דילוג לתוכן העיקרי

אדם הראשון וגן עדן

* א

וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. (בראשית ב, ז-ח)

ויקח ה' אלהים את האדם וינִחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. (שם, טו)

פעמיים שומעים אנו בפסוקים אלו על פעולת הנחת האדם בגן עדן וכפילות זו מצריכה ביאור.

ניתן להציע שאין פה אלא חזרה על הראשונות. הוי אומר, כיוון שהתורה סטתה מהנושא של הנחת האדם בגן עדן ותיארה את גן עדן עצמו בפסוקים ט-יד, חזרה התורה לתאר את הנחת האדם בגן עדן פעם נוספת, כדי להמשיך בסיפור. אולם, שיטה זו קצת קשה, שכן מדוע בכלל כתבה התורה על הנחת האדם בגן עדן לפני שתיארה את הגן. אפשר היה לתאר את יצירת האדם, לעבור לתיאור הגן ואז לתאר פעם אחת בלבד את הנחת האדם בגן עדן, ולא היה חסר לנו דבר בסיפור. מדוע צריך לספר על הנחת האדם, להפסיק, ולחזור ולתאר שוב את הנחת האדם?

אפשרות אחרת היא לומר, שהתורה מתארת את אותה העובדה בשני היבטים שונים, וכל תיאור הוא היבט שונה של אותה הפעולה. בפעולת ההנחה בגן עדן ניתן לראות היבט פשוט - האדם מקבל מקום להיות בו, וזהו אמנם מקום מיוחד - גן עדן. ברם, ישנו היבט נוסף והוא - שהגן עם הייחוד שלו קיבל לתוכו תושב. האדם קיבל מקום והגן קיבל תושב.

כעת עלינו לבדוק האם רעיון זה אכן מסתדר בפסוקים.

בפסוק טו כתוב: "ויקח ה' אלהים את האדם וינִחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". מהיכן לקחו? לקחו מהמקום שבו הוא נוצר, כנזכר בפסוק ד: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". ואם כן, אחרי יצירת האדם, הקב"ה לוקחו ומניחו בגן עדן. בין לבין מסופר על בריאת הגן כדי שנבין היכן מניחים את האדם, אבל מצד התיאור, שנושאו הוא האדם, אנו רואים שה' יוצרו ומניחו בגן עדן.

מצד שני - פסוקים ח-יד הם תיאור של הגן, ולגן כמה מעלות וביניהן הימצאות אדם החי בגן.

אם כן, שני תיאורים לפנינו: האחד נושאו הוא האדם ובנוסף מתואר מקומו, והשני - תיאורו של הגן ובו מסופר על האדם המתגורר בו. עדיין עלינו להבין את החשיבות והצורך שבשני תיאורים אלו.

החשיבות בתיאור הגן כמקומו של האדם היא בשל ייחודו של מקום זה עבור האדם ובשל מעלותיו. כך בין היתר נאמר: "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום" (ג, ח) - מעלת גן עדן היא שנוכחות שכינה מורגשת בה. ואל יהי דבר זה קל בעינינו, שהרי ברכה זו היא תכלית הברכות בפרשת בחוקותי. בסיום הברכות שם נאמר: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים" (ויקרא כו, יב). ומבאר שם רש"י: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני". רש"י מתאר למעשה את האמור אצלנו בפרק ב - הקב"ה המתהלך בגן עדן, אלא שבתיאור שבפרק ג האדם אכן מזדעזע (פסוק ח) זאת בשל חטאו. אבל תיאור הברכות הוא עולם שבו נוכחות שכינה מורגשת והאדם נמצא במצב שאינו מזדעזע מכך, מצב של לפני החטא. זהו המצב שאליו אנו חותרים במהלך כל ההיסטוריה.

אם הגענו למסקנה שהגן מיוחד בהיות בו נוכחות שכינה, הרי שזהו מקום שאיננו יכול לקבל כל אחד, וממילא יש חשיבות לספר לנו מי גר במקום הזה. מקום שיש בו נוכחות שכינה מבקש דיירים שידורו בתוכו - "תכלית הטוב להיטיב", ויש חשיבות לספר לנו, שהמקום קיבל דייר, אותו יוכל המקום להנות מטובו.

