשום אופן לא מבטאת סלחנות כלפי התנהגותם של ישראל.  יש לציין, שכיוון זה מסוגל לבאר רק את המשך קיומם של ישראל, ואין בכוחו לבאר את החלוקים שבין יחס  הקב"ה במי מריבה לעומת תגובתו בנחשים השרפים ובשיטים.

  .4ניתן אולי לראות את הבלגתו של הקב"ה כחלק ממהלך כולל ומקיף. יש לזכור שמאז המסע מהר סיני בפרשת בהעלותך חלה הידרדרות רצופה במצב העם - קברות התאווה, המרגלים, המעפילים, ושיא השיאים  -מרד קורח ועדתו. 

 

העם מאס במעידות החוזרות ונישנות במציאות של גילוי שכינה -

"כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגוע?" (במדבר, י"ז, כח).

ואמנם, הדיבור מסתלק ממחנה ישראל, התורה מדלגת על שלושים ושמונה שנה, והאירוע הראשון שאנו  שומעים אודותיו הוא פרשית מי מריבה. ואם כן, תמיהתנו מתחזקת שבעתיים - לאחר הידרדרות ממושכת  שכזו, ברור לכל שאם ברצונם של הבנים להיכנס לארץ, עליהם לפתוח דף חדש, ובפועל אנו רואים שאמנם  בנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ובמשנה תוקף! במה עדיפים הבנים מאבותיהם, ומדוע זכו דווקא הם  לבוא אל הארץ, אתרא דמשה רבינו לא זכה לה? 

 

המפתח לקשיים אלה מצוי לדעתי בפרשה שבתווך - המגשרת על פער בן כמעט ארבעים שנה - פרשת פרה  אדומה. מקומה הטבעי של פרשה זו מצוי עוד בהר סיני, שם נצטוו הכהנים לא לעבוד בטומאה, וטמאי מת  הורחקו מהמקדש עד פסח שני, ורק כאן נזכרה התורה לפרש במה יטהרו. מהי הסיבה שבעטיה נדחתה פרשה  זו עד עתה? 

 

בתודעתנו חרוטה מצות פרה אדומה רחוקה, כסמל למצוות הבלתי מובנות. עליה אמר שלמה "אמרתי אחכמה  והיא רחוקה ממני" למרות שאולי כלאים, מאכלות אסורות, ודיני מצורע אינם מובנים לנו יותר. הקושי בהבנת  פרה אדומה נובע מהבנתה כהקדמה לפרשית מי מריבה - אותה פרה המטהרת טמאים ומטמאת טהורים  מטמאת את הכהן המזה ומטהרת את טמא המת מבשרת את עונשם של הצדיקים משה ואהרון, ואת יציאתם  של בני ישראל המלינים ללא פגע. 

 

משה ואהרון משתייכים למעמד הלויים, שבסוף הפרשה הקודמת נצטוו לשאת את עוון המקדש. 

 

בני ישראל מצד עצמם אינם ראוים להשראת שכינה בקרבם. הדרך היחידה שבאמצעותה יכולה שכינה  להמשיך ולהלך בקרב המחנה היא ביצירת חייץ אנושי בין הקב"ה לעדה. אותו חיץ הם הכהנים והלויים שלוחי  דידן מחד, ושלוחי דרחמנא מאידך. 

 

שבט לוי, מעמד הביניים, זכה אמנם במתנות כהונה, אך המעמד לווה שם באחריות כאשר הלויים אינם  מצליחים להעביר את המסרים לפקודיהם, כלל ישראל, הם נתפשים כאחראים לכשלון, ונתפסים בעוון  הדור.[2]

"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".

כל ההסברים שנתנו הפרשנים לחטאם של משה ואהרן, אין בכוחם לטשטש את התחושה שהצדיקים נתפסו  בעון הדור, שהכהן המזה את אפר הפרה נטמא בעטיו של הטמא לנפש אדם, שבקרובים ה' יתברך מתקדש. 

 

זהו סודה של הפרה, סוד האחריות המיניסטריאלית, האכזרי כל-כך מחד, אך כידוע לכול, התקבל כעקרון  חיוני ומנחה לניהול תקין של חברה מאורגנת מאידך. "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" - "אמרתי  אחכמה והיא רחוקה ממני".


[1] יש לצין שהרמב"ם לא אמר שבני ישראל נהגו כהלכה, כפי שהבין אותו הרמב"ן, אלא טען שלא מצינו כעס   מצד הקב"ה כלפיהם. יתכן שבני ישראל חטאו, ובכל זאת אין כעס מלפניו

.  [2] במדרש רבה (במדבר, י"ט, ו) מופיע שדברים שלא גילה הקב"ה למשה, גילה לר' עקיבא ולאור דברינו   מובנת הזיקה בין גורלו של משה, לגורלם של עשרת הרוגי מלכות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)