תורה נו - ואפילו בהסתרה

  • הרב דן האוזר
 
כִּי יֵשׁ שְׁנֵי הַסְתָּרוֹת וּכְשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת גַּם כֵּן קָשֶׁה מְאד לְמָצְאוֹ, אַך אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁהוּא נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ. אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה תּוֹך הַסְתָּרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִמְצא אוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵהַשֵּם יִתְבָּרַךְ. "וְאָנכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" דְּהַיְנוּ שֶׁאַסְתִּיר הַהַסְתָּרָה שֶׁלּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר, וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁצָּרִיך לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַך כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ כִּי הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת כַּנַּ"ל.
אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך, כִּי בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ לא הָיָה לוֹ קִיּוּם כְּלָל. וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי בְּכָל הַדְּבָרִים, וּבְכָל הַמַּעֲשִׂים, וּבְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת מְלֻבָּשׁ שָׁם הַשֵּם יִתְבָּרַך כִּבְיָכוֹל. וַאֲפִילּוּ אִם חַס וְשָׁלוֹם עוֹשִׂין דְּבַר עֲבֵרָה, שֶׁהוּא שֶׁלּא כִּרְצוֹן הַשֵּם יִתְבָּרַך, עִם כָּל זֶה בְּוַדַּאי יֵשׁ שָׁם חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך אַך שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל וְהַתּוֹרָה הִיא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר נִמְצָא שֶׁבְּכָל הַדְּבָרִים וּבְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲפִילּוּ מַחֲשָׁבָה דִבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת הַתּוֹרָה אַך שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת. כִּי 'עָבַר וְשָׁנָה נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. דְּהַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי הָעֲבֵרוֹת הוּא מְהַפֵּך דִּבְרֵי אֱלהִים חַיִּים וְעוֹשֶׂה צֵרוּפִים אֲחֵרִים בַּתּוֹרָה עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה מֵאִסּוּר הֶתֵּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הוֹי הָאמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע" וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁאֲפִילּוּ בְּתוֹך הָעֲבֵרוֹת מְלֻבָּשׁ שָׁם חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך דְּהַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם, דְּהַיְנוּ שֶׁמֵּחֲמַת הָעֲבֵרוֹת הָפַך הַצֵּרוּפִים שֶׁל הַתּוֹרָה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה מֵאִסּוּר הֶתֵּר כַּנַּ"ל, עָבַר וְשָׁנָה נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר. וְזֶה בְּחִינַת הַסְתָּרָה אַחַת וּכְשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ בְּהַסְתָּרָה אַחַת, דְּהַיְנוּ בְּחִינָה הַנַּ"ל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר, גַּם כֵּן קָשֶׁה מְאד לְמָצְאוֹ מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר, אֲבָל עִם כָּל זֶה אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך שְׁמוֹ מֵאַחַר שֶׁעַל כָּל פָּנִים יוֹדֵעַ שֶׁנַּעֲשֶׂה לוֹ כְּהֶתֵּר, עַל כֵּן אַף שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ וּכְבָר נַעֲשֶׂה לוֹ הָעֲבֵרוֹת כְּהֶתֵּר, עִם כָּל זֶה אֶפְשָׁר שֶׁיָּשִׁיב אֶל לִבּוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ. דְּהַיְנוּ מַה שֶּנָּפַל וְהִגִּיעַ לִבְחִינַת נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֶּר וִיבַקֵּשׁ וְיַחְתּר עַד שֶׁיֵּצֵא מִזֶּה מֵאַחַר שֶׁעַל כָּל פָּנִים יוֹדֵעַ מִזֶּה שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֶּר. אֲבָל דַּע, שֶׁיֵּשׁ עוֹד בְּחִינַת הַסְתָּרָה בְּתוֹך הַסְתָּרָה דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ, דְּהַיְנוּ שֶּאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁנֶּהְפַּך אֶצְלוֹ הָאִסּוּר לְהֶתֵּר רַק כָּל הַדְּבָרִים רָעִים דּוֹמוֹת לוֹ לְמִישׁוֹר גָּמוּר חַס וְשָׁלוֹם. הַיְנוּ אִם חַס וְשָׁלוֹם אַחַר שֶׁעָבַר וְשָׁנָה עוֹשֶׂה יוֹתֵר עֲבֵרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי נִסְתָּר מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ זאת שֶׁיֵּדַע שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר רַק שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מִשּׁוּם נִדְנוּד אִסּוּר וְהַכּל הוּא יָשָׁר בְּעֵינָיו וְזֶה בְּחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת כַּנַּ"ל.
וּבֶאֱמֶת גַּם בְּתוֹך הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַהַסְתָּרָה גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, דְּהַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, כִּי בִּלְעָדָיו אֵין חִיּוּת לְשׁוּם דָּבָר כַּנַּ"ל. רַק שֶׁעַל יְדֵי רִבּוּי הָעֲבֵרוֹת הָפַך דִּבְרֵי אֱלהִים חַיִּים לְגַמְרֵי עַד שֶׁנֶּהְפַּך אֶצְלוֹ מֵחָכְמוֹת הַתּוֹרָה לִפְתַיּוּת עַד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל אֲפִילּוּ זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה כַּנַּ"ל. עַל כֵּן צָרִיך לְגַלּוֹת הַהַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיך אַרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה הַדַּעַת יוּכַל לֵידַע שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹך הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ וַאֲפִלּוּ בְּתוֹך הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה, גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה. וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֲפִילּוּ בְּתוֹך הַהַסְתָּרוֹת יֵשׁ שָׁם הַשֵּם יִתְבָּרַך, מִזֶּה בְּעַצְמוֹ נִתְגַּלִּין הַהַסְתָּרוֹת וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה. וַאֲפִילּוּ מֵהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה נַעֲשֶׂה תּוֹרָה, כִּי בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, הַיְנוּ תּוֹרָה כַּנַּ"ל, רַק מֵחֲמַת שֶׁלּא הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר שָׁם זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא בְּחִינַת הַהַסְתָּרוֹת. וְתֵכֶף כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר שָׁם עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ נִתְהַפְּכָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַהַסְתָּרָה וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה דַּעַת וְהֻחְזְרָה הַתּוֹרָה שֶׁנִּסְתָּר כָּאן, לְדַעַת מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר שָׁם וְכֵיוָן שֶׁנֶּחֱזָר הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה לְדַעַת וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה תּוֹרָה אֲזַי הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ מוֹכִיחָה אוֹתָם. בִּבְחִינַת: 'אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ עַד מָתַי פְּתָיִים תְּאֵהֲבוּ פֶתִי'. כִּי בֶּאֱמֶת הַתּוֹרָה מַכְרֶזֶת וְצוֹעֶקֶת וּמוֹכִיחָה תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּראשׁ המִיּוֹת תִּקְרָא וְכוּ' עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ" וְכוּ, רַק שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹל הַכְּרוּז שֶׁל הַתּוֹרָה, מֵחֲמַת הַהַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל, וּמֵאַחַר שֶׁנִּתְגַּלּוּ וְנֶחְזְרוּ הַהַסְתָּרוֹת וְנַעֲשָׂה מֵהֶם תּוֹרָה עַל יְדֵי הַדַּעַת כַּנַּ"ל אֲזַי תֵּכֶף כְּשֶׁנַּעֲשָׂה מֵהֶם תּוֹרָה הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ מוֹכִיחָה אוֹתָם "עַד מָתַי פְּתָיִם" וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "פִּיהָ פָּתְחָה בְּחָכְמָה" שֶׁעַל יְדֵי הַחָכְמָה וְדַעַת הַנַּ"ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְגַלִּין הַהַסְתָּרוֹת, וְעוֹשִׂין מֵהֶם תּוֹרָה כַּנַּ"ל עַל יְדֵי זֶה "פִּיהָ פָּתְחָה" הַיְנוּ בְּחִינַת אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ, שֶׁהַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ פּוֹתַחַת פִּיהָ וּמוֹכִיחָה אוֹתָם כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁעַל יָדָהּ מַמְשִׁיכִין אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת כִּי עַל יָדָהּ מַמְשִׁיכִין הַחִיּוּת לְתוֹך הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְדַעַת כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהוֹכִיחַ אֲפִילּוּ אֶת הָרְחוֹקִים מְאד מֵהַשֵּם יִתְבָּרַך, בִּבְחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה כַּנַּ"ל.
 
בשורתו של ר' נחמן ש"אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, גם שם נמצא ה' יתברך' הפכה לשיר מרגש המושר בפי רבים המתגעגעים לבשורה זו. ואכן, לו היה האדם יודע שה' מלובש בכל הדברים כולם, אפילו בדברים הרחוקים ביותר, היה יכול לקבל מסרים אלוקיים גם ממקומות אלו, או כפי שמנסח זאת ר' נחמן "היה נעשה מהם תורה". האדם היה שומע את קול התורה צועקת "בראש הומיות תקרא, עד מתי פתיים תאהבו" (משלי א). אולם השאלה הגדולה והמטרידה ביותר היא כיצד זוכה האדם לדעת שכזו?
והרי ר' נחמן תיאר באופן ציורי ועמוק כל כך את המצב של האדם הנמצא ב"הסתרה שבתוך ההסתרה", שאפילו ההסתרה נסתרת ממנו, ואין הוא מרגיש כלל רחוק. בשלב הגרוע ביותר, העבירה אפילו לא נעשית לו כהיתר, אלא היא נדמית עליו כמישור. הכל נראה לו בסדר, גם בלי ה' יתברך. ה' אפילו לא חסר בתמונת עולמו, הוא כלל לא נמצא שם! מצב זה יכול להיות מצבו של חילוני גמור, אך יכול להיות גם מנת חלקו של האדם המאמין אשר בחלקים מסוימים של חייו פשוט שכח את ה' שכחה גמורה. כיצד אם כן ירצה בכלל האדם לחצות את ההסתרה הזו ולהתגבר עליה?
ניחא, הסתרה אחת בה האדם מרגיש את חסרונו של הקב"ה בחייו, יודע שה' היה שם ונעלם, זוכר שמעשיו היו פעם אסורים ועתה נראים הם בעיניו כהיתר. אדם כזה עוד אפשר לחשוב שבשורתו של ר' נחמן תקיש על דלתות ליבו ותעיר אותו מתרדמתו הדתