דילוג לתוכן העיקרי

תחנון: הכנעה

קובץ טקסט

ואחר שישלים כל התפלה ישב ויפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור, ויתחנן. והוא נופל וישב ויגביה ראשו, הוא ושאר העם, ומתחנן מעט בקול רם מיושב.

(רמב"ם, הלכות תפילה ט', ה).

הרמב"ם מתייחס כאן לתפילה שאנו מכנים בשם "תחנון". בשיעור זה ננסה להבין את המשמעות של תפילה זו בתוך המסגרת של התפילה היומית. מדוע, לאחר השלמת תשע עשרה הברכות של תפילת לחש, אנו מוסיפים כמה דקות נוספות של בקשות לחסד וסיוע משמיים?

הרמב"ם, כפי הזכרנו בשיעור שעבר, רואה את התחנון כפן מהותי של התפילה וכתוספת חשובה לתפילה שמונה עשרה. הוא מונה את אמירת תחנון כאחד משמונה הדברים המאפיינים את התפילה, על אף שאינם דרישות הכרחיות. עם זאת, הרמב"ם גם מציג את התחנון באור מסוים בכך שהוא נותן לו שם מסוים - השתחוויה. הדגש כאן הוא לא על מה שאתה אומר, אלא על העמדה בה אתה נוקט כשאתה אומר זאת. לאחר התפילה - בה, כפי שראינו, הדגש הוא על עמידה זקופה - האדם נופל ארצה (השם התלמודי הוא "נפילת אפיים"). בהתאם לכך, נוכל להסיק כי עניינו של התחנון אינו ההזדמנות לדבר עוד קצת, אלא הוא מערכת היחסים שלנו עם ה'. הראיון המלכותי שתיארנו בשבוע שעבר מושלם על ידי כך שאנו מבטאים את השלילה העצמית המוחלטת שלנו לפני ה'.

מעניין לציין כי השו"ע, במהלך רשימה ארוכה של דינים הנוגעים לתחנון, אינו משתמש במילה "תחנון" או אף מזכיר כי מה שנאמר הוא תחנונים. על אף שהשו"ע אינו מצטט את הרמב"ם, הוא ספג לגמרי את גישתו של הרמב"ם, ומשתמש אך ורק במונח "נפילת אפיים".

מהי המשמעות של השתחוויה? אנו מוצאים כי פועל זה משמש פעמים רבות במקרא לתיאור התגובה לשמיעת חדשות טובות. אליעזר משתחווה לה' כאשר הוא שומע ממשפחת בתואל כי הם מסכימים לשידוך של יצחק ורבקה, ובני ישראל משתחווים לה' כאשר משה ואהרן מספרים להם לראשונה כי הם עומדים להיגאל. בשני המקרים, ההשתחוויה מבטאת הכרת תודה. הכרת תודה, לדעתי, מבוטאת על ידי הכרה בחוב.[1] השתחוויה להכרה בחוב רומזת לכך שכיוון שאני חייב לך, אני משועבד לך (כפי שהפסוק במשלי כ"ב, ז אומר- "וְעֶבֶד לֹוֶה, לְאִישׁ מַלְוֶה"). מנקודת מבט גראפית, המשתחווה רומז לכך שהוא נמוך מהאחר, ומכאן משועבד לו. נפילת אפיים היא קיצונית אף יותר, כיוון שכאן ההשוואה אינה יחסית - אני נמוך ממך - אלא מוחלטת - אני כלום, עפר (בנוכחותך). היא מבטאת ביטול עצמי מוחלט. זה מסביר את ההבדל בין ההשתחוויה בתפילת שמונה עשרה, אותה מכנה הרמב"ם "כריעה", לבין נפילת האפיים לאחר תפילת שמונה עשרה בתחנון, אותה הרמב"ם מכנה השתחוויה. בתפילת שמונה עשרה, אני משרת המלך המוזמן לראיון, פגישה אישית עם מלכי. כפי שהסברנו בשיעור שעבר, ראיון מצריך את הופעתי בצורה מכובדת, בלבוש פורמלי והכנה נאותה, עמידה זקופה והשתחוויה פורמלית בזמנים מסוימים, כדי לבטא את מעמדי כחבר בחצר המלך כאחד ממשרתיו. הפגישה עם ה' מכבדת את האדם ומרוממת אותו. נפילת אפיים היא ההיפך, ובאופן מהותי שוללת את העמדה שננקטה בתפילה. מעמדו של האדם נעלם והוא נופל ארצה בהבנתו כי הוא אך עפר ואפר. הכבוד של היותו מוזמן להופיע בפני המלך מתפוגג, ומשאיר אחריו רק את התחושה חסרת האונים והמבועתת של היותו בלתי ראוי לכל מעמד שהוא.

כשם שהשתחוויה היא התגובה לשמיעת חדשות טובות, נפילת אפיים היא התגובה לשמיעת חדשות נוראות וההבנה כי האדם חסר ישע בפני הסיטואציה. כך, אנו מוצאים את משה ואהרן נופלים על פניהם כשהם עומדים מול חטא המרגלים, ושוב כאשר משה שומע את קריאת התיגר של קורח, ויהושע נופל על פניו אחרי האסון בעי. דוגמה מאלפת במיוחד היא אסתר בפני המלך - "ותפל לפניו רגליו ותבך ותתחנן", המופיעה לאחר הקביעה כי "נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד".

היחס לתפילה ברור. בתפילת שמונה עשרה אנו פונים בבקשה מדודה לקבל את מה שאנו צריכים, ומציגים את טיעונינו במסגרת פורמלית. כאשר אנו מסיימים, אנו נופלים ארצה ומתחננים, תוך נטישת המסגרת הפורמלית. רבי יהודה בן יקר, הפרשן מימי הביניים על הסידור, מוסיף בתיאור שלו לתחנון: "נופל על פניו ומתחנן לפני התיבה על הקרקע בדמעה, ששערי דמעה לא ננעלו". כאשר כל דבר אחר נכשל ואין בסיס הגיוני לחסדו של ה', אנו משליכים עצמנו על הקרקע ובוכים, כיוון שכל מה שיש לנו הוא חוסר הישע.

בטקסט המקובל של תחנון, התפילה מסתיימת בקטע הפותח במילים "ואנחנו לא נדע מה נעשה". השל"ה מסביר כי לאחר שהתפללנו בעמידה, בישיבה ובנפילת אפיים, אנו מסיימים בכך שאנו אומרים כי אנו חסרי אונים; אין עוד שום דבר שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו. הוא מצטט גרסה של תחנון הנמצאת בסידור רב עמרם גאון, בה רגש זה מקודם להיות הנושא העיקרי של התחנון עצמו:

רבון כל העולמים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא, רחם עלינו שאנחנו עבדיך ומעשה ידי בשר ודם עפר רמה ותולעה, מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צדקינו מה גבורתנו, מה נאמר לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותינו הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי כל מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך, מה נאמר לפניך ה' אלקינו כי אנחנו העוינו והרשענו, ואין לנו כהן לעשות חובותינו ולא כהן גדול שיכפר על חטאתינו ולא מזבח להקריב עליו קרבן ולא בית קדשי הקדשים להתפלל שם. ולכן יהי רצון מלפניך שתהא תפלתנו שאנו מתפללין לפניך מקובלת ותחשב לפניך כפרים וכבשים כאילו הקרבנו אותם על גבי המזבח ותרצנו.

(טור, אורח חיים, קל"א).

הטקסט כאן מדגיש את חוסר הישע וחוסר התקווה, עם נגיעה של נואשות, והוא מתמזג באופן חלק עם השלילה העצמית שזיהינו בעמדה של נפילת אפיים שהוצבה במרכז על ידי הרמב"ם. אנו חסרי ישע, חסרי ערך וחסרי תקווה - מלבדך.

הטקסט של רב עמרם גאון כולל טון נוסף - לא רק שאני התפללתי ושתפילותיי לא הצליחו ולקו בחסר, אלא התפילה עצמה היא בהגדרה לוקה בחסר, כיוון שאינה ממש העבודה כפי שהיתה נעשית במקדש, כשהכוהנים הקריבו על המזבח. לא רק שהתפילה שלי היתה כישלון, אלא שהתפילה עצמה כמוסד היא תחליף כושל לעבודת ה' האמיתי. במובן זה, תחנון הוא הנסיון לגשר על הפער בין התפילה העלובה שלי לבין עבודת ה' האמיתית במקדש: "יהי רצון מלפניך שתהא תפלתנו שאנו מתפללין לפניך מקובלת ותחשב לפניך כפרים וכבשים כאילו הקרבנו אותם על גבי המזבח ותרצנו".

העמקה של המשמעות של תחנון נמצאת בפרשנות של רבנו בחיי. רבנו בחיי, בפירושו לפרשת קורח, מציג שלושה מרכיבים שונים של המשמעות הפנימית של תחנון:

ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלש כוונות: האחת "למורא השכינה", והשנית "להראות צער והכנעה", והשלישית "להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו.

האחת למורא השכינה, כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות כי כסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת. ולפי שכוונת המתפלל שהשכינה כנגדו, וכענין שכתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח), לכך תקנו בטכסיסי התפלה כסוי הפנים, והכל ליראת ה' יתברך. כענין שכתוב במשה: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים" (שמות ג, ו).

