דילוג לתוכן העיקרי

תורה קלה | מוחין דאמא

קובץ טקסט
סְגֻלָּה לְהִנָּצֵל מִגַּדְלוּת, לְכַבֵּד אֶת הַיָּמִים טוֹבִים וּלְקַבֵּל יוֹם טוֹב בְּשִׂמְחָה וּבְהַרְחָבַת הַלֵּב כְּפִי יְכָלְתּוֹ. כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל יְדֵי שֶׁזָּכָה לְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי בִּינָה זָכָה לִהְיוֹת "עָנָו מְאד מִכָּל הָאָדָם" (בַּמִּדְבָּר יב, ג) וְיוֹם טוֹב, מחִין דְּאִמָּא שֶׁהִיא בִּינָה. וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַיּוֹם טוֹב, שֶׁהִיא בִּינָה, זוֹכֶה לַעֲנָוָה. יוֹם טוֹב בְּגִימַטְרִיָּא סג, עִם הַי אוֹתִיּוֹת כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת, שֶׁהוּא הֶפֶךְ גַּס רוּחַ (עַיֵּן תִּקּוּנִים מִן זו"ח). כִּי יוֹם טוֹב מְבַטֵּל הַגַּדְלוּת כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת שֶׁיִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי גַדְלוּת, וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקרָב לְהַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת, כִּי עַל יְדֵי אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי. וזהו בחינת (אִיּוֹב כ"ט, ח): "רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ" הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁרוֹאִים פְּנֵי הַצַּדִּיק נֶחְבָּאִים הַקְּטַנִּים כִּי הַקַּטְנוּת נִתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת. וְעִקַּר כּחַ קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הוּא תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא כג, ד): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראשׁ הַשָּׁנָה כד ע"א): "אַל תִּקְרֵי אתָם אֶלָּא אַתֶּם". נִמְצָא שֶׁהַיָּמִים טוֹבִים תְּלוּיִים בַּצַּדִּיקִים, וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַבֵּל וּמְכַבֵּד אֶת הַיָּמִים טוֹבִים, וּמְקַבֵּל אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת צַדִּיק כַּנַּ"ל נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת שֶׁלּוֹ כִּי הַקַּטְנוּת בָּטֵל לְגַבֵּי גַּדְלוּת.
וְעַל כֵּן חַייָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל כִּי עִקַּר כּחַ יוֹם טוֹב תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים. וּבָזֶה מְיֻשָּׁב שַׁפִּיר מַה שֶּׁהִקְשׁוּ בַּגְּמָרָא (סֻכָּה דַּף כז ע"ב) עַל רַבִּי אֶלִיעֶזֶר שֶׁאָמַר, מְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הָעַצְלָנִים בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק חַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַדּוּעַ אַתְּ הוֹלֶכֶת" וכוּ' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב כִּי אַף שֶׁהוּא בְּרִחוּק מֵאָה פַּרְסָה מֵרַבּוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְלָא אָזֵל וְאָתֵי בְּיוֹמֵהּ, עַל כָּל זֶה הוּא מְחֻיָּב לְהַקְּבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, הַיְנוּ שֶׁיַּכִּיר פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, הַיְנוּ שֶׁיְּכַבֵּד אֶת הַיּוֹם טוֹב וִיקַבֵּל אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנֵי רַבּוֹ וכוּ'. כִּי עִקַּר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם טוֹב תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים כַּנַּ"ל, וּכְשֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַיּוֹם טוֹב הוּא מְקַבֵּל פְּנֵי רַבּוֹ מַמָּשׁ, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת, כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת שֶׁיִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי גַּדְלוּת כַּנַּ"ל.
