דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה ע"ג | סתים וגליא

קובץ טקסט

 

כי תעבור במים אתך אני. והנה התורה סתים וגליא, סתומה וגלויה, והקב"ה גם כן סתים וגליא, דהיינו מה שנגלה לנו הוא הלבוש וחיצוניות ומה שנסתר ממנו הוא הפנימיות, והנה כל אדם צריך לזרז את עצמו להשיג הפנימיות, מה שנסתר ממנו.  אך איך יוכל להגיע לנסתר ממנו? בתפילה לשמה.  שיקשר המחשבה לדיבור של התפילה, בקשר אמיץ וחזק, כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ולמה? כי הקב"ה חפץ חסד הוא ורוצה תמיד להשפיע השפעות וברכות ואין השפעה יכולה לירד רק על ידי כלי הנקרא אני, שנאמר ואני אברכם. והכלי הנ"ל נעשה ע"י כל אחד מישראל כשמתפלל באופן שמקשר המחשבה להדיבור, כי כל אחד מישראל נקרא צדיק שנאמר ועמך כולם צדיקים, והצדיק נקרא אלף מלשון אלופינו מסובלים, והנון נקרא דיבור כי הדיבור הוא מלכות על דרך מלכות פה, ומלכות נקרא נון כמו שכתוב ינון שמו, פירש רש"י לשון מלכות, והיוד נעשה ע"י שהמחשבה מקשר להדיבור כנ"ל כי המחשבה נקרא יוד כמו שכתוב אז ישיר משה ופירש רש"י יוד על שם המחשבה נאמרה ונגמר הכלי הנקרא אני והשפע יורד ונשלם חסד ה' יתברך כי חפץ חסד הוא לפיכך ה' יתברך מתאווה לתפילתן וידוע הוא כי מי שמקבל תענוג מאחר' נקרא נוקבא רוצה לומר לגבה ונמצא כשה' יתברך מקבל תענוג מישראל מתפילתן כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל וזהו שכתוב אשה ריח ניחוח לה' שעל ידי ריח ניחוח שמקבל ה יתברך מתפילות של ישראל נעשה בסוד אישה ונקבה תסובב גבר, אם כן מהפנימיות נעשה חיצוניות.  וזה פירוש הפסוק כי תבוא במים ותעבור מלשון התגלות כמו שכתוב ועבר ה' לנגוף את מצרים ותרגם אונק' ויגבא לה' ואין מים אלא תורה והפירוש הוא כשתרצה שיתגלה לך נסתר מהתורה אתך אני, כלומר תראה שתעשה הכלי שנקראת אני כנ"ל.

 

א.

ר' נחמן מכנה את ה"אני" כלי, כלי שעל ידו מקבלים ברכה. ובלעדיו גם אם "חפץ ה' חסד" אין לו כלים להוריק חסד זה אל תוכם.[1] על פי רוב איננו רגילים להתייחס אל ה"אני" ככלי. אנו רגילים להתייחס אליו כנקודת מוצא מובנת מאליה שאין ראשונית ממנה. ואולי דווקא בשל כך לא מקדישים תשומת לב לה עצמה. ר' נחמן מפנה אותנו למבנה הפנימי של 'אני' זה ומנסה לארגן את חלקיו הפנימיים באופן הנכון על מנת שיהיה כלי מחזיק ברכה.

אכן ההרגשה הכי קרובה שיש לאדם היא הרגשה פנימית של האני שלו. החיוניות של האני הזה, והממשות של האני שיש לכל אחד בתוכו מורגשות על ידי האדם כמשמעותיות יותר מכל מה שבחוץ. אמנם התובענות והכוחנות של העולם החיצון יכולים לעיתים לבלוע 'אני' זה ולשעבד אותו אל חוקיו וכלליו ואף להשכיח אותו כמעט לחלוטין. אך במעמקי תודעתו של האדם תמיד יישאר אותו ניצוץ פנימי, שריד של פנימיות פועמת במעמקי תודעתו של כל אדם. הפיכת  'אני' זה לכלי הינה קריאה לתודעה של פנימיות. תודעה המודעת לסתום הנסתר מאחורי הגילוי החיצוני "סתים וגליא". כדרך שאדם חווה באופן הכי בלתי אמצעי את היות פנימיותו נסתרת מעין כל, כך נפתחת תודעתו למסתתר מאחורי החיצונית הגלויה. אפשר לומר ששורש האמונה נתמכת בתודעה של ה'אני'  להיות כלי להיפגש אם ה'אני' האלוקי  "אני ה' " וממילא רק בתוככי כלי זה יכול להיאסף שפע עליון "ואני אברכם".

ב.

איך נשלם הכלי הזה שנקרא 'אני'? ר' נחמן מחלק את האני לשלושה חלקים על פי סדר האותיות של המלה: א נ י – א' – זה הצדיק, על פי הפסוק בתהילים "אלופינו מסובלים", המדבר על מנהיגי העם ולפי פרשנותו של ר' נחמן אלו הם הצדיקים, נ' – כנגד הדיבור. האות נו"ן מייצגת את המלכות, כפי שהוא מרחיב להסביר את הקשר בין האות הזו למידת המלכות בתורה א' של ליקוטי מוהר"ן, ר' נחמן מצטט פסוק מתהילים "לפני שמש ינון שמו" ומפרש רש"י על אתר שדוד מברך את שלמה המלך שלפני שמש ינון שמו - שמלכותו תכון לעד, תיכון לפני השמש. הנון החבויה בפועל "ינון" מייצגת אם כן את המלכות. מלכות זו כמובן קשורה לדבור כפי שכתוב ב"פתח אליהו" שהפה מייצג את המלכות, "מלכות פה". הפה הוא הכלי של המלך, שכן ע"י הדיבור הוא מולך. לכן הנו"ן מייצגת את הדיבור. אחרונה חביבה היא היו"ד – המחשבה, שנאמר "אז ישיר משה", ומבאר רש"י "היו"ד על שם המחשבה נאמרה". מה זה "ישיר"? באופן פשוט "ישיר" הוא לשון עתיד. מסביר רש"י שהכוונה ב"אז ישיר" היא שמשה מימש את שחשב ותכנן לפעול לפי התכנית שלו העתידית. היו"ד אם כן מייצגת את המחשבה הפונה באופן טבעי כלפי העתיד.

האני מורכב אם כן משלושה חלקים במקביל לשלושת אותיותיו. ר' נחמן מפנה את תשומת ליבנו במיוחד לשתי האותיות האחרונות המייצגות את הדבור והמחשבה ואומר שכדי להשלים את הכלי שנקרא 'אני' צריך לקשר את המחשבה לדיבור. אכן אפשר לומר שאם היו"ד הייתה נמצאת לפני הנו"ן, זאת אומרת שאם היה האדם חושב לפני שהוא מדבר, אזי נוכחותו הייתה כצירוף אותיותיו על פי זה הסדר "אין"! ומדוע? אדם שחושב ומתכנן לפני שהוא מדבר, דבריו אמנם שקולים, אך במובן מסוים הוא עצמו לא נמצא בהם, הוא איננו. וכל כך למה? מכיוון  שהמחשבה שמקדימה את הדבור מפלסת למענה את המקום האוניברסאלי, הממוצע על מנת לתת תוקף לדבריה, אך איננה דורשת מן הדובר להיות שם בעצמו, לעמוד מאחורי דבריו ולהתכוון אליהם. מקום זה הוא מקום שכולם נמצאים שם חוץ מ'אני' בעצמי. אדם שחושב ומתכנן את דבריו לפני שהוא מדבר אפילו אם הוא אומר דברים שהם נכונים, הוא לא בהכרח נמצא שם, הדברים הם נכונים, אך זה לא הוא. זה נכון, זה אוניברסאלי, זה מה שכולם יכולים להסכים ולהנהן, אכן, אבל זה לא הוא, זה אַין. במובן מסוים ברגע שאדם מקדים את המחשבה שלו לדבור הוא מתאדה. הוא לא נמצא, הוא הופך את עצמו להיות מקום שנמצא במרחב של כולם; לא של האני אלא של ההסכמה האוניברסאלית הכללית המופשטת, שאפשר להסכים עליה בספרים ובנוסחאות, שכולם יכולים להנהן ואין ברירה אלא לומר ככה. גם מרצה יכול להרצות שעה שלמה וזה לא יהיה הוא. אמנם אין רע במחשבה כשלעצמה שאין בה אני ובמקומות רבים המחשבה היא כלי חיוני וחשוב, אבל בתפילה היעדר נוכחותו של האני הינו חיסרון מהותי .

הסדר הנכון לפי ר' נחמן כדי שיהיה אני הוא על פי סדר האותיות- א נ י.  קודם כל א'. המצב הבריא הוא שאדם יונק קודם כל את כוחו מהאל"ף. אלף זה הפלא, זה האין, זה המקום שממנו הכול צומח, המקור הנעלם, הפלאי, שאפשר אך להישען עליו ולהאמין בו, אך לא לראותו, שכולו נסתר, וככזה מבקש מכולם להישען עליו ולהאמין בו. אלף זו נמצאת בתשתיתה של המציאות ומתגלית לו לאדם ככל שמוכן הוא להישען ולהתרפק עליה ועל נסתרותה ופילאיותה.  במקום זה כולם צדיקים, "ועמך כולם צדיקים". כשכולם בטילים וכל אחד נשען על האלף שלו ועל תשתית אישיותו במקורה, יש מקום לכולם לא צפוף. כשכל אחד הוא רק עצמו ואין אגו, האישיות של האחד לא סותרת את אישיותו של רעהו. במקום נעלם זה מתחילה ומתאפשרת התקשורת בינינו. כל הדבור מונח על האל"ף הזו. מאחורי כל אות מסתתרת אל"ף, אשר נשמעת רק כאשר האדם מרפה מן ההגייה של העיצור. העיצור כשמו רק עוצר את הזרימה השוטפת והטבעית של אותה אלף לשם הגייתו. אך מאחורי העיצור תמיד היא תימצא. היא בביטולה אוספת את כולם אל מישור אחד קדום ותשתיתי שבו, כפי שאמרנו, יש מקום לכולם, וממילה הוא בסיס טוב לתקשורת.

מסתבר שהבסיס הקמאי של התקשורת הוא המקום שעליו כולם מוכנים להישען, על בוראנו, על האין, על הפלא במציאות. 'אם אני אגיד את מה שאני אומר באופן אמתי וכן, אתה תשמע'. זו הנחת היסוד של האל"ף, שם נמצאת התקשורת ביני לבינך, משם אנחנו שומעים אחד את השני. עוד לפני שאנו ניגשים למובן של הדברים ולהיגיון שלהם, אנחנו שומעים את האל"ף, את האני, את הפלא, את הקב"ה. אני יכול לשמוע אותך אתה יכול לשמוע אותי כי אנחנו נמצאים באותו תדר. זה הבסיס, זה האל"ף. כל הבעיות מתחילות מעבר לאלף הזו כשהאדם מסרב להישען על עצם היותו ומתחיל לתפוש מקום בעולם שבחוץ ובונה כל מיני מגדלים מנותקים באוויר. אז כששוכחים את האל"ף הזו. אז לכל מגדל יש מרחב שהוא זקוק לו, ואז הוא מיצר את המרחב של השני. אבל באל"ף כולם צדיקים, כולם מבינים אחד את השני, כולם מקשיבים אחד לשני, כולם שווים.  כולנו באנו מאותו מקום, כולנו פלאיים, כולנו חידוש, אף אחד לא יכול להגיד 'אני יותר ממך', כי 'גם אותי ברא ה' וגם אותך ברא ה' אז מה אתה יותר ממני?!', יש כאן אמונה שאם אני אדבר באמת אתה תבין אותי, אפילו אם לא תסכים אתי אתה תבין אותי.

 

ג.

אחר כך אם יש אל"ף אז יכולה להיות נו"ן, ונו"ן זה הדיבור. טוב לו לדיבור שיבוא לפני המחשבה, שיבוא ממקום חופשי, לאחר שיש לאדם את האמונה, והוא נשען על האל"ף הזו, אז הנו"ן משוחררת להיות, והפנימיות של האדם חופשית לבטא את עצמה, לדבר עם מלכות. בריא לנו"ן שתהיה לפני היו"ד, שתדבר חופשי. לדבר את מה שאתה, מה שאתה רוצה, לפני שאתה חושב. לא צריך לחשוב על זה יותר מדי, להיפך – המחשבה מעכבת את הדבור אם היא חושבת יותר מדי, כך אומר הניסיון. הדיבור צריך להיות קולח וזורם, והוא כך מהמקום שהוא נשען על האל"ף. בסוף באה היו"ד, והיא התיקון שעליו מורה ר' נחמן בתורה הזו, שהיו"ד צריכה להיות מקושרת לנו"ן, שהמחשבה צריכה להיות מקושרת לדבור. זה התיקון של הכלי שנקרא 'אני'. מה זה יו"ד? יו"ד אומר ר' נחמן על שם המחשבה נאמרה. יו"ד באה לבטא את המחשבה, היו"ד באה ממקום של עתיד – "אז ישיר". המחשבה, כמו שאומר ר' נחמן, צריכה להיות תמיד בסוף, צריכה תמיד להיות בעתיד, זהו מקומה הנכון. כדרכו של עתיד שמחכה תמיד בסבלנות לזמנו ולא מקדים את המאוחר כך גם היו"ד צריכה להיות בסופו של האני ולא להקדים אותה בטרם זמנה. בעוד אנחנו משאירים את העתיד במקומו ומוכנים לחכות לו שיבוא הרי שכבר נוכח הוא בחיינו בתקווה ובאמונה שהוא משרה גם על ההווה. על אף שעדיין לא הגיע בפועל כבר יש לו נוכחות בהווה. לכן ליו"ד הזו אפילו שבמובן מסוים היא מורה על משהו עתידני, יש לה מקום חשוב מאד בהוויה הבסיסית של האני שלנו, שתהיה בו תקווה ואמונה. יש באני שלנו איזה מקום של ציפייה, מקום של געגוע והמתנה. פעימות ההווה שלנו לא דופקות כמו שעון אלא פועמות כדפיקותיו של הלב מן ההווה אל העתיד. האני שלנו מחכה וממתין, יש בו ציפייה ממתינה כחלק מההוויה עצמה.

"סוף מעשה במחשבה תחילה" אומר הפייטן בפיוט "לכה דודי", והרי המשפט הזה משפט מופלא: ומי ששם לב רואה שהמשפט הזה מתחיל בסוף ונגמר בתחילה. התהפך בו הזמן, הסוף בהתחלה והתחלה בסוף. כי באמת העניין של "סוף מעשה מחשבה תחילה" מלמד אותנו ש"המחשבה תחילה" מתגלה לנו על פי רוב רק בסוף, שרק אחרי אנחנו יכולים לבחון את מה שהיה בהתחלה ולתת דין וחשבון עליו. יש במציאות איזו שהיא סתימות המגלה לנו קודם כל את הסופיות כנקודת התחלה. לכן המחשבה חמקמקה כל כך כיוון שהיא תמיד מופיעה כשהפנים שלה לאחור, תמיד היא צריכה לעקוב אחר המציאות, להתרכז במה שהיה, תמיד מופיעה מאוחר מדי, ותמיד צריך להמתין לה, לחכות לעתיד שהיא תופיע. בגלל חמקמקות זו כותב ר' נחמן שיש לקשר את המחשבה לדיבור של התפילה "בקשר אמיץ וחזק" ביודעו עד כמה מחשבתנו חומקת לה. עד כמה מעטים הם האנשים המוכנים להמתין לה בסוף מילה ב"סוף מעשה", לאותה "מחשבה תחילה" .

אבל "סוף מעשה במחשבה תחילה" איננו רק אזהרה ובקורת אלא גם בשורה. בשורה-שאכן בסוף מתגלית אותה מחשבה תחילה, את אותו מקום אידיאלי שבהתחלה כך רציתי שיהיה. כך למשל כשאדם מתכנן לבנות משהו, נותן דוגמא ר' נחמן בתורה י"ח, בהתחלה אני מתכנן לבנות בית, יש לי תוכנית של בית מושלם, אני יודע בהתחלה איך הייתי רוצה  שיראה בסוף. אבל באמצע, זו כבר דרך שאי אפשר לצפות איך היא תלך, הרבה דברים קורים באמצע, עיקולים, עיקובים, אבל הסוף וההתחלה קשורים זה בזה, סוף מעשה במחשבה תחילה, איזו שהיא מחשבה קדומה אידיאלית שהייתה בהתחלה מקבלת נוכחות מלאה בעלת ממשות רק בסוף.

בדומה לכך נאמר "עלה במחשבה לפניו יתברך, לברוא את העולם במידת הדין ראה שאיננה מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים". בהתחלה הייתה מחשבה אידיאלית לברוא את העולם במידת הדין, שהכל הוא בדיוק, כמו שצריך להיות. יש מקום בסיסי שעלה במחשבה שכך צריך להיות, אך המקום הזה לא התקיים. כדי שיהיה עולם וכדי שיהיה אפשר לזוז בעולם הזה, וכדי שיהיה אפשר ללכת בכל העיקולים של המציאות צריך קצת מידת הרחמים, אז שיתף עמו מידת הרחמים, בכל זאת באיזה מקום שהוא ראשוני וקדום נמצאת איזו שהיא מחשבה תחילה שעתידה להופיע ולהתגלות בסוף. "סוף מעשה במחשבה תחילה", אלא שבאמצע דרך המון רחמים. אבל בסוף היא תופיע. אותה  המחשבה תחילה. בינתיים עד שתתגלה המחשבה במלוא הופעתה, עד שנוכל לומר שהכול שלם ומושלם כמו המחשבה תחילה, תמיד המחשבה תופיע כשפניה אחור, להסתכל על המציאות לאחר מעשה, לבחון בסוף מעשה האם כך הייתה המחשבה תחילה.

במעשה, המחשבה הייתה צריכה לרוץ אחריו בתחושה שהמציאות חמקמקה ופזיזה מידי בשביל תכנוניה המחושבים, כפי שעולה מן השימוש הרווח של המשפט "סוף מעשה במחשבה תחילה", הרי שבדיבור על אחת כמה וכמה. הדיבור הספונטני והטבעי לא נותן זמן לתכנונים ולמחשבות. הוא קולח ובוקע מן האין כפי שתיארנו בתחילת דברינו, את הנון הבאה אחרי האלף, וקשה לעקוב אחריו. אנחנו לא רגילים לקשר את המחשבה לדיבור, אנחנו מדברים מהר מדי, ודאי וודאי מתפללים מהר מדי ולא מסוגלים לשהות רגע על כל מלה ומלה. אין הכוונה להפעיל את המחשבה לפניה, לא המחשבה לפני הדיבור, אלא קודם דיבור ואחר כך מחשבה. לקשר בקשר אמיץ וחזק את המחשבה לדיבור, וכשאדם מדבר עדיין ישהה שם עוד רגע עם המחשבה, עדיין יתרכז במה שהוא דיבר, לא ייתן למלה לחמוק ולהתפוגג. היכולת לשהות עם המילה עוד רגע במחשבה מעניקה לדיבור איזה שהוא מקום בנצח, איזה שהוא מקום עתידני, מעבר לו עצמו. הוא בעצמו, כפי שהוא, רגיל להיות מרוכז בתוך עצמו בתוך הנו"ן בתוך הדיבור בתוך המלכות, ועתה איזה שהוא שובל של משהו נשאר. אמרתי משהו וזה לא נעלם, אמרתי משהו והוא לא התפוגג, זה מונח, מונח בתוך המחשבה, בתוך המקור הנצחי העתידני האוניברסאלי, כמו שקראנו לו בהתחלה, הכוללני, ממתין בסבלנות כמו שעתיד ממתין ליומו שיבוא. מה שדחינו בהתחלה יכול להופיע עתה בסוף על פי הסדר הטוב של האני. אם ממתינים בסבלנות, אותה מחשבה שאיימה לפני הדיבור "לבלוע" את ה'אני' ולאיין אותו, לאחר מעשה הינה הד נצחי לדבריו. נאמרה פה מלה, היה פה דבר, היה פה משהו, רגע, תמתין, כל מלה ראויה שיהיה בה מחשבה אחרי. שיהיה איזה שהוא שובל של נצח, שיהיה המשך כמה שאפשר, למה שנאמר. ככל שמשקלה הסגולי של המילה גדול יותר כך הרושם שהיא מותירה במחשבה שאחרי ארוך טווח יותר. ככל שהמילים יוצאות יותר על פי הסדר הטוב של האני, כפי שהסברנו, מעומק האלף הנסתרת ומתוך חירות הנון להיות עצמה כך גם ליוד יש יותר נוכחות.

אכן לא לשווא מופיעה המחשבה בסוף דווקא. הסוף הינו פינוי מקום לאותו מרחב של "אין" שבתחילה סירבנו לתת לו להתפרש במרחביו. עתה יש לו מקום לפרוש כנפיים אל אותם מרחבים של נצח. אלא שעל פי רוב אנו חווים את הסוף במקום של כאב וצמצום ולא בקלות המציאות מפנה מקום לנצח, למה שמעבר לה. אך מניסיוננו אנו יכולים להודות שאכן הצמצומים בחיינו מעוררים בנו את אותו זיכרון נשכח של אותה מחשבה תחילה שהייתה אמורה להיות אך איננה. של מה שהיה אמור להיות. מחשבה זו אם באה היא מוקדם מידי הרי שהיא מביאה לתסכול ולכעס. ההשוואה בין המציאות למחשבה תחילה יכולה להיות לעיתים בלתי נסבלת. אבל מחשבה היודעת להמתין לעתה ולזמנה היא אמונה. אמונה שמה שהיה אמור להיות במחשבה תחילה אכן יהיה. כאן הזיכרון אודות האידיאל שאיננו עדיין, יכול למלא בגעגועים ובתקווה. מחשבה כזו חיונית לתפילה.

 

ד.

באמת "ה' חפץ חסד", באמת ה' רוצה להשפיע חסד, אולם כשרוצים להשפיע חסד לעולם, מופיע מיד הדין, הקטרוג, 'האם מגיע לו או שלא מגיע לו?' בעצם קטרוג זה הוא השוואה בין ה"מחשבה תחילה" לבין המציאות. ואומר ר' נחמן שאם היית שוהה רק רגע אחד, אם היית מוכן לשהות עוד רגע, להמתין, לא לברוח, לא לרוץ בתפילה, אם היית ממתין עוד רגע לקשר את המחשבה לדיבור; היית נוגע במקום הזה של המחשבה תחילה, של מה שאמור להיות, והיית משם פונה לקב"ה בתפילה, מיד היית מגלה שבאמת ה' חפץ חסד ובאמת הוא רוצה להשפיע עליך חסד. אלא שבמובן מסוים אפשר לומר שלא בקשת, לא פנית אליו, 'לא באת אלי ולא אמרת'. מיהרת לבקש אך לא התעכבת להתגעגע, להאמין בחסד שאמור ב"סוף מעשה" להיות. ברגע שאדם מגלה שיש אצלו תקווה, שיש לו אמונה, שיש לו געגוע יכול הוא לבוא אל ה' ולומר 'גם לי יש געגוע אל מה שאמור להיות ואיננו, גם אני יודע את חסרונה של המציאות, ממנו בא הקטרוג. גם אני יודע את הצמצום גם אני עכשיו בתפילה יודע כמה היה ראוי שיהיה יותר, ובכל זאת אני פונה אליך שם, במקום הזה אני פונה אליך ה' שתעזור לי' - מיד היה מתבטל הקטרוג. אולי אפשר לומר אף יותר מזה, שכל מטרת הדין בעולם אינה אלא כדי לעורר את אותו געגוע ל"מחשבה תחילה", ומשעה שרואים בשמיים שאכן יש בתוכך געגועים אלה מתבטל הדין.

וכשמתבטל הדין האש של הדין הופכת להיות  "אשה ריח ניחוח לה' ". ומסביר ר' נחמן שמתגלית ההזדקקות של הקב"ה בעצמו לעולם ורצונו האין סופי להשפיע טוב וחסד לבריותיו. האש של הדין מתגלית כאישה. ומתברר שכול הצמצומים והדינים שהעמידה מידת הדין לא היו אלא כדי לעורר את אותם געגועים למחשבה תחילה. וכשגעגועים אלה פורצים גם הקב"ה בעצמו חוזר לגעגועים לרצונו להשפיע חסד לעולם, רצון הנמצא בבסיס המחשבה תחילה של בריאת העולם. אלא שמשעה שהעולם קיבל את החירות שלו להיות חופשי ועצמאי, ומידת הדין נתנה לו את המנדט לכך, נעשו הקב"ה ורצון הנתינה וההשפעה שלו תלויים במציאות ובהתנהגותה. כביכול הקב"ה נעשה תלוי בעולם כמו אישה התלויה בבעלה. בהדריכו לקשר את המחשבה לדיבור, רוצה ר' נחמן לעורר את אותה תלות מחדש, לחזור אל אותה מחשבה תחילה. לשכנע את ה' כביכול שאנו מצידינו עדיין נאמנים ומאמינים שאותה מחשבה תחילה בוא תבוא, ואפשר להשפיע מחסדה לעולם גם אם עדיין לא הופיע במלואה.

באמת מתגלה שבשורש הדין מצוי חסד, שמאחורי מה שנראה חיצוניות יש הרבה פנימיות. מה שנראה על פניו שישנו פירוד הבדלה ומרחק ביני ובין הקב"ה ביני ובין המציאות, בעצם מאחורי זה מצוי הרבה חסד, והנה התגלתה לנו הפנימיות כפי שרצינו, כפי שהבטיח ר' נחמן.  בעצם מה רוצה להגיד לנו ר' נחמן, 'אתה חושב שיש דין? לא, זה לא דין זה חסד, מאחורי הדין מסתתר החסד. אתה חושב שאני לא אתך?, אני אתך. "כי אתך אני" !

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

[1] בשיעור זה הוספנו והרחבנו מעבר למשמעויות העמוקות החבויות בתורה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)