דילוג לתוכן העיקרי

לשמוע אנקת אסיר, לפתח בני תמותה, לספר בציון שם ה' ותהילתו בירושלים

"לשמע אנקת אסיר, לפתח בני תמותה, לספר בציון שם ה' ותהלתו בירושלם" / הרב יהודה עמיטל[1]

"אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו. וייראו גוים את שם ה' וכל מלכי הארץ את כבודך. כי בנה ה' ציון נראה בכבודו. פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה. כי השקיף ממרום קדשו ה', משמים אל ארץ הביט. לשמע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. לספר בציון שם ה' ותהלתו בירושלם". (תהילים ק"ב, יד-כה)

דומה שאין פסוקים ראויים יותר מפסוקי נחמה אלו, להיקרא ביום העצמאות. עיון מעמיק יותר מגלה שפסוקים אלו אינם מהווים יחידה בפני עצמה, אלא ממשיכים את הפסוקים הקודמים להם, שהיו ראויים להיקרא דווקא לפני שבוע, ביום השואה:

"תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא. אל תסתר פניך ממני, ביום צר לי הטה אלי אזנך, ביום אקרא מהר ענני. כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד נחרו. הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מאכל לחמי. מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי; דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות; שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג. כל היום חרפוני אויבי מהוללי בי נשבעו. כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי. מפני זעמך וקצפך, כי נשאתני ותשליכני. ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש. ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדר ודר. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". (תהילים ק"ב, א-יד)

אין כל קשר סיבתי בין השואה לבין הקמת המדינה. דיבורים מעשיים על הקמת המדינה נשמעו כבר בשנת תרצ"ז, בעקבות דו"ח ועדת פיל והחלטת הממשלה הבריטית להקים בארץ ישראל שתי מדינות, יהודית וערבית. אמנם הממשלה הבריטית חזרה בה מאוחר יותר מהצעתה, אך כבר אז נראו ניצניה של המדינה היהודית שבדרך. השואה שימשה - לכל היותר - כזרז להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר תש"ז, על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. השואה לא גרמה להקמת המדינה, וודאי שאין מקום להתייחס אליה כאל שלב במהלך א-להי המוביל למדינת ישראל.

ואף על פי כן, למרות חוסר הקשר הסיבתי בין שני האירועים, נראה שאי אפשר להתייחס להקמת המדינה כאל אירוע היסטורי המנותק מאותו אירוע היסטורי איום הנקרא בפינו "השואה". השואה אמנם לא גרמה להקמת המדינה, אך היא הוכיחה בצורה חריפה ביותר את החיוניות שבהקמתה.

כאשר הציעה הממשלה הבריטית בשנת תרצ"ז להקים מדינה יהודית על חלק משטחה של ארץ ישראל, נתגלע ביישוב היהודי ויכוח חריף ביותר בין אלו שצידדו בהצעה לבין אלו ששללו אותה. גולדה מאיר, שהתנגדה אז להקמת המדינה הקטנטנה שהוצעה לנו, אמרה זמן קצר לפני מותה, שלו היא וסיעתה היו האחראים לדחיית ההצעה הבריטית - אזי היא לא היתה יכולה להשתחרר כל ימיה מתחושת האחריות למותם של המיליונים בשואה. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על דברים חריפים אלו, אולם די בהם כדי להדגיש את מרכזיות הערך של הצלת היהודים במערכת השיקולים של מנהיגי המדינה שבדרך.

למעשה, השם "יום העצמאות" הוא מטעה. יסודו בתפיסה שגויה הגורסת שיום העצמאות שלנו דומה לימי עצמאות הנחגגים ע"י עמים אחרים לאחר שזכו בעצמאות מדינית. מאבקי העצמאות של עמים אחרים נבעו, כמעט תמיד, ממניעים לאומיים. פעמים רבות נלוו למטרה הלאומית המרכזית מטרות נוספות - כלכליות, חברתיות, שוויוניות וכד' - אך המניע העיקרי למאבקים אלו היה השאיפה הלאומית לעצמאות מדינית.

לא ככל העמים בית ישראל.