 
מ'גדלות' צריך להינצל ואף כדאי לחפש סגולה לכך, כך משמע מפתיחת דבריו של ר' נחמן. הגדלות עלולה לדבוק באדם עד שקשה יהיה להיפטר ממנה. כל יד שתנסה להסיר את הדבק הצמוד לגוף תמצא את עצמה דבוקה בעצמה, ותזדקק ליד נוסף על מנת לחלץ את עצמה מדבק זה, שבתורה תמצא את עצמה דבוקה גם היא. כל זאת נובע מכך שחוסר הפרופורציה העצום שבו שאדם תופס את עצמו מול כל העולם, הוא שורשי ומובנה בעצם בריאתו של האדם. בעל כורחו של האדם רואה הוא את עצמו כ'גדול' יותר מכל העולם כולו. הוא תופס בתודעתו של עצמו מקום רב יותר מאשר כל הגלקסיות שבתבל. ופשוטה וברורה הסיבה לכך, שכן 'אדם קרוב אצל עצמו'. המודעת העצמית של האדם חשה את המתרחש בתוכו באופן בלתי אמצעי לחלוטין, ובאופן טבעי מחפש האדם צידוקים וסימוכין לכך שאיננו רק תופס מקום יותר 'גדול' אצל עצמו, אלא שהוא באמת יותר 'גדול'; יותר צודק, יותר חשוב, יותר שווה, יותר משמעותי ועוד ועוד.
ענווה, אם כן, תהיה היכולת לראות את הדברים בפרופורציות אחרות, נכונות יותר. לשים לב למקומו של השני ולתת לו את מקומו הראוי לו. ענווה זו היא הבסיס לכל המידות הטובות שבין אדם לחברו והתנאי להם. כאשר שבע המידות היסודיות ביותר (מתוך עשרת הספירות) מוכפלות בשבע, הן יתנו לנו את ארבעים ותשע המעלות, שערי הבינה אותם הזכיר ר' נחמן, אשר בדקי דקויות מסמנות את הסולם שבוודאי ירצה העניו לטפס עליו על מנת להגיע לענווה אמיתית (בדומה לארבעים ותשע ימי ספירת העומר המייצגים את העליה בסולם המידות – שבע מידות כפול שבע –  כמובא בסידורים). אך איך זוכין לכך כאשר הגדלות, כאמור, "דביקה" כל כך?
ר' נחמן מזמין אותנו להסתכל על עצמנו בעין טובה ומעמיקה, בעין של אמא. "מוחין דאמא" הוא מכנה התבוננות שכזו שנעשית על ידי 'שכל' אחר מן הרגיל והמצופה. בעיניים רגילות יכולים אנו לראות לפנינו אדם "גדול", מכובד, המחשיב את עצמו ובאופן סמוי אף מזמין אחרים להצטרף להערכה שלו את עצמו, ואף נותן להם את הצידוקים לכך. אולם, בעינים אחרות, אפשר להסתכל גם עליו בעיניים של אמא, לראות את הילד ה"קטן" שמסתתר מאחורי האיש ה"גדול" והמכובד. נחשוב מדוע הוא כל כך זקוק לגינוני הכבוד האלו? מדוע הוא לא מוכן לחשוף את האני הפשוט, הקטן והראשוני שממנו הוא עשוי? אותו אני קטן שאמא מכירה כל כך. מבט אימהי זה יעשה לא בביקורת אלא בעין טובה, מרחמת הרוצה אך בטובתו, כמו אמא, ודווקא בשל כך מנסה לכוון אותו אל הדרך הנכונה. והילד ה"גדול", משעה שמרגיש הוא את חמלת האם עוטפת אותו, מתרצה הוא לה, משיל מעליו את מעטה ה"גדלות", וחוזר לזרועות אמו.
מוחין אלה של אמא קרויים "בינה". היכולת "להבין דבר מתוך דבר" – מתוכו דווקא ולא מחוצה לו, להכיר את האדם מבפנים ללא שמץ של ביקורת וללא אמת מידה חיצונית. מסתבר שדי בחבוק אימהי שכזה על מנת להשיל מעל הילד הקטן את כל הקליפות של הגדלות שלו, להתרכך, ולחזור לפרופורציות סבירות ביחס שבינו לבין העולם שסביבו. ולהיפך – מי שחסר את העיניים הטובות הללו, יתלבש יותר ויותר במעטה של גדלות אשר יקשה להסיר אותו.
מסתבר כי מהסבך של "אדם קרוב אצל עצמו" שהיה נראה בלתי ניתן לפתרון, כבלתי נגיש, כדבק שאי אפשר להיפטר ממנו ולהסירו, אפשר להיחלץ בעזרת מבט אימהי אוהב וחיבוק חומל. רק ה"מוחין דאמא" המוכן "להבין" את האדם אך מתוך עצמו, יכול לפצח את העיוורון העקרוני שאדם נולד עמו ש"אדם קרוב אצל עצמו". רק ה"בינה" יכולה היתה לדלג על החיצוניות ולהגיע לעומק הפנימיות של השני על מנת לחלץ את האדם מעצמו!
