תפילת ערבית

במסגרת עיסוקנו בענייני התפילות השונות, נעסוק היום בתפילת ערבית. כפי שראינו בשבועות הקודמים, ממסקנת הגמרא בברכות כו ע"ב עולה שגם אם יעקב תיקן את תפילת ערבית - רבנן הסמיכו אותה על הקרבנות, וליתר דיוק: כנגד הקטרת האיברים והפדרים שנותרו מקרבנות היום שעבר.

לקישור להקטרת האיברים והפדרים יש מספר השפעות על דיני תפילת ערבית. אחת מהן ראינו בעבר, והיא טענתו של ה"פני יהושע", שהפסיקה להלכה שתפילת ערבית היא רשות מתבססת על כך שהקטרת האיברים והפדרים אינה מעכבת, והיא פחותה בערכה מקרבנות התמיד. יש להדגיש, שבאמרנו ש"תפילת ערבית רשות" - אין הכוונה לרשות ממש, שכן ודאי שיש מצווה להתפלל ערבית, ועם ישראל קיבל אותה על עצמו כחובה.

השפעה נוספת לקישור בין תפילת ערבית לבין הקטרת האיברים והפדרים ניתן לראות בדברי המאירי. הגמרא (כו ע"א) מציעה שלא ניתן יהיה להשלים את תפילת מנחה בתפילת ערבית, שכן "עבר יומו בטל קרבנו" - כיוון שהיום מתחיל מהלילה, תפילת ערבית כבר שייכת ליום החדש, ולכאורה אי אפשר להשלים בה תפילות של היום הקודם. הגמרא דוחה הצעה זו, ומכריעה שניתן להתפלל בערבית תפילת תשלומין לתפילת מנחה.

הנימוק המופיעה בגמרא על פי גרסתנו לדחייה זו הוא שתפילה "רחמי היא". כלומר, יש בתפילה מימד של רחמים, המעניק לדיניה גמישות מסויימת. במאירי מופיע נימוק שונה לחלוטין: "ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו, שהרי אף איברים ופדרים שמתעכלין כל הלילה - מקרבן היום שעבר הם". על פי נימוק זה, אין זה נכון לומר ש"עבר יומו", שכן התפילות נתקנו כנגד הקרבנות, והיום במקדש נפתח בבוקר ומסתיים בלילה. בפרט, הקטרת האיברים שמתבצעת בלילה מתייחסת ליום שעבר.

לכאורה, על פי גישה זו ניתן להקשות כיצד ניתן להתפלל תשלומי ערבית בשחרית, שכן אם התפילות נתקנו על פי הגדרות היום של עולם המקדש, ולאחר שעבר יומו בטל קרבנו - הרי שמדובר כבר ביום חדש. ומסתבר, שכיוון שתפילות אבות תיקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות - יש להן אופי כפול, המשלב את דיני המקדש ואת דיני הגבולין. אופי כפול זה מעניק הגדרה כפולה של יום: מצד היום שבמקדש - תפילת ערבית מסיימת את היום שעבר, ואילו מצד היום שבגבולין - תפילת ערבית פותחת יום חדש.