החל מחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ועד למכריזה ולראש ממשלתה הראשון, דוד בן גוריון, המניע העיקרי, הדומיננטי, ולפעמים גם הבלעדי, לשאיפה לעצמאות היה הרצון להציל יהודים. מאבקה של התנועה הציונית למען מדינה עברית לא נבע מהצורך בהגדרה לאומית, אלא בראש ובראשונה, מהדאגה למיליוני יהודים לנוכח הסכנות האורבות להם בארצות הגולה.

החל מראשית מאבקו של הרצל למען הקמת מדינה יהודית, לא התבסס המאבק על זכותנו לעצמאות לאומית.

כבר מאז, הוא הושתת בעיקר על ההכרח שבמציאת חבל ארץ שיהווה מקלט בטוח ליהודי העולם. אמנם, לאחר שנים של עיסוק ברעיון הציוני, הורגשה אצל הרצל גם נימה לאומית; אולם נימה זו התפתחה מאוחר יותר, ונבעה מן הדאגה העיקרית לחייהם של יהודי הגולה. כידוע, הרצל עצמו לא היה שומר מצוות, אך את יסוד הערבות ההדדית, של "כל ישראל ערבים זה לזה", הוא תפס בעוצמה רבה. הרצל לא היה לבדו, וכל מנהיגי הציונות, כולל הרב ריינס, ראו אף הם את המדינה היהודית בראש ובראשונה כמכשיר לפתרון בעיית החיים היהודיים בגולה.

הסיבה לכך שדווקא מדינתו של העם היהודי נוסדה ממניעים הומאניים, ולא ממניעים לאומיים, היא כפולה:

ראשית, בני עמנו סבלו מאפליה ומדיכוי בכל מדינה שבה התגוררו, הרבה מעבר לאפלייתם של מיעוטים אתניים אחרים. פרט לכך, רוב העם היהודי כלל לא שהה בארץ ערב הקמת המדינה, וממילא לא שייך היה לדרוש ביטוי לאומי למיעוטו של העם שכבר שכן בארץ ישראל. מסיבות אלו נבדל מאבקנו לעצמאות ממאבקם של עמים אחרים, ובעוד מאבקם הושתת על זכויות לאומיות, נבע מאבקנו ממניעים שונים לחלוטין.

גם בהכרזת העצמאות, המהווה מעין "כרטיס ביקור" של מדינת ישראל, נזכר הנימוק הלאומי רק בקצרה, ורק לאחר הדגשת המניע ההומאני. המשפט המפורסם, "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", נזכר רק לאחר משפטים רבים המדגישים את העובדה שהשואה הוכיחה מחדש את ההכרח שבפתרון בעיית העם היהודי. במקביל, את החלק האופרטיבי של המגילה, מייד לאחר ההצהרה על הקמת המדינה, פותחת ההתחייבות לפתוח לרווחה את שערי הארץ לכל יהודי באשר הוא.

בהקשר זה, כדאי להזכיר שכבר חז"ל הבחינו בהבדל המהותי שבין שלטונו של יעקב אבינו לבין שלטונם של העמים האחרים, כפי שהדבר מתבטא במדרש:

"אמר ר' ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם רבי מאיר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר הקב"ה ליעקב: אף אתה עולה?
באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, ואמר: שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה, אף לי כן?! אמר לו הקב"ה: "ואתה אל תירא" - אם אתה עולה, אין לך ירידה עולמית. לא האמין, ולא עלה". (ויקרא רבה כ"ט, ב)

הקב"ה הציע ליעקב את המלכות, ויעקב אבינו היסס ודחה אותה. הוא חשב שטרם הגיע הזמן, ושבניו עדיין לא בשלים למלכות עולמית. בדומה לכך, הציגו חז"ל את ההבדל שבין מלכי ישראל למלכי אומות העולם בדרשתם על הפסוק "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" (בראשית ל"ו, לא):

" "נחלה מבוהלת בראשונה" - "ואלה המלכים". "ואחריתם לא תבורך" - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". בשעה שזה מעמיד מלכים, זה מעמיד שופטים. זה מעמיד אלופים, זה מעמיד נשיאים". (ילקוט שמעוני, וישלח, ק"מ)

רעיון זה הורחב בדבריו הידועים של מר"ן הראי"ה קוק זצ"ל, ב"אורות המלחמה":

"אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה". ("אורות", עמ' י"ד)

כדי לעמוד על מרכזיותה של בעיית הקיום היהודי בהגות הציונית, ניתן להתבונן בויכוח שהתעורר בשנת תרצ"ז, לאחר דו"ח ועדת פיל ו"תכנית החלוקה". כפי שציינו לעיל, תכנית זו גררה חילוקי דעות חריפים בתוך המחנה הציוני, אך גם מחוץ לאותו מחנה, ב"כנסייה הגדולה" של אגודת-ישראל, שהתכנסה במארינבד באותה שנה.

מעיון בדבריהם של הנואמים באותה עצרת, בולטת מאוד העובדה שהויכוח נסוב בעיקר סביב השפעת קבלת התכנית על הצלת יהודים. באותה תקופה היתה התעוררות לאומית חזקה באירופה, ומדינות חדשות רבות נוסדו כמדינות לאום. לעומת כל אותן מדינות, השאיפה היהודית לעצמאות לא התבססה על הנימוק הלאומי.

הויכוח בין תומכי התכנית למתנגדיה היה טקטי גרידא: באיזו דרך יוכל היישוב להציל יותר יהודים.

המחייבים טענו שיש בקבלת התכנית משום הצלה פורתא. הקמת המדינה בחלק של ארץ ישראל - ולו אף בחלק קטן - תאפשר עלייה של כמאה אלף יהודים בכל שנה, וכך אפשר יהיה להציל כמיליון וחצי יהודים תוך 10‎-15 שנים, ואולי אף להרחיב את שטחה של המדינה. טיעוניהם של השוללים היו שאי אפשר לקיים מדינה בגבולות המצומצמים שעליהם דובר, וכן שגבולות אלו ימנעו הצלת יהודים בסדר גודל של מיליונים. אפילו זאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, שעזב את ההסתדרות הציונית עוד לפני תכנית פיל ונתפס עד היום כמייצג את הפן ה"לאומי" יותר של הציונות, נימק את התנגדותו לתכנית בחוסר הסכמתו ל"ויתור על שטח הדרוש להצלת ששה עד שמונה מיליון יהודים". העצמאות המדינית לא נתפסה כמטרה כשלעצמה, אלא כמכשיר להצלת יהודים.

היו גם כאלו ששללו את תכנית החלוקה מטעמים עקרוניים. בקבוצה זו בלטו הציונים הדתיים, שחלק מהם התנגדו לה מטעמים הלכתיים. ההתנגדות ההלכתית נחלשה רק לאחר שהגרח"ע גרודז'נסקי זצ"ל, רבן של כל בני הגולה ובעל שו"ת "אחיעזר", חיווה את דעתו שזו אינה בעיה הלכתית. גם רבנים אלו, ששללו את תכנית החלוקה מטעמים עקרוניים, נזקקו להתמודד עם שאלת הצלת היהודים. הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, שנמנה על שולליה החריפים של התכנית, התייחס לשאלה זו וכתב: "ואף גם אם יצילו איזה נפשות מישראל מכובד לחצם בגלות בזה שיתאחזו בחלק שיקראו לו מדינה יהודית, אין בזה משום היתר לבתר לבתרים ליבם ועינם של ישראל". חשוב לשים לב שהוא התייחס להקלת כובד לחצם של "איזה נפשות מישראל", אך הוא לא העלה בדעתו שקיום המדינה עשוי ממש להציל את חייהם של יהודים רבים. סביר להניח שלו היה הגרי"מ יודע שע"י הקמת המדינה יינצלו חייהם של מיליוני יהודים - היה גם הוא מצטרף לתמיכה בהקמתה.

