דילוג לתוכן העיקרי

תורה פז | מידת האמת ויראת העונש

קובץ טקסט
[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים]: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב חֶסֶד לְאַבְרָהָם", הָעִנְיָן הוּא כִּי אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ תֵּכֶף, כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר מִתְעוֹרְרִין עָלָיו דִּינִים. וְהַסְּבָרָא הוּא לְהֵפֶך, אַך כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי יִרְאָה – יִרְאַת הָענֶשׁ וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת. יִרְאַת הָענֶשׁ נִקְרָא צֶדֶק וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת נִקְרָא אֱמוּנָה. כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא רַב וְשַׁלִּיט עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין, הוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ. וְיָדוּעַ הוּא כִּי אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לֶאֱמוּנָה רַק עַל יְדֵי יִרְאַת הָענֶשׁ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא יָרֵא מֵהָענֶשׁ מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא תַּקִּיף, וּבַעַל הַיְכלֶת וּבַעַל הַכּחוֹת כֻּלָּם, וּמִזֶּה בָּא לֶאֱמוּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה. נִמְצָא, תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר צָרִיך לִהְיוֹת לוֹ יִרְאָה הַנִּקְרָא צֶדֶק (תְּהִלִּים ט), "וְהוּא יִשְׁפּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק", לְפִיכָך מִתְעוֹרְרִין עָלָיו הַדִּינִים. אַך כְּשֶׁבָּא אֶל הָאֱמֶת, הַיְנוּ אֶל הַיִּרְאָה הַנִּקְרָא אֱמוּנָה, אָז כָּל הַדִּינִין נִמְתָּקִין בְּשָׁרְשָׁן, וְזֶהוּ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב, הַיְנוּ לְהַיִּרְאָה. כִּי יַעֲקב הוּא יִרְאָה, מִלְּשׁוֹן (מִשְׁלֵי כ"ב): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה", אָז בְּוַדַּאי חֶסֶד לְאַבְרָהָם, כִּי אַבְרָהָם נִקְרָא מִי שֶׁבָּא לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מִלְּשׁוֹן אָבוֹא רָם (בְּזהַר בָּלָק דַּף קצח ע"ב) "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וֶאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו", הַיְנוּ צֶדֶק וְהַיְנוּ אֱמוּנָה, אֶלָּא עַד לָא אִתְחַבְּרַת אֱמֶת בַּהֲדָהּ אִקְרִי צֶדֶק כֵּיוָן דְּאִתְחַבֵּר אֱמֶת בַּהֲדָהּ אִקְרִי אֱמוּנָה וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרָא שַׁרְיָא בָּהּ.
ר' נחמן מראה לנו "בחוש" כי "כשהאדם רוצה ללכת בדרך הישר מתעוררים עליו דינים". החלטות טובות נתקלות בשלב היישום בהרבה מניעות, עיכובים, קשיים והתנגדויות. התנגדויות מבחוץ ואף התנגדויות מבפנים. בכלל, אפשר לומר כי הדרך הישרה נמצאת רק בעולם המופשט – שם התכנונים, שם החלומות, שם החוקים והכללים. אבל בעולם הממשי, זה שאפשר להצביע עליו ב"חוש", תמיד הדרך נראית אחרת, פתלתלה ומעוקלת, בשונה מן המתוכנן מראש.
לא לשווא מרחיב ר' נחמן בנושא היראה. כיוון שהיראה שייכת לעולם הדין, שם הכל על פי סדר ולפיכך כל הדרכים ישרות וברורות מראש. הרוצה ללכת בדרך ישרה, מתבונן ב"שורת" הדין והולך. אלא שבעל כרחו עתיד הוא להיתקל  בעובדות החיים הטופחות על פניו ומעקלות את הדרך ומאריכות אותה הרבה יותר מהמתוכנן...
