שבת | דף סח | תינוק שנשבה

הסוגיות הפותחות את הפרק השביעי במסכת שבת עוסקות בדיני שגגות. המשנה הראשונה בפרק מבחינה בין רמות שונות של שגגה: יש שאינו מודע לכך שהמעשה שעשה אסור; יש שאיבד את ספירת ימות השבוע ושכח שהיום שבת; וישנו מקרה קיצוני אף יותר שבו שכח אדם את "עיקר שבת", כלומר הוא כלל לא מודע לקיומה של מצוה זו. כיצד ייתכן אדם מישראל שאיננו מודע לשבת? הגמרא מסבירה:

"רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מתניתין בתינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים".

למסקנת הסוגיה, אין הכרח באוקימתא זו, ואף מי שידע בצעירותו על השבת, אלא שמשום מה קיומה נשכח ממנו, מוגדר שוכח עיקר שבת.

עצם המונח "תינוק שנשבה" המתחדש בסוגייתינו הפך למונח מפתח בספרות ההלכתית בדורות האחרונים. על פי ההלכה, יהודי המחלל שבת בפרהסיא נידון כמומר, ובתחומים הלכתיים שונים דינו כנכרי לכל דבר (הרמב"ם הזכיר דברים אלה בהלכה האחרונה בהלכות שבת, בסוף פרק ל). כך, למשל, אסור לאכול משחיטתו, ואם נגע ביין, הוא אסר אותו בשתייה כדין "סתם יינם". עם ראשית ההשכלה באירופה, כאשר תופעת החילון הפכה תופעה נרחבת ביותר, נדרשו פוסקי ההלכה להכריע האם אמנם כל יהודי המחלל שבתות בפרהסיא נידון כנכרי. בתשובה לשאלה זו כתב הרב יעקב עטלינגר (מבכירי הרבנים בגרמניה בראשית המאה ה-19, רבם של הרש"ר הירש ור' עזריאל הילדסהיימר) בשו"ת בנין ציון (סימן כג):

"... דכיון דמחלל שבת בפרהסיא הוא כמומר לכל התורה דינו כעובד כוכבים ... אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר ... ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת ... והם כתינוק שנשבה לבין עובדי ככבים".

דבריו של הרב עטלינגר עוררו דיון נרחב ביותר בפוסקים שבאו בעקבותיו. רבים ציטטו חידושו, וקבעו שיש להחשיב אדם חילוני כ"תינוק שנשבה". כך, למשל, כתב החזון אי"ש (יורה דעה, סימן א' ס"ק ו'):

"ותינוק שנשבה בין העכו"ם דינו כישראל ושחיטתו מותרת, שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב, לא יזיד לבלתי שב ... וכמו כן אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר

אמנם, יש לציין שהיו שחלקו על מושג זה, וקבעו שעם שיבת ישראל לארצו, כאשר החברה הדתית הפכה לחלק בלתי נפרד מהוואי החיים בארץ ובעולם, שוב לא יכול אדם חילוני לומר שלא ידע ולא שמע על התורה ומצוותיה. משום כך, אין בימינו תינוקות שנשבו. אך כידוע, מורנו הרב עמיטל ז"ל שלל טענה זו מכל וכל, וכך כתב (מתוך מאמרו "על מעמדו של היהודי החילוני בימינו", מופיע במאגר "עלוני עציון"):

"ואכן הרבו לדבר על כך גדולי תורה ובמיוחד מרן הראי"ה קוק זצ"ל, וקבעו כי הכופרים בימינו דינם כאנוסים בגלל הסביבה התרבותית והאוירה הכללית בה הם שרויים ... יתירה מזאת, דברים אלו נאמרו לפני השואה. מה נאמר אחרי תקופת השואה? וכי מותר לנו לדון לכף חובה אנשים שהאמונה אינה מתיישבת על ליבם אחרי מה שעוללה השואה לנפשות ישראל, אם במודע ואם שלא במודע? אם מרן הרב קוק וחזון איש זצ"ל דברו על אנוסים בתקופה שלפני השואה, מה נאמר אנו היום? ... עצם העובדה שחלק כה גדול מעם ישראל עזב את דרך ה' מחייבת, לדעתי, התייחסות אחרת, מקילה יותר, ומאמץ מיוחד לסניגוריה ולימוד זכות עליהם".

על פי השקפה זו, עניין תינוק שנשבה עודנו רלוונטי אף בימינו אנו, עד יערה עלינו מלכנו רוח ממרום, יחזירנו בתשובה שלימה, ויראנו ניסים ונפלאות כאשר עשה לאבותינו.