אמנם, דווקא עיון בנימוקי המצדדים והמתנגדים להצעת החלוקה בתרצ"ז מעמיד אותנו על מניע נוסף להקמת המדינה, שתפס גם הוא מקום מסויים בשיקוליהם של המנהיגים הדתיים. אחד הנואמים המרכזיים ב"כנסייה הגדולה" של אגודת-ישראל היה הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד, רבה של ורשה. בנאומו הוא הדגיש כיצד שאלת הקמת המדינה נוגעת לעיקר הגדול של היהדות - קידוש שם שמיים:

"שאלת ארץ ישראל העומדת כעת על הפרק, יש גם בה משום קדוש השם. יש בזה דעות שונות, מהם לחיוב ומהם לשלילה. דעת אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים, להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ - עוד לא אבד שברו, ועוד חיה יחיה. אולם דעת אלה המתנגדים לזה היא אשר תמיכתם על יסוד דברי גאון ישראל, הגאון "חתם סופר" זצ"ל, אשר כתב בספרו "תורת משה" (פרשת שופטים, דף ל"ז): "אפשר כבר היו ראוים להיות נגאלין גאולה שאינה שלימה, או לשום שלום בינינו ובין האומות שאנו שוכנים בצילם, או יותר מזה - להיות גאולה ממש כמו בבית שני וכו', אבל אין חפץ בזה. כי אם גם אנחנו - אפשר שנתפשר לקבל גאולה כזו רק להיות גאולים, אבל מכל מקום אבותינו הקדושים לא יתרצו עתה כי אם בגאולה שלימה. וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהיה בסוף גאולה שלימה בכל" ". (מודפס בספר "חידושי הגרמ"ז", סי' נ"ד)

ברור שטיעונו של ה"חתם סופר", כאילו אין לנו חפץ בגאולה שאינה שלמה, נדם בשנות השואה. בשנים שחורות אלו, שבהם נרצח אף הגר"מ זמבה עצמו במרד גטו ורשה, התברר בצורה חד משמעית שהשאלה היהודית לא תבוא על פתרונה עד שתמצא ליהודים מולדת שתאפשר להם לחיות בה בשלווה. השאלה היחידה שנותרה היא האם אכן הכרחית לשם כך הקמת מדינה יהודית, או שמא יוכלו היהודים למצוא את מקומם כמיעוט במדינה דמוקרטית אחרת.

כל הטיעונים ההלכתיים, האידיאולוגיים והמדיניים כנגד הקמת המדינה נדמו כליל בתש"ח. אז, כשראו כולם את התופעה המחרידה של אלפי יהודים פליטי שואה ועקורי מחנות המסתובבים ימים, שבועות וחודשים בלב הים ומחפשים בית - נוכחו כולם לדעת עד כמה חיונית מדינה יהודית. לא נמצאה אפילו אומה אחת שהיתה מוכנה לתת ליהודים מסכנים אלו ד' אמות להקים בהם את ביתם. קשה לתאר את עוצמת המועקה של יהודי הארץ, שראו את אחיהם נמקים במחנות בקפריסין ואת אוניותיהם מסתובבות בחוסר אונים בלב ימים. מאותו רגע היה ברור לכולם: הפתרון היחיד לבעיית היהודים הוא הקמתה של מדינה יהודית.

ביום ה' באייר, כאשר הבריטים עזבו את נמל חיפה ושערי הארץ נפתחו לרווחה, זרמו למדינה הצעירה אלפי יהודים מקפריסין, מאירופה ומלב הים. שמחתם של העולים החדשים הרקיעה לשחקים, לאחר המועקה הקשה שהיתה מנת חלקם רק ימים ספורים קודם לכן. כשם שהמניע הראשוני להקמת המדינה היה השאיפה להציל יהודים, כך גם הביטוי הראשון לעצמאות היהודית היה פתיחת שערי ארץ ישראל לעלייה יהודית.

השינוי היה כל כך דרמטי עד שהאירועים נדמו בעיניהם של בני אותו דור כקריעת ים סוף, ויהודים מאמינים פרצו בשירה, וקראו, בהתרגשות בלתי רגילה, הלל בברכה. "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה"!

גם הגבולות הבלתי אפשריים של המדינה, כפי שנקבעו בהחלטת האו"ם, לא העיבו על השמחה הספונטאנית.

היתה זו מדינה יהודית ללא יפו, ללא נהריה, ללא לוד, ללא רמלה וללא חלק ניכר מהגליל; אך בכל זאת, שמחת העצמאות, שביטויה המוחשי היה פתיחת שערי הארץ, גברה על כל הקשיים והחרדות.

במבט לאחור, יכול השואל לשאול: הלא באותה תקופה עצמה היה היישוב היהודי שקוע בתוככי מלחמת השחרור. הבשורה המרה על נפילת גוש עציון הגיעה לאוזני היישוב בעת ובעונה אחת עם הבשורה על הכרזת העצמאות. מדי יום איבד היישוב עשרות מטובי לוחמיו. כיצד יכלו הם, אפוא, לשמוח כל כך?!

אולם התשובה לשאלה זו ברורה מאליה, או, מכל מקום, היתה ברורה מאליה באותה תקופה. היישוב היהודי לא שכח את הקרבנות, את האסונות ואת החרדות, ואפילו לא ניסה להדחיק את הקשיים כדי לאפשר את השמחה. התחושה אז היתה שהמלחמה היא למען הצלת הכלל, ובס"ד אנו עומדים בפני תשועת היישוב כולו.

היה ברור לכולם שתשועת הכלל דורשת לחימה ומסירות נפש. למרות הדגש החזק ששמה היהדות על ערך החיים, נפילתם של יחידים לא יכלה להעיב על השמחה לנוכח תשועת הכלל.

ואכן, מי שחווה אז חוויות כאלו - קשה לו לעכל היום את נמיכות הקומה ורפיון הרוח בעקבות כל רצח או מעשה טרור. לפני מספר שנים נשאלתי איך אפשר לחגוג את יום העצמאות אחרי שמסרו לפלשתינאים את שכם, עזה ובית לחם. עניתי, שכשרקדנו בתש"ח גם יפו לא היתה בידינו, ובכל זאת שמחנו ורקדנו, על עצם העצמאות והחופש. כיום אני נשאל איך אפשר לשמוח כשהטרור הפלשתינאי פוגע בנו מדי יום, ותשובתי היא זהה. במקום להתעצב ולהתייאש, עלינו להודות ולהלל את בורא העולם על כך שאנו רחוקים מרחק רב מהמצב ששרר בארץ בתש"ח, כאשר מספר הנופלים היה גדול פי כמה. בה' באייר תש"ח שמחנו, כי הבנו שבשעת מלחמה הצלת הכלל דוחה את חייו של היחיד, ותחושה זו צריכה גם כיום להיות מנת חלקו של כל אחד ואחד.

כפי שאמרנו לעיל, המניע העיקרי לשאיפת העצמאות היהודית הוא הצלת נפשות. רמז לכך ניתן למצוא בדברי הנביא, הקובע כי בניגוד למלכי האומות, המתאפיינים במידת הגבורה, על מלכי ישראל נאמר שהם מלכי חסד:

"הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם" (מלכים א' כ', לא). כיום אין לנו מלך, אבל יש לנו שלטון ומלכות. בהיעדר המלך, תפקידיו עוברים למלכות.

בהלכות המלכים פוסק הרמב"ם מהי דרך ההתנהגות הראויה למלך ישראל:

"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר "ולבי חלל בקרבי". ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו". ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר "שמעוני אחי ועמי", ואומר "אם היום תהיה עבד לעם הזה" וגו'. לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר "ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם". ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק - "רועה" קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה: "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא" וגו' ". (הל' מלכים ב', ו)

כיום, תפקידה המרכזי של הציונות הדתית הוא למצוא את הדרך לממש את כל האמור במלך ביחס למלכות ולשלטון. לאחר שהצלחנו בע"ה להקים מדינה יהודית, לפתוח את שערי הארץ לרווחה ולקבץ את פזורותינו מארבע כנפות תבל, זהו מבחנה הנוכחי של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אם נתמיד בדרך זו, ולא נתייאש וידינו לא ירפו, נזכה בע"ה שיתקיימו בנו פסוקיו הנפלאים של ישעיהו הנביא, שאותם מלמלנו בנשימה עצורה באותם ימים רחוקים של הקמת המדינה: "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך, אמר גאלך ה' " (ישעיהו נ"ד, ז-ח).

 


[1] סיכום שיחות הרב בערב יום העצמאות תשס"א ובסעודה השלישית, ה' באייר תשס"א. הסיכומים עובדו ע"י יצחק ברט ועברו את ביקורת הרב. התפרסם בדף קשר גיליון 810.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)