ב

בסופו של דבר נכשל האדם וגורש מגן עדן. הגירוש אף הוא מסופר פעמיים:

וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים. (ג, כג-כד)

תיאור ראשון: "וישלחהו ה' אלהים" (כג) ותיאור שני: "ויגרש את האדם" (כד). אמנם, אין הבדל מכריע בין לשלח ובין לגרש. ההבדל העיקרי אינו בפועל ג.ר.ש או ש.ל.ח אלא בפסוק כולו. בפסוק כג מתואר שילוח מגן עדן שתוצאתו - האדם נשלח לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. בפסוק כד גם כן נזכרת תוצאה - "וישכן ה' אלהים..." - אמנם תוצאה, אבל לא תוצאה בהקשר האדם, אלא מה קרה לגן. ואם כן ניתן להציע, שפסוק כג מתאר את הגירוש מנקודת מבטו של האדם - האדם היה כאחד ממנו ולכן נשלח בחזרה אל באדמה אשר לוקח משם. היה לו מקום מיוחד - גן עדן, והוא הפסידו וקיבל מקום אחר, ללא ייחוד - האדמה אשר לוקח משם. בפסוק כד ההסתכלות היא על הגן - האדם גורש משם ולגן אין דיירים חדשים, אלא כרובים השומרים עליו.

האם ישנו קו המחבר בין הנחת האדם בפרק ב לגירושו בפרק ג?

ראינו את יצירת האדם ולקיחתו מהמקום בו הוא נוצר אל גן עדן לעבדה ולשמרה, וכנגד זה מופיע שילוחו מהגן בפרק ג, לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. בפסוק כד בפרק ג, אנו רואים המשך של תיאור הגן - כשם שראינו שה' נוטע גן בעדן מקדם וישם שם את האדם, עתה אנו רואים שה' משכן את הכרובים מקדם לגן עדן. אכן הכרובים והחרב הם מצב זמני וממילא גם מצבו של האדם וגירושו זמניים הם.

ג

סגירת המעגל היא בבחירת אברהם והציווי "לך לך מארצך" - שוב יש בחירה של אדם מסוים והעברתו למקום מיוחד. כניסת אברהם לארץ ישראל ובעקבותיו זרעו אחריו - עם ישראל, היא השלמת התהליך: "מענה אלהי קדם ומתחת זרעת עולם ויגרש אויב מפניך ויאמר השמד. וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב". כשם שמגרשים את האדם ומשכינים את הכרובים בחטא האדם, עתידים להגיע למצב ההפוך - גירוש האויב והשכנת ישראל בארצו.

אם נקבל הנחה זו עלינו לראות גם בכניסת ישראל לארצו שני ממדים. מחד - העם מקבל ארץ הראויה לו ובה ימלא את ייעודו, ומאידך - הארץ מקבלת עם שיהנה מטובה. תיאור שכזה אנו מוצאים בפרק לו ביחזקאל. בתחילת הפרק מנבא יחזקאל אל הרי ישראל "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" - האויב אמנם רוצה לירש את ההרים אך הקב"ה מוסר שההרים ישאו פרי לעם ישראל דווקא ומנגד ישאו הגויים כלימה. הנבואה השניה באותו פרק היא נבואה מקבילה - קיבוץ ישראל והכנסתו לארץ - "וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם". החלק הראשון מופנה אל הרי ישראל והחלק השני פונה אל בית ישראל. מצד אחד חזרת ישראל לארצו, ומאידך הארץ מקבלת עם הראוי לה.

וכן להיפך - גירוש ישראל מארצו גם הוא בעל ממד כפול - הארץ מאבדת את העם והעם את הארץ. וכך מוצאים אנו בפסוקי הקללה: "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהי מנוח לכף רגלך" (דברים כח, סה) - העם לא מסוגל בלי ארצו, ומצד שני: "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויבכם היושבים בה" (ויקרא כו, לה) - הארץ אינה יכולה בלי העם.

במקרא כידוע, אין זכר לגן העדן של עולם הנשמות, כפי שכן מופיע בספרות חז"ל. זאת כיוון שהתורה מדברת על יצירת עם והברכות הנזכרות בה - ברכות ארציות - מיועדות לעם, והארץ היא למעשה בתפקיד הגן. חז"ל, לעומת זאת, עוסקים בתקופות של גלות וביטול הממלכתיות, שם מודגש העולם האישי, גן העדן האישי.

בתקופתנו של שיבת האומה לארצה, יש מקום לשוב ולהדגיש את גן העדן שבעולם הזה, כאמור בתורה שבכתב - ארץ שיש בה נוכחות שכינה והנהגה אלהית לעם היושב בה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)