מתברר שמי שזוכה ל"אמא" שכזו, זוכה גם ללב מבין. מכיוון שבטוח הוא בקיומו הפשוט ואינו זקוק ל'גדלות', יכול הוא להיות ענו, ועל בסיס זה להיות רגיש יותר ויותר לזולת – בשבע מידות על גבי שבע, בדקויות הולכות ומעמיקות, ברגישות לשני. אין העניו בוחן את השני בביקורת ועל ידי אמת מידה חיצונית, אלא הוא 'מבין' דבר מתוך דבר עד שהוא מרגיש מה מתרחש אצל זולתו, גם אם אין הדברים נראים מובנים כלפי חוץ.
ייתכן לומר, שדווקא משה רבנו אשר נזרק ליאור בקטנותו, זכה להרגיש את העיניים הטובות המלוות אותו בדרך, יותר מכל. דווקא הוא, אשר לכאורה ננטש על ידי אמו בעל כורחה, ידע הוא להעריך את עיני אמו הצופות בו מרחוק. לא נשאר לו שום דבר זולתן כאשר התיבה בה הושם היטלטלה על מימי היאור. נאחז הוא בעיניה הטובות של יוכבד אמו, אשר שלחה את מרים אחותו לשמור עליו ולא להסיר ממנו את מבטה, דבר אשר שבה גם את ליבה של בת פרעה, ומתוך כך משתה אותו מן המים. גם היא חשה בצורך להצטרף לשמירה העליונה האופפת את הילד הנטוש הזה. "כי מן המים משיתיהו" איננו אלא ביטוי לאותו ביטחון אימהי אשר ליווה את משה רבנו לאורך חייו, גם כשהתרחק מאמו הביולוגית. ביטחון אשר 'משה' אותו מן הצורך להצדיק את עצמו לעולם שבחוץ ואפשר לו לשרוד במים הסוערים של החיים. בטחון זה הוא אשר הביא אותו למידה של ענווה טרומית.
משה רבנו, על תכונותיו אלה הוא מנהיגם של ישראל, ודרכו עוברת גם ההנהגה האלוקית לעם ישראל. גם הקב"ה, דרך משה רבנו, נושא את ישראל "כאשר יישא האומן את היונק", כמו אם הנושאת את בניה. בייחוד אנו מוצאים זאת בשלושה אירועים מרכזיים. הראשון – יציאת מצרים, בה הקב"ה מחלץ את ישראל מבית עבדים, על אף שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה ובהיפך הגמור מאותם מ"ט שערי בינה של ענווה ומידות טובות. בעין טובה ואוהבת יורד הקב"ה עד אליהם ו'מושה' אותם ממקומם. הוא מבצע דילוג על כל מדד חיצוני על מנת לעשות כן. כמו אם, הוא מדלג על החיצוניות ומגיע לפנימיות של עם ישראל על מנת לחלץ אותם מעצמם.
 האירוע השני הוא הנהגתם של עם ישראל במדבר. חרף תלונותיהם הרבות מגונן עליהם הקב"ה ברחמים רבים ובחמלה ומפרנס אותם, כאם המזינה את ילדה.
והנה, דווקא האירוע השלישי, שנראה על פניו לחלוטין לא-אימהי, מבהיר לנו ביתר חדות מהי אותה 'בינה'. אירוע זה הוא מתן תורה. לו היינו מציירים את דמות האם כדמות מבינה בלבד, חומלת ומעניקה, ייתכן מן הסתם לא היינו מקשרים אותה לציוויים שקבלו עם ישראל במתן תורה. גם לא היינו יכולים לקשרה לאישיותו של משה, איש החוק והציווי. אולם מסתבר שלמרות שה'בינה' מבינה את האדם מתוך עצמו, היא גם מעוררת את האדם מהסתגרותו בתוך עצמו. כפי שהסברנו, מתאפיינת הבינה בענווה וברגישות לזולת, ודווקא משם בא הצד האלוקי התובע ממנו – קום עשה. ענוותנותו של משה, היא שהצליחה להעביר לליבם של ישראל את המסר שאין הצו האלוקי מסר כוחני, אלים, נטול רגש ועיוור, אלא בקשת הלב ה מתבקשת מאליה ומובנת עוד לפני שנאמרה, כדרך שאמרו ישראל "נעשה ונשמע", בענווה אמיתית וכנה. כך צריך להיות וזהו! כמו שהבינה לא שעתה למדדים חיצוניים למדוד בו את השני, כך עתה היא מבקשת נאמנות פשוטה, גם היא ללא הסברים חיצוניים. לא בגלל שהיא ריקה מתוכן, אלא להיפך – בגלל שהתוכן הפנימי הינו כל כך מובן מאליו והדרך אליו בלתי אמצעית!
שלושת אירועים אלה באים למסור לנו שלושה מסרים – חירות, בטחון ותורה, ושלושת הרגלים באים לעורר אותנו למסרים אלה. אולם לפי דברינו, לא ניתן  להעביר  את המסרים הללו כראוי, ללא לב. ללא בינה והסתכלות פנימית. בלא לב יכול בקלות להפוך המסר של החירות לאנרכיה, המסר של בטחון לפינוק ונהנתנות, והמסר של תורה לדיקטטורה. בשביל להימנע מכך, התורה ראתה לנכון להדגיש ש"אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם", ודרשו רבותינו ז"ל (ראש השנה כד ע"א) "אל תקרי אותם אלא אתם". כביכול רוצה התורה להדגיש את הצורך בלבו של האדם גם למסרים אלוקיים אלה, שכן אחרת לא תוכר החמלה האלוקית הטמונה בהם. כביכול אומר הקב"ה לאדם: אני מחכה לך שתהיה מוכן. ממתין שתגיד לי מתי יהיה אפשר להשפיע מטובי עליך, כי יודע אני שללא הלב שלך, שיתוף הפעולה שלך והנאמנות שלך לא ייקלטו המסרים כראוי.
זאת הסיבה שהעברת מסרים אלה הייתה צריכה לעבור דרך לבו העניו של משה רבנו. רק לו לבדו, שהיה 'העניו מכל אדם', היה לב מבין כזה שיכלו העם להצטרף אליו. וגם לאורך הדורות שאחריו, בית הדין הגדול – הוא אוסף הצדיקים של עם ישראל – הוא האחראי על העברת המסרים האלוקיים של התורה דרך ליבו של האדם ולכן הוא הקובע את מועדם של הרגלים. החסידות לקחה מסר זה והעבירה את התפקיד הזה של "ליבוב" התורה לצדיקים. לטענתה, ההמתנה האלוקית הזו לאדם ולמוכנותו לעבוד את ה', היא מסר כללי המחייב את ההשתתפות האנושית במסירת המסר האלוקי. השתתפות זו נעשית על ידי הצדיקים. ללא השתתפות זו היהדות יכולה להימסר לרבים ללא ענוה, .ללא מידות טובות, מתוך רדיפת כבוד, במסר סמוי של נהנתנות, אפילו היא רוחנית, ולהישמע כדיקטטורה, אפילו אם היא אלוקית, ודבר זה הינו הרס היהדות מבפנים ומבחוץ.
משום כך החשיבות הרבה של "הקבלת פני רבו ברגל".  כל המסרים של שלושת הרגלים מוכרחים הם שיעברו דרך לבו של הצדיק, על מנת שיימסרו במנגינה הנכונה. ראיית פני הצדיק, כמוה כמבטה של אותה האם, אשר במבט אוהב בלבד ממיס את כל הקליפות שעוטה האדם סביבו. מבט אחד כזה של אמא רואה מי באמת קטן ומי באמת גדול ויכול להפוך את התמונה על פיה. על ידי ראיית הצדיק ניתן לראות איך הגדול איננו אלא קטן, ולהיפך, כפי שעושה ר' נחמן בעצמו בתורה שלפנינו – הוא מציין את ה'גדלות' בתחילת התורה כגאוותנות ורודפת כבוד, לעומת המשך התורה בה הוא מציין את ה'גדלות' במובנה החיובי – גדלותם של הצדיקים שהקטנים נחבאים ממנה ומתבטלים בפניה. מבטה של הבינה "מבין" מי גדול באמת. גם מי שמתחזה ל"גדול" יודע בתוך תוכו את האמת, וכשהוא עומד מול הצדיק הוא חוזר ל"פרופורציות" הנכונות.
אולם, בניגוד למצופה, אין עצתו המרכזית של ר' נחמן בתורה זו ללכת לצדיקים. להיפך – הוא מצטט את הגמרא המתארת מתח בין ההליכה לצדיקים לראות את פניהם ברגל, לבין השארת האשה בבית, בודדה, בהליכה זו. וכך מובא בגמרא סוכה כז ע"ב:
ת"ר: מעשה בר' אלעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר רבו בלוד ברגל. אמר לו: אלעאי אינך משובתי הרגל, שהיה ר' אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב (דברים יד, כו) "ושמחת אתה וביתך".  [ר' אליעזר תמה על ר' אלעאי תלמידו שלא נשאר בביתו ברגל לשמוח עם בני ביתו.]
איני? והאמר ר' יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל? שנא' (מלכים ב ד, כג) "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת", מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה (הגמרא תמהה על ר' אליעזר שכן יש חיוב להקביל פני רבו ברגל).
לא קשיא. הא דאזיל ואתי ביומיה, הא דאזיל ולא אתי ביומיה. (כאשר הולך התלמיד להקביל פני רבו ביום וחוזר ביום הרי זה מומלץ ונכון, ואולם אם אינו יכול לחזור באותו יום מוטב שישאר בביתו למוח עם בני ביתו.)
מן הגמרא ברור שהליכה לצדיק על חשבון השארת אשתו בודדה בביתה איננה רצויה. ר' נחמן מעמיק במסקנה זו וכביכול שואל: אם אכן יישאר החסיד בביתו עם אשתו, ראיית פני הצדיק מה תהא עליה? איזה פתרון נתנה הגמרא לצד השני של הקונפליקט? מכאן מסיק ר' נחמן שאף שהחסיד איננו רואה פיזית את רבו ברגל, וייתכן אף שרחוק רבו ממנו ריחוק מאה פרסאות ואיננו יכול לראות את פניו, הרי שמסוגל הוא בעצם שהייתו בביתו עם אשתו, תוך כדי כבוד היום טוב, להיות "בחינת מקבל פני רבו". כמו שהקב"ה מחכה לבית הדין הגדול, יחכה הוא גם לך, היהודי הקטן, אם רק תקבל את היום טוב "בשמחה ובהרחבת הלב". ומוסיף ר' נחמן בתחילת התורה עוד אמירה אמהית ומתחשבת להנחייה זו: "בשמחה ובהרחבת הלב, כפי יכולתו". עולם ה"בינה" "מבין" את מגבלותיו של החסיד: אשתו, מגבלותיו הכלכליות ואף מגבלותיו הגיאוגרפיות, אם רחוק הוא מרבו, ועל כן – לא ידקדק עמו. דווקא כך, יוכל להיות לבו מוכן לקבל את המסרים האלוקיים הטמונים ברגלים כראוי. התוצאה תהיה 'בחינת ראיית פני רבו ברגל'. כך יוכל התלמיד הן להישאר בביתו והן לקבל את בחינת ראיית פני רבו ברגל.
 ר' נחמן איננו מכוון אותנו בתורה זו לראיית פני רבו ברגל אלא ל'בחינה' של ראיה זו. נזכיר שאת בחינת ראיית פני רבו ברגל הביא ר' נחמן על מנת לפתור בעיה אחרת – בעיית ה'גדלות' וחוסר הענווה. נראה כי ר' נחמן צפה כי יגיעו זמנים בהם נהיה רחוקים מצדיקים. רחוקים פיזית ורחוקים תרבותית ורוחנית. וכיצד צפה זאת? כיוון שראה בדורו גם את הצדיקים נופלים ב'גדלות', ומוצאים אנו את ר' נחמן מוחה על כך פעמים רבות. ר' נחמן ידע שצדיקות שכזו לא תחזיק מעמד, ועל כן חיפש תרופה ל'גדלות' זו. תרופה שתהיה הן עבור הצדיקים שנופלים ב'גדלות' והן תרופה ל'קטנות' של האדם שנשאר בלי צדיק – יהדות עם לב מבין.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)