רבנו בחיי מזהה כאן את הנפילה על הפנים כאמצעי לכיסוי הפנים, לא להסתכל ישירות בה', הנתפש כעומד ישירות מול המתפלל. הוא מכנה זאת "בושת וצניעות". אני חושב כי הכוונה היא לתחושה של להיות בלתי ראוי. תחושה זו קרובה לרגש שזיהינו לעיל, אך זהה לו. אין זה רק חוסר ישע, שיכול באופן מובל לא להיות באשמתך, אלא שאינך ראוי. כמובן, השני הוא בסיס לראשון, והוא מרחיב ומעמיק את הרעיון שפיתחנו.

השנית, להראות צער והכנעה. והוא, כי הנופל על פניו מצטער ונכנע, וההכנעה מעקרי התשובה, ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו.

רבנו בחיי ממשיך ומדגיש כי הסבל הוא סיבה לכך שהתפילה תתמלא. אני חושב כי רעיון זה צריך להיות נקרא כהמשך של הרעיון הקודם. כיוון שאנו חסרי ערך, אין שום טיעון שיכול להיות מוצע מדוע מגיע לנו כי ה' ימלא את בקשתנו. הסבל "עובד" לא בגלל שאתה ראוי, אלא בגלל שאינך: "והיה כי יצעק אליו, ושמעתי, כי חנון אני". ה' "מתחשב" בכאב - נוכל אף להוסיף כי ה' חש וחולק את הכאב, מה שמוביל לחסד שלו במילוי הבקשה.

השלישית, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו. והוא, כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו, ואינו יודע דרכו ועניניו, ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה מסכים על ידו. וכענין שכתוב: "כי לא לאדם דרכו" (ירמיה י', כג), וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון השם יתברך. וזה דוגמת מה שמסכים עם לבו בכוון רגליו בתפלה כאלו רגליו כבולים, אין חפצו תלוי בעצמו.

והנה האומות [הנוצרים] מראים הכונה הזאת בכוון הידים בבקשת תחנונים, והן עצמן אינן יודעין למה הורגלו בכך. והטעם בזה הוא להראות בטול כח עצמו כאלו ידיו אסורות והוא מוסר אותו למי שמתחנן אליו, ולפי שתנועת הרגלים גדולה מתנועת הידים לקרב תועלתו ולדחות נזקו, לכך נהגנו בכוון הרגליים ולא הידים.

הנקודה השלישיה היא, לפחות עבורי, נקודה חדשנית. נפילת אפיים היא ביטוי פיסי ל"כיבוי עצמי", להתכחשות לאוטונומיה של עצמך, המובילה לכניעה שלמה לרצון ה'. יש כאן, כמובן, המשך של הנקודה השנייה - הרעיון של כניעה - שנלקח לקיצוניות. כבר אין לך רצון, הרגשות או תשוקות משל עצמך שעשויים להיות שונים מרצון ה'. על ידי הנפילה ארצה, אתה מונע מרגליך את היכולת לזוז, אתה מוותר על האוטונומיה לקדם את המטרות של עצמך - ובכך נותן אותה לגמרי לה'.

אין סתירה במערך זה של רגשות וגישות במקורות השונים שהבאתי, אלא יחד הם מספקים ביטוי עשיר לליבה בסיסית משותפת. התחנון מייצג את ההפך מתפילת שמונה עשרה - לא שיחה רשמית עם ה', אלא קריאה נואשת של חוסר ישע מוחלט. קריאה זו זה כוללת ביטול עצמי, בכי, חוסר ישע, יראה ובושה, כניעה, והכחשה עצמית: "ממעמקים קראתיך ה'".

ישנו מקור אחד נוסף שברצוני לחלוק עמכם, קיצוני יותר מכל האחרים שהבאתי. האריז"ל אמר כי נפילת אפיים היא מוות (ביטול עצמי הנלקח לקיצוניות), שאחריו מגיעה בריאה חדשה. האדם צריך לוותר על הכל כדי לזכות בחיים חדשים. (התחנון שנאמר על ידי האר"י, פרק כ"ה בתהלים, פותח במילים "אליך ה' נפשי אשא", אותם מבין האר"י כ"נפשי אשיב"). איני מזדהה לגמרי עם רמה זו של כניעה, אך אני חושב כי כולכם יכולים לראות איך היא נובעת וממשיכה מהנושא והרעיון שבחנו.

תחנון הוא השלמה חשובה לתפילת שמונה עשרה, הבאה לאחריה ומבטאת את הבנתנו כי איננו באמת ראויים לראיון שה' העניק לנו לפני כן. בימי חג ושבת, יתכן כי אין זה ראוי לזעוק ה' בדרך זו, אך ביום רגיל, במיוחד יום בו אני "מקדם את טובת עצמי" ומבקש מה' למלא את בקשותיי, זהו מרכיב הכרחי בהבנת היחס הראוי כלפי ה'.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   ראו את השיעור על ברכת מודים בסדרת השיעורים על משמעות תפילת שמונה עשרה (באנגלית) - http://etzion.org.il/en/shiur-23-modim-part-1).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)