היראה קשורה למידת הדין כיוון ששתיהן עשויות מריחוק. אולם בעוד מידת הדין מתארת את תמונת העולם כפי שהיא ניבטת ממרומי הריחוק נטול הפנייה, הרי שהיראה מתארת את הריחוק כמערכת יחסים. מסתבר שגם בריחוק, ולא רק בקרבה, יש דו שיח בין המתרחקים. היראה היא החוש שיש לאדם למה שרחוק ממנו. יכולתו של האדם להתכוונן לנקודת מבט שמיימית ועליונה המביטה על הכל מלמעלה ולקבל משם מסרים. מי שיש לו יראת שמיים מרגיש בתוך ליבו את מה ש"ה' שואל מעמך". מסוגל הוא להעפיל בליבו למקום חסר פניות, חסר אינטרסים ועל כן גם נקי ו"ישר". נקי מעצמו, ואשר יכול בזכות כך גם לשמוע משם את קול ה'.
אכן בשורה היא היראה. מי שנגעה בו מידה זו חשף בליבו אור שלעולם לא יכבה ויכוון את האדם תמיד בניקיון ליבו. אפשר גם לראות במקום זה את המצפון, או את מוסר הכליות, במובנם הטהור והנקי ביותר.
היראה היא "מהפכה" כפשוטו, כיוון שהיא מהפכת את סדר הדברים הטבעי. באופן רגיל האדם תופס את הקרוב כמוחשי, זמין ורלוונטי ואילו הרחוק נתפס בעיניו כמופשט ופחות בחשיבותו. אולם לגבי היראה, דווקא הרחוק הוא המוחשי והחשוב ביותר. על כן מתבטא ר' יוחנן גם הוא, הפוך מן המצופה, כשהוא אומר: "יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח ע"ב). לדידו של הירא, דווקא השמיים הרחוקים צריכים להיות רלוונטיים, מוחשיים וממשיים כמו בשר ודם. על נקודה זו עומד ר' נחמן בתחילת התורה שלפנינו כשהוא מעמיד אותנו על הפער שבין התכנונים המופשטים של דרך ה"ישר" שבשמיים לבין הממשות כאן בארץ שאפשר להצביע עליה ב"חוש". מידת הדין תתאר את העולם כפי שהיה אמור להיות בתכנונים, אולם מידת היראה היא זו שתתעמת עם המציאות, כאן למטה, בעולם של בשר ודם, איך לממש את אותם תכנונים כהלכה למעשה ומסתבר שאין הדבר קל כלל וכלל.
*
מדוע הדבר כך? שואל ר' נחמן. מדוע כל הדרכים הישרות נתקלות בהתנגדויות? כדי לענות על שאלתו מבחין ר' נחמן בין שני סוגי יראה – יראת העונש ויראת הרוממות. בשני סוגי היראה נוכחת העמידה מול מידת הדין. ביראת העונש זוהי עמידה מול התוצאות הרעות של אי שמירת הדין והעונשים שבאים בעקבות כך, ואילו ביראת הרוממות העמידה היא מול מעלתה של מידת הדין והערכתה. שני סוגי היראה רוקמים מערכת יחסים עם הקב"ה. ביראת העונש ישנה הכרה בקב"ה כפועל צדק וכמי שמנווט את היישום של מידת הדין בעולם ואחראי על האיזון של המערכת אם וכאשר מידת הדין לא יושמה (מציאות שקורית לעיתים קרובות כפי שכבר ציינו). וביראת הרוממות הכרה באמת שבמידת הדין ובקב"ה כמי שברוב קדושתו ונבדלותו מן העולם, היחיד שיכול להעפיל אל הנקיות שמידת הדין זקוקה לו בכדי להגיע לאמת זו. ביראת העונש מכונה הקב"ה כ"תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם" וביראת הרוממות מכונה כ"רב ושליט עיקרא ושורש דכל עלמין".
שני סוגי היראה קשורים זה בזה ותלויים זה בזה. ריכוז הכוחות כולם אצל הקב"ה ביראת העונש, נעשה מתוך הכרתה של יראת הרוממות שרק בידו של הקב"ה יכול להימצא  נשק יקר שכזה. רק אצל מי שמידת הדין שלו טהורה דיה. ריכוז הכוחות אצל הקב"ה מנקה את העולם מכוחניות, מתוך ההכרה כי כל צעד של כוחנות בעולם נשפט ונמדד מלמעלה, בטהרה וללא מורא, ובידיו הכוח להגיב על כל כוחנות שאינה מוצדקת. האלוקים הוא הערובה לצדק שאמור לשרור בעולם, בו דרך הישר, על אף רצונה להיות מיושמת, עוברת מהמורות רבות.
כמו כן, ההכרה באלוקים כ"עיקרא ושורשה דכל עלמין" מעפילה אומנם אל "רוממות נקיותו של הקב"ה להגיע אל מעלתה", אך היא עושה זאת רק מכיוון שהיא מכירה ב"רוממות" זו כ"שורש" העולם ו"עיקרו". מידת הדין לא תישאר מופשטת בעולמות העליונים וה"מרוממים", אלא תתיישם בעולם הזה, הנמוך והשפל, זה שקשה למצוא בו את דרך הישר. יראת הרוממות לא תשאר במופשטותה ללא שתתיישם על ידי יראת העונש כאן בארץ.
*
היראה היא, אם כן, התמודדותו של האדם מול הפער שיש בין מידת הדין לבין המציאות. יראת העונש מכירה בכך שמאזני הצדק האלוקי יאזנו את הפערים הללו בשכר ועונש. על שם האיזון הזה נקראת יראת העונש – צדק. יראת הרוממות גם היא מתמודדת מול הפער שבין מידת הדין ובין המציאות אלא שהיא "מאזנת" פערים אלו לא באמצעות השכר והעונש אלא באמצעות רוממותה של מידת הדין ובאמון שהאדם רוכש לה. על כן נקראת מידת הרוממות – אמונה. מטרתו של האדם, לפי תיאורו של ר' נחמן, היא להגיע ליראת הרוממות, היינו לאמונה. אמונה זו גבוהה במעלתה מיראת העונש, כיוון שהיא מבטאת קשר עז יותר עם הבורא, קשר שאיננו מונע רק מאינטרסים אישיים של פחד מעונש. כמו כן מתבטאת מעלתה של יראת הרוממות בכך שהיא מבטאת הזדהות עם המסרים הגבוהים של מידת הדין ולא רק פחד מהתוצאות וההשלכות שלה בדמות השכר והעונש.
ובכל זאת, קובע ר' נחמן ש"ידוע" שאי אפשר להגיע ליראת הרוממות ולאמונה שהיא מייצגת ללא יראת העונש. כדי להסביר עניין זה, מורה ר' נחמן על ה"אמונה" המצויה גם בשורשה של יראת העונש – האמונה בקב"ה כא-ל צדק וכ"תקיף ובעל היכולות ובעל הכוחות כולם". דווקא בגלל שהאמונה כל כך מרחיקה ראות למקומות מרוממים ומופשטים,ראוי לרכוש אותה דווקא במקומות הנמוכים והממשיים. אלו שאפשר להצביע עליהם ב"חוש". שם, כשיחווה האדם בבשרו את ההתנגדות למעשיו, בדרך הישר, יחוש לראשונה את חווית ה"אחרות" וישאל את עצמו בעל כורחו עד כמה הוא רוכש אמון להתנגדויות אלו. אמון ברמה הכי ראשונית – לא ברוממות המסרים העולים מהתנגדות זו, אלא אמון בכך שיש מאחוריהם כוונת מכוון, שהם מייצגים את הצדק האלוקי, את שלמותה של מידת הדין, גם כשהיא לא נראית ב"חוש". אמון בכך שגם מה שנראה כמתנגד לאדם איננו אלא שכר ועונש. אמון זה מושיט את האחרות לאדם בהצעה לאסוף את תמונת עולמו להיות שוב אחת, לאחר שנשברה לרסיסים אל מול ההתנגדויות שחווה האדם. אמון ראשוני זה הינו ניצני האמונה שאמורה להתפתח אחר כך לתחושה של הזדהות עם רוממות הדין. אדם לא יכול להיות אחד בליבו עם מידת הדין אם אינו אחד בליבו עם מעשיה הממשיים, אלה שחווה אותם ב"חוש". לא לחינם משתמש ר' נחמן בתחילת דבריו במילה "ידוע", ומזכיר את ספירת ה"דעת" החוקקת את רישומיה בבשר ובחוויה הבלתי אמצעית. ללמדנו שאי אפשר להגיע למקומות מרוממים של יראת הרוממות והאמונה בהם, בלי לעבור דרך המקומות הממשיים של יראת העונש. ללא ה"דעת" לא יוכל הירא להחזיק מעמד במקומות הממשיים ולהישאר אף שם באמונה. אמונה שלא נחקקה בבשר, לא תחזיק מעמד במקומות המרוממים והמופשטים אליהם היא חותרת, ואשר מהם מגיעים שורשיה.
אך ר' נחמן לא משאיר אותנו עם יראת העונש לבדה. גם סוג זה של יראה, לא יוכל להחזיק מעמד אם לא יצליח להעפיל ליראת הרוממות. תמונת עולם פצועה ושסועה לא תחזיק מעמד רק עם כלים של אחריות וקבלת הדין. מוכרחה היא להכיר גם בהמתקת דינים אלה. בהכרה עליונה שגם מה שנחווה כ"רע" בחוש, ב"שורשו" הוא טוב.
שני סוגי היראה אם כן שזורים זה בזה ותלויים זה בזה והם אינם אלא אחד.
*
ר' נחמן מפרש את הפסוק "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם" כמתאר תהליך זה. כאשר היראה  - יעקב לפי הדרשה – מקבלת את "רוממות" האמת ומעפילה מיראת העונש ליראת הרוממות, הרי שמתמתקים הדינים וגם מה שנראה לפני כן כדין, מתגלה כחסד – הלא הוא חסדו של אברהם. אם אנו מבינים את  הפסוק כמתאר תהליך זה, מעניין להבחין כי התהליך המתואר הינו הפוך לתהליך ההיסטורי שמתחיל דווקא באברהם ומסתיים ביעקב. היפוך זה של הסדר אינו אלא המשך של דבריו של ר' נחמן, לפיהם לא ניתן  להגיע ליראת הרוממות בלי יראת העונש, על אף שתכלית התהליך היא דווקא יראת הרוממות. אין ברירה לו לאדם אלא לרדת למקומות הנמוכים ולרכוש שם את המידות הנמוכות יותר, אך הבסיסיות והראשוניות יותר, בכדי שיוכל אחר כך להעפיל למידות הגבוהות יותר. בלי הבסיס, הבניין כולו יפול. מידת היראה היא הבסיס לכל, ככתוב "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא, י). כל עניינה של היראה אינו אלא להפוך את הסדר הנראה לעין, של הגבוה והנמוך ולהעמיד את האדם על חשיבותו של הנמוך על מנת שיזכה להרגיש את ממשותו של הגבוה. "יהי מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם".
ייתכן אם כן להציע שבתארו תהליך הפוך בסדר האבות רוצה ר' נחמן למתוח ביקורת ולהזהירנו מתהליך שעושה רק את "דרך הישר" ועולה במעלות התורה והיראה בסולם המידות, מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב, מבלי לדעת גם לרדת בו ולהפוך את הסדר. שהרי כל התורה שלפנינו לא באה אלא להסביר את הערך של העיכובים מדרך הישר והפיתולים שלה.
עבודת ה' מתחילה באברהם, איש החסד. כל עניינו היה לגלות לעולם שה' הוא טוב וכל העולם מלא מחסדו. עבודת ה' על פי אברהם אבינו, היא להמשיך את החסד הזה ולהיות כלי לשפע זה. המשכו של אברהם יהיה ביצחק בנו אשר לימד אותנו להפוך את הסדר של אברהם גם לגבורה, עבודת ה' תעשה גם כשיש דינים, גם כשנראה שלא טוב ואין חסד גלוי, ואז נדרש העובד לגבורה. המשך התהליך וסופו, כפי שהוא מתואר בדרך כלל, הינו ביעקב שמידתו מידת האמת. מידה זו תושיט לנו את המסרים של אברהם ויצחק,  כאשר הם בעלי תוקף פנימי מעבר למידות שהאדם צריך להיאזר בהם למענם. לא רק חסד וגבורה כמידות שהאדם נאזר בהם אלא אמת באשר היא שהאדם מצטרף אליה גם ללא שום מידה, ללא שום מאמץ ושום עבודה פנימית. כל עבודתו תהיה להכיר באמת זו. מסתבר שהכרה פשוטה ותמימה זו תהיה קרש ההצלה של היהודי בגלותו בחושך ובלילה – בזמנה של תפילת ערבית אותה תיקן יעקב. בזמנים של ירידות, בהם אין לאדם כוח בעבודת המידות, הכרת האמת שמעבר לו ושאיננה תלויה בעבודתו, היא זו שתאיר את דרכו. זהו באופן פשטני, התיאור הרגיל של התהליך שעברו שלושת האבות ושכל יהודי צריך לעבור בעבודת ה'.
והנה, מפתיע אותנו ר' נחמן ובמקום לכנות את יעקב כאבי מידת האמת כבדרך כלל, מכנה אותו ר' נחמן כבעל מידת היראה. כמאמר הפסוק, מושיט ר' נחמן ליראה זו של יעקב את מידת האמת החסרה לה, על מנת שתוכל לשוב למידת החסד של אברהם. בכל התיאור הזה, כמו גם בפסוק, יצחק אבינו – זה שלכאורה אמון על מידת היראה שהיא הנושא המרכזי של התורה שלפנינו – דווקא הוא כלל לא מוזכר!
ר' נחמן מצרף לתורה שלפנינו מאמר זוהר אשר יכול לשפוך אור על הדברים. הזוהר מצטט את הפסוק "והיה צדק אזור מותניו ואמונה אזור חלציו". שואל הזוהר "היינו צדק היינו אמונה"! –מדוע הכפילות, מהו ההבדל בין צדק ובין אמונה? עונה הזוהר: נכון, יש בין הצדק ובין האמונה דמיון רב, אולם דבר אחד מבדיל ביניהם – מידת האמת. כאשר נוספת לצדק מידת האמת הרי שהיא מגיעה לדרגת האמונה. ונסביר: צדק הינו מה שצריך להיות. אמת היא מה שבפועל קורה. כאשר האדם מכיר שמה שצריך לקרות אכן קורה, ו מה שקורה הינו אכן מה שצריך לקרות, הרי שהגיע לדרגת האמונה. אמונה בעולם שפועל באמת על פי עקרונות הצדק.
הזוהר מחדש לנו אם כן הבחנה חשובה. היינו עשויים לחשוב שצדק ואמונה הינם היינו הך. הם אכן נראים דומים זה לזה בכך ששניהם מדברים בשם מה שצריך להיות. אולם שוני קטן, שאכן קשה לעמוד עליו, עושה את כל ההבדל ביניהם – מידת האמת! עד שלא קבע האדם בליבו שכל עקרונות הצדק בהם הוא דוגל ובהם הוא "מאמין" – הינם באמת, הוא עוד לא הגיע לדרגת האמונה.
קשה להבחין באמת. כנגדה לא עומד בדרך כלל השקר, אשר בינו לבינה קל להבחין. מול האמת עומד בדרך כלל הצדק. מה שאדם חושב שצריכה להיות האמת ושכך אכן אמורים להיות פני הדברים. אך למעשה, כך מטעים הזוהר, האדם עדיין לא מאמין בכך. וכל כך למה? כיוון שהוא לא מאמין שכל הצדק הזה אכן קורה באמת! אמת ואמונה הולכים יד ביד. אמונה איננה רק משאלת לב, איננה רק שירת "לו יהי", איננה רק אופטימיות ותקווה. אמונה היא הכרה באמת של כל אלו, על אף שאין הם ניכרים "בחוש".
בעקבות דברי הזוהר הללו מעיר ר' נחמן את הערתו: דע לך, שפעמים רבות יכול אדם להתקדם ב"דרך הישר" בעבודת ה' ולחשוב שהגיע לדרגתו של יעקב, לאמת. אך למעשה דילג האדם  על יצחק ועל מידת היראה וזאת כיוון שבידו יש רק כלים של התקדמות ושל בנייה, כלים חיוביים. וכי מי לא רוצה להתקדם, ובפרט בעבודת ה'? אך מידת היראה הינה מהפכנית וכל עניינה הוא להפך את הסולם העולה רק מעלה וללמד את האדם לרדת גם מטה. שמורא שמיים יהיה כמורא בשר ודם. יראה אמיתית הינה דקדקנית במעשיה, יורדת לפרטים מעשיים ולא "מסתפקת" ביראת הרוממות המופשטת לבדה. יכול אדם להגיע למידתו של יעקב, אך כיוון שהלך ב"דרך הישר" בלבד, זכה ליראת הרוממות לבדה ולמעלותיה הגבוהות, מבלי להתנסות במקומות הנמוכים, בנפילות, בבלבולים, בתקלות ובכל המקומות בהם האדם לא מצליח ללכת בדרך הישר; ללא שחווה את יראת העונש כאשר מידת הדין איננה מיושמת, מבלי שיצר קשר עם האלוקים שהינו "תקיף, שליט בכל ובכל הכוחות כולם"; בלי שהרגיש "בחוש" את "נחת זרועו". אדם כזה יכול לדבר גבוהה גבוהה על מה "שצריך להיות" - ואכן הוא גם מתאים את עצמו לכך והולך בדרך הישרה הזו - אך בכל זאת נשאר במישור של "מה שצריך להיות" של "צדק", אך לא של האמת. וכל עוד לא זכה האדם להשיב אל הלב את המשוואה שהזוהר מביא לפנינו, שכל הצדק הזה בו הוא דוגל הינו באמת, הוא לא הגיע עוד אל האמונה!
אשר על כן מבקש ר' נחמן – "תיתן אמת ליעקב" ומכנה את יעקב כיראה, על סמך דברי חז"ל "עקב ענווה יראה" (משלי ב, ד). שכן בדלגו על עבודתו של יצחק יכול האדם להגיע לדרגתו של יעקב עם יראת הרוממות בלבד. כפי שמטעים ר' נחמן – יש שני רבדים למידת היראה ויראת הרוממות היא רק אחת מהם. ומשעה שדילג על יראת העונש גם לא זכה למידת האמת שהיא שלמות מידתו של יעקב. אמנם גם בלא שלמות זו ניכרת ביעקב מידת הענווה "ובעקבה" יראת הרוממות. כפי שמצטט ר' נחמן "עקב ענווה יראת ה'". צריך ענווה רבה להכיר ברוממות ה' וללכת אך בדרכו הישר, אך בשביל האמת צריך גם מידה של תעוזה היודעת להתמודד גם עם דרכים לא ישרות ולהחזיק מעמד בהם. מידה זו מתאימה לשמו השני של יעקב – ישראל, שם אשר קיבל בעקבות מלחמותיו ומאבקיו הרבים בפעמים הרבות בהם דרכו הישרה לא צלחה. תכונה זו של היכולת להיאבק קיבל יעקב מן הסתם מסבו, אברהם אבינו, שנאבק עם בית אביו ותרבותו, עם נמרוד, עם חמשת המלכים ועם עצמו בעשרת הניסיונות שהתנסה בהם.
החזרה לחסדו של אברהם בסוף התהליך ולא רק בתחילתו יש בה משום המתקת הדינים. אברהם אבינו נאבק למען אמונתו. אך במאבקו זה שאף לסלול דרך ישרה לחסדו ולאמונתו. דרך ישרה שיצחק אבינו הוא המייצג הטוב שלה. במובן זה, מאבקיו של אברהם הינם בדיעבד. אולם דרגתו של יעקב אבינו – אם אכן נוספת לה מידת האמת ועלה בידה להפנים את האמונה ב"חוש" במציאות הממשית – תראה במאבקים אלו מצב של לכתחילה. אמנם "ידוע" שמי שהולך בדרך הישר יש עליו התנגדויות וייאלץ להלך בדרך חתחתים מעוקלת ומסורבלת. ירגיש הוא ב"חוש" את ההתנגדויות הקמות על דרך הישר. אך כיוון שמאמין הוא באמת באלוקי הצדק, רוחו לא נופלת מכל מהמורות הדרך, הגם שאיננה ישרה.
                                                                 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)