דילוג לתוכן העיקרי

תלמוד תורה היום

קובץ טקסט

תלמוד תורה הינו מרכז החיים בישיבה. ועם זאת, מעורר הוא לא מעט לבטים בקרב התלמידים. אכן, "לא כרת הקב"ה ברית אלא על תורה שבעל פה", אך יש לא מעט השואלים באופן גלוי (ולצדם, כאלה השומרים את הדברים צפונים בלבם ונמנעים מלשאול, או מדחיקים אותם): "והלא יש כל כך הרבה בעיות גדולות בעולם, בתחום האמונה, המוסר, סבלם של בני האדם, גורלו של עם ישראל, וכי יכולים אנו להסתפק, ובמשך יום שלם, בשאלה האם "הפה שאסר" הוא מדין 'מיגו' או שזה דין מיוחד?".

יש המחפשים תשובה לשאלות מטרידות מעין אלה. הם מעיינים בספרים, שמים אזנם כאפרכסת לשמוע שיחות של משגיחים וראשי ישיבה, ומבקשים תשובה. לעתים, ברגעים של כנות אדם מגיע לידי מסקנה שהסוגיות הנלמדות בישיבה "אינן מדברות אליו" עוד, "עוברות מעל ראשו". מצב זה יוצר תסכולים, בעיות מצפוניות.

ברצוני לומר מספר דברים בעניין זה. ישנה אמרה מפורסמת של הבעל-שם-טוב: "פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה י-ה, זה השער לה' צדיקים יבואו בו". לצדיקים יש תחושה שהם ניצבים בפני שערים נעולים ומתחננים: "פתחו לי שערי צדק", אך תשובתם: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", השער לה' הוא שתחשוב שאתה עומד בחוץ, בפני "שערי י-ה". הלבטים הם טבעיים. מי שאין לו לבטים כאלה, שאלות כאלו, ולא הדחיק אותן, סימן שהוא חי בסיסמאות. או שהוא תוצר של חינוך שקיבל ובו אין שאלות ואין מחשבה. כפי שאמר לי פעם חסיד חב"ד, משלוחי הרבי, כששאלתי אותו שאלה כלשהיא: "מה אתה שואל? וכי לקליע הנורה מן הרובה יש מחשבה עצמית? כך אני,נשלחתי למשימה פלונית. יש כבר מי שחושב בשבילי".

אכן, לזה שיודע ורוצה לשאול, רק השאלות יוכלו להביאו לדרך הנכונה. עליו לנסות להבין ולהתקרב לתורה דווקא על ידי אותם לבטים. לו הייתי אני ר' לוי-יצחק מברדיטשב, הייתי אומר: "ריבונו של עולם! ר' עקיבא איגר והגר"א אהבו את התורה עד כלות הנשמה, וכי חכמה היא זו? הנה, יש כאן ציבור של עשרות צעירים, בשנות העשרים לחייהם, שאין להם כל תשובה מהו הייחוד שב "שור שנגח את הפרה", ואף-על-פי-כן הם לומדים ומשקיעים ראשם בלימוד סוגיות אלה".

אחד היה ר' זרחיה בעל ה"מאור" שכתב את ספרו על הרי"ף בגיל צעיר לימים, בהיותו בן 19; אחד היה ר' שלמה הכהן מוילנא שפתח את ספרו שו"ת "ראשית ביכורים" בקונטרס של השגות שכתב לגדול הדור בעל "משכנות יעקב" ובו הוא מבקש ממנו סליחה על השגותיו שנכתבו בהיותו בן 18 שנה. אלה - יחידים בדורם היו. ואנן מה נענה אבתרייהו? האמנם יכולים אנו לתת תשובות לשאלות הרות הגורל באמצעות המיטען שקיבלנו במשך עשרים שנה?

אוסיף ואומר: ר' חיים ויטאל כותב שפעם אחת שאל את מורו ז"ל, האר"י הקדוש, "איך היה אומר לי שנפשי כל כך מעולה, הרי הקטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שאינני מגיע לעקבו? ואמר לי: דע, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם רק לפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאד בדור כזה שקול כמה מצוות גדולות שבדורות אחרים. בדורות אלה הקליפה גוברת עד מאד מאד לאין קץ, מה שאין כן בדורות הראשונים".

לפי הזמן והדור ההוא. האר"י הקדוש הדגיש ש"הכל נמדד לפי הזמן". אכן, אם יש בדורנו צעירים שעמלים ומשקיעים כל כוחם בלימוד התורה מבלי שיהיו בידם כל התשובות, הלא דבר גדול הוא!

ר' נחמן מברסלב לימדנו אמת גדולה. הירושלמי בריש תענית (פ"א, ה"א, סד, ע"א) אומר:

אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם 'איכן הוא אלוהיך?', אמור לו: 'בכרך הגדול שברומי'.

"בכרך הגדול שברומי", לא פחות ולא יותר. הסביר רבי נחמן מברסלב: לעתים מגיע אדם להידרדרות רוחנית כה גדולה, עד שלא נותר לו אלא לשאול 'איה אלוהיך'? אין הוא מוצא עוד את הקב"ה. מורים לו חז"ל: וכי חושב אתה למצוא אותו במקום אחר? לא, אלא במקום שבו אתה מצוי - שם תשיג אותו. באותה דרגה תחתונה של "כרך גדול שברומי", שם תמצא את הקב"ה, ומשם תתחיל.

וכי יכולים אנו ל"דלג" על פני כמה דורות? אדם צריך להיות כן עם עצמו. יקר קורטוב של כנות ושל אמת מכל דבר אחר. לא רק בעיני הקב"ה יקרה היא כנות זו, היא גם מועילה יותר. אסור לטייח. קיימות כיום שאלות גדולות, ועלינו להתפלל כי נזכה לקבל במשך חיינו תשובה מלאה עליהן. העיקר הוא, כדברי ר' נחמן, להתחיל מן המקום בו אתה נמצא.

אומר כמה מלים על ערכו של לימוד תורה מצד מעלת התורה. "ויקחו לי תרומה", אומר המדרש (שמות רבה, פרשה לג):

ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה. שנאמר: "ויקחו לי תרומה", יקחו אותי. משל למלך שהיתה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול אשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך - יחידית היא. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לך 'אל תטלה' איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך - קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם 'אל תטלוה' איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".

אכן, המדרש (תנחומא בראשית נח, ג) אומר שתורה שעל פה היא בבחינת "חושך". על פי התורה שבעל פה כרתי ברית, שקשה ללמוד ויש בה צער גדול שמשולה היא לחושך. ואומר התנחומא: במעמד סיני היה צריך הקב"ה לכפות עליהם הר כגיגית(למרות שאמרו 'נעשה ונשמע') כנגד אותם דקדוקי הלכות של תורה שבעל פה.

מדי פעם היו נסיונות לענות על השאלות שהועלו לעיל באמצעים שונים. מוסר, לימוד אמונה, "פנימיות התורה", מיסטיקה, חסידות. אך זה לא היה יעיל.

כפי שאומר ר' חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים", בעקבות חז"ל, שיראת שמים היא דבר יפה, ודומה היא לעירוב קב חומטון בכור של תבואה. "קב חומטון" מחזיק את התבואה שלא תירקב. והוסיף על כך ר' חיים: כל זה אמור דווקא ב"קב" של חומטון, אבל אם עשית כל תבואתך חומטון - כל היום לעסוק ביראת שמים - לא יימצא בידך כלום.

יראת שמים מסייעת לעיסוק בתלמוד תורה, אך אינה מהווה תחליף לו. גם מבחינה היסטורית, בתחום ה"מיקרו" וברמת ה"מאקרו", הוכח כי בלי עיסוק אינטנסיבי בתורה לא נותר דבר. חברה שלא היה בה לימוד תורה, עיסוק בהוויות דאביי ורבא, לא החזיקה מעמד.

אומר לכם בכל הכנות. הרב ליכטנשטיין כתב מאמר נפלא הנקרא "וזאת תורת ההסדר".אני כשלעצמי, יכול לומר כי משחשבתי על רעיון זה, לפני שנות דור, כשהרעיון טרם קרם עור וגידים, לא חשבתי על דבר מכל הדברים שנזכרו במאמרו של הרב ליכנטשטיין. רק קו מנחה אחד הדריך אותי בהגשמת הרעיון: אם לציבור הציוני דתי, החי בעולם המודרני, לא תהיה אליטה של תלמידי חכמים, הוא יתנוון מבחינה דתית. בלי הוויות דאביי ורבא, בלי גמרא, אין יהדות. ניתן להיות קונסרבטיבי, אפשר אפילו להיות רפורמי, אך ללא תורה - לא נותר דבר. צאו וראו את כל הנסיונות שנעשו בתחום זה עד ימינו, לכו ובדקו בכל בתי המדרשות, ותגלו שרק למקום בו למדו ולומדים גמרא - יש זכות קיום ויכולת עמידה. היכנסו לכל בית כנסת ותראו: שיעור בגמרא מחזיק מעמד עשרים ושלושים שנה, ואילו שיעורים אחרים - שנה או שנתיים, ותו לא.

לכן, אדם הלומד תורה "לוקח" עמו את הקב"ה, יוצר אתו קשר. מדוע? איני יודע. אך זו המציאות. אכן, אני מודע לכך שיש המבקשים תשובה ממשית. בשבילם אקרא קטע קטן מתוך ספר "התניא" (לקוטי אמרים, פרק ה'):

כל שכל, כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, הרי השכל תופש את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפש ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשכילו והשיגו... דרך משל: כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה, על בוריה, הרי שכלו תופש ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שאם יטען זה כך וזה כך - יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה של כהלכה הערוכה במשנה - או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופש ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה.

דברים מעין אלה מצויים גם בשער הרביעי של "נפש החיים" לר' חיים מוולוז'ין. אכן, למי שרוצה תשובה המעוגנת במקורות - הרי היא לפניו. אני לכשעצמי - די לי במדרש. אינני זקוק להסביר את הקשר והזיקה הנוצרת מתוך הלימוד. אך בשבילי זה אומר הרבה.

קיימים שני איברים מרכזיים אצל האדם: המוח והלב. על המשנה במסכת אבות "יהי רצון מלפניך שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", אומר המהר"ל שיש כאן ביטוי למוח וללב. עבודת ה' היא ה"לב", ואילו תורה היא ה"מוח".

אדם אינו יכול לחיות רק עם לב. כיצד עובדים את הקב"ה במוח? באמצעות לימוד תורה. המוח הוא האבר החשוב ביותר אצל האדם, האינטלקט. וכי נוכל להסתפק בעבודת ה' רק בידיים, באיברים - ניקח שופר ביד ונתקע בו בפה, ניטול ד' מינים, נאכל מצות - ורק המוח יוותר לבדו, כשאינו משמש לעבודתו יתברך?

מי שאינו עוסק בתלמוד תורה חסר דבר בסיסי בעבודת ה'. וכי נשאיר את האינטלקט ואת המוח לצורך הקריירה, לקבל תואר אקדמי, לעשות "ביזנס", ואת עבודת ה' נותיר רק לשאר האיברים?

אכן, תלמוד תורה הוא תנאי לעבודת ה'. אך יש דבר נוסף. הננו זקוקים לקצת "רוחניות", למימד רוחני. יש אנשי ביצוע מעולים, "ביצועיסטים", אך הם בבחינת "פרושים" האומרים "מה חובתי - ואעשנה!", הכל מתבצע במאה אחוז אלא שחסרים הם את המימד הרוחני. דווקא התורה היא שמעניקה את המימד הרוחני לאדם. במיוחד בעולם כשלנו שהינו חומרני, פרגמטי, ביצועיסטי, "הכל תכל'ס". אכן, זקוקים אנו למשהו "רוחני" המעמיד אדם על הקרקע.

דיברתי פעם על שני אנשי אקדמיה העוסקים במחשבת ישראל. האחד, "ראשו מגיע השמימה", ואילו השני - "סלם מוצב ארצה". היכן טמון ההבדל? ההבדל טמון בכך שהשני הינו גם תלמיד חכם העוסק בהוויות דאביי ורבא. התורה אינה משמשת רק להגברת הרוחניות באדם אלא מעצבת את אישיותו בצורה ממשית, שיהו רגליו "עומדות על הקרקע".

ללימוד התורה יש חשיבות מרובה דווקא בימינו. כל מקצוע דורש השכלה. חקלאי בימינו אינו יכול להסתפק בידיעותיו של החקלאי מהדור שעבר. עליו לרכוש השכלה. בביקור שעשיתי בחווה חקלאית לפני כמה חודשים למדתי כמה צריך ללמוד כדי לדעת כיצד לגדל עגבניות בימינו. לא מדובר רק במיומנות. אפילו שרברב זקוק להשכלה מקצועית.

עבודת ה' בימינו לא תחזיק מעמד אם נושאיה לא יהיו בעלי השכלה תורנית. לכן גם נשים צריכות ללמוד היום. אי אפשר להחזיק מעמד ללא השכלה. לא כן בדורות קודמים. היה לי סבא תלמיד חכם, שכל ימיו עסק בתורה, אך היה לי גם סבא אחר שהיה יהודי פשוט ואמר "תהילים". אפילו לימוד משניות היה קשה עליו. הוא לא היה אדם משכיל, וכל ימיו עסק בעמל כפים. אך היום? וכי ניתן להיות יהודי ירא שמיים, ללא השכלה תורנית? היום, אפילו כדי להיות יהודי פשוט האדם צריך להיות תלמיד חכם!

קיים גורם נוסף. אנו עדים להתקדמות העצומה בכל שטחי המדע. הטכנולוגיה, האלקטרוניקה, וכיוצא בזה. כל אלה יוצרים עודף זמן. אנשי מחשבה בעולם כולו מוגיעים את מוחם בשאלה "מה לעשות עם כל הפנאי הזה?". עבודה שעשו פעם עשרות ומאות פועלים נעשית היום בידי מכונה בתוך דקות ספורות. ר' צדוק אומר - כדברי הגמרא בסנהדרין - שחטאם של דור המבול נגרם כתוצאה מתרבות השפע, עודף של זמן ופנאי. הם לא ידעו מה לעשות עם זמנם הפנוי. כפי שמתואר במדרש, "אחת לארבעים שנה היו זורעים". התקדמות טכנולוגית.

מה יהיה בעוד עשר שנים? גם תרבות הפנאי לא יהיה בה די כדי למלא את הזמן הפנוי. מה לעשות עם הזמן? והלא הוא מקור כל חטא? לכן, בימינו לימוד התורה הוא הכרחי לקיום האנושי, כדי שלאדם יהיה במה לעסוק.

ר' חיים מוולוז'ין אומר (בשער הרביעי מ"נפש החיים") שעל אדם ליטול מדי פעם פסק זמן, להתבונן ביראת שמים, ול"שוות ה' לנגדו תמיד". איני יודע אם אנו מצויים בדרגה כזו עד כדי השגת משמעותו של "שוויתי". אבל לא פעם קיימת הצדקה ליטול פסק זמן ולחשוב על גדולתה של תורה, על מסריה הגדולים, על המהפכה העצומה שהביאה עמה לעולם. או אז נדע כי אותו פרט קטן של "שור שנגח את הפרה" או "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הם חלקים ממערכת ענקית. איש מדע העוסק בפרטים הקנים, באטום הבודד, בגן שהצליח לבודד, מבין מתוכם את החכמה הטמונה בעולם כולו. אין הוא יודע הרבה על הנעשה בתחומים אחרים, אך מתוך הכרתו בחכמה הטמונה בפרט שלפניו, לומד הוא להכיר ולהבין שפרט בודד זה הוא חלק מעולם גדול.

הוא הדין בתלמוד תורה. הבנת הפרט הקטן אינה מתמצית בו ובתוכנו. פרט זה הוא חלק מדרך חיים, מתורה שיש בה מוסר וחוכמה, עדינות ויושר. גדלותה של תורה היא בהיותה מורכבת מכל אותם פרטים קטנים של "שור שנגח", של "הפה שאסר" ושל "מיגו".

אכן, נחוצה לנו מידת ההתקשרות אל התורה. הגמרא אומרת: " 'נאף אשה חסר לב' - זה הלומד תורה לפרקים". מה פירוש? יש אדם הנקשר אל אשה באהבה ובחיבה, עד שלבותיהם נקשרים זה בזה. ויש אדם המוצא אשה מזדמנת לשעה, זהו אותו "נאף אשה חסר לב". רק ההנאה הרגעית מעניינת אותו.

חז"ל אינם מתביישים לדמות את הלומד תורה לאותו נואף חסר לב. יש אדם הלומד לשם הרגע, "אכן, יש קסם בלימוד, זהו שעשוע אינטלקטואלי נחמד". אדם כזה הוא בבחינת "נאף אשה חסר לב". עלינו לדעת: יכול אדם ללמוד כל היום כולו ובכל זאת ייחשב "נאף אשה חסר לב". מנגד, יכול אדם לעמול לפרנסתו כל היום, קשה יום, אך השעה האחת בלילה שבה מתקשר הוא לתורה - הופכת אותו ל"איש תם ישב אהלים".

התורה דורשת את מידת האמת. הרבי מקוצק אמר שבשביל "חתיכת אמת" מוכן הוא ללכת עד סוף העולם. "אמת" פירושה "כנות", לא זיוף ולא צביעות. אל לנו, כמו שאנחנו, להרים ידיים. לכל הספקות, הפקפוקים והשאלות מתלווה עוצמה אדירה. עלינו להתקשר לתורה, עם כל הלב. אם אך נדע כיצד לנצל את הזמן העומד לרשותנו, נזכה לראות בתסיסתו של בית המדרש. אותו "קב חומטון" של תורה, הוא-הוא הבסיס לכל. ומובטחים אנו, שבא יבואו עמו ברינה, גם יראת שמים, גם אמונה.

_______________________

דברים שנאמרו בפתיחת זמן אלול תשנ"ו בישיבת הר עציון. כתב וערך: אביעד הכהן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)