למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל

פרשת "וילך" פורשת בפנינו חזות קשה. בערוב ימיו לא מוצא משה רבינו ניחומים לומר לעם ישראל. ערב הסתלקותו מן העולם, ערב כניסתם לארץ ישראל, בשעה שעם ישראל נזקק יותר מכל למלות עידוד, מסתפק משה במספר מלות עידוד ליהושע לבדו, ומתאר חזות קשה ביותר של העתיד לקרות בארץ ישראל לאחר שייכנסו לתוכה:

וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות וצרות... ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים.

פרשה זו שונה מכל פרשיות הקללה הקודמות לה. בפרשיות האחרות מוצג הדבר כתנאי: אם לא תשמעו אל מצוות ה' - תבוא עליכם קללה. כאן מופיעה לכאורה קללה שאינה תלויה בתנאי כלשהוא, אלא מוצגת כנבואה. משה רבנו אף מוסיף ואומר מפורשות בפרשת האזינו שכך יהיה: "וישמן ישרון ויבעט". כבר עתה רואה משה לנגד עיניו את ההשחתה שתבוא על עמו.

לכאורה, הדברים עומדים בסתירה לרעיון הבחירה החופשית, עליה קראנו בסוף פרשת ניצבים. הרמב"ם עומד על נקודה זו בפרק העשירי מהלכות תשובה, ומנסה להתמודד עם כל המקראות הנראים כסותרים את רעיון הבחירה החופשית. בהלכה ה' הוא דן בפסוקים שבפרשתנו, ומתרץ שמכיוון שהגזירה לא היתה על אדם פלוני, וכל יחיד ויחיד היה רשאי למנוע עצמו מלעבוד עבודה זרה - אין כאן סתירה לרעיון הבחירה החופשית. משה מדבר איפוא על מצב צפוי, על תחזית כאילו "טבעית" למה שיתרחש, אך אין כאן כל ממד של כפיה על כל אחד ואחד.

הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם. לכאורה בכלל הכלל - הפרט, ונמצא שאותם יחידים שחטאו היו בכלל הגזרה שקדמה לחטאם, והרי לא ייתכן שלא תתקיים הגזרה האלוקית, ונמצא שלפחות כמה אנשים חטאו לשם הגשמת הגזרה ולא מרצונם החופשי? ותירוצו עמו: הקב"ה יכול לומר את אשר יקרה באחרית הימים מבלי שיגזור עליו שיתקיים. נמצא שלא היתה גזרה על אותם יחידים, ולו רצו - היו יכולים למנוע עצמם מחטוא. וכך אומר אף הרמב"ם, שאיננו יכולים לדעת מהי ידיעת ה', אך נדע ללא ספק שמעשי האדם - בידיו הם. רוצה לומר: אין סתירה בין ידיעת ה' את העתיד לבין עקרון הבחירה הנתונה לאדם.

אותה חשיבה פשטנית, שלפיה אין בכלל אלא מה שיש בפרט - אינה עומדת במבחן הפילוסופי. בספרו "דורנו מול שאלות הנצח", מדגים זאת א' ברט בדוגמא מעולם הטבע: ישנן התנגשויות בין גזים שונים הקיימים בקבוצות, כמסות של גז, אך אינן קיימות בכל פרודה ופרודה של גז. הייינו: החוק הקובע את הממוצע, אינו משקף בהכרח את מסלולו של כל פרט ופרט. בנושא דנן: יכולה להיות קביעה של כלל, לפיו יקום העם "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ", אך עדיין תיוותר הבחירה: באיזה דור תתרחש תופעה זו, מה יהיו ממדיה, מי יהיו השותפים הספציפיים לה. המעגל הכללי אולי אינו נתון לבחירה, אך מעגלו האישי - וגורלו של כל יחיד ויחיד - מסור בידיו-שלו.

השאלה השניה המתעוררת למקרא הפרשה מצויה במישור ההיסטוריוסופי. מדוע בכלל מוצאת התורה מקום לספר לנו על חטאו הצפוי של העם? מדובר בדור העומד להיכנס לארץ. מדוע להעמיס עליו כבר עתה את קללת הגלות?

התשובה לכך מצויה בפרשה עצמה. אם נעיין בדברי הנבואה שבה, נגלה את הסתר הפנים, עד שהעם מגיע למסקנה: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (לא, יז). והדברים תמוהים: גם לאחר הכרה זו של העם, חוזר הכתוב וממשיך (בפסוק יח) בתיאור הסתר הפנים: "ואנכי הסתר אסתר פני ביום ההוא". וכי לא היה די בוידויו של העם, בהכרת הגורם לחטאו כדי שיימחל לו חטאו? מדוע יש כאן הסתר פנים נוסף?

התשובה טמונה בלשון הפסוק: "הסתר אסתר", היינו: הסתר כפול, הסתר בתוך הסתר, הסתר עמוק יותר. מעין חושך מוחלט.

הסתר פנים מבטא מצב של משבר, של נתק בין קרבת אלהים לאדם. אכן, במצב רגיל של משבר האדם מודע לו, מודע לסיבותיו - "על כי אין אלהי בקרבי" - ויש סיכוי שיחזור בתשובה. אך אם נופלת תרדמה על האדם, חושך צלמוות, כשאין הוא מכיר כלל במציאות בה הוא נתון, דרך התשובה חסומה בפניו. אין הוא מודע לחטא וממילא לא ישוב הימנו. מה תקווה יש לו במצב כזה? זהו המצב הקשה ביותר. ההסתר גופו - נסתר הוא.

בהמשך מצווה משה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש". גם בשעת משבר, בשעה של הסתר פנים כפול, השירה היא העד שלא ייווצר נתק מוחלט בין הקב"ה ועמו. הישועה תבוא, ולו בעל כורחם של ישראל.

אלמלא חטא ישראל בחטא העגל ובפרשת המרגלים היתה פרשה זו מיותרת. אך משחטאו, צריכה לבוא הבטחה, שלא ישקעו, חס ושלום, במצב של יאוש. גם לאחר כל המשברים - עדיין יש תקווה. השירה היא העד הנאמן, שאף אם תתמהמה - בוא תבוא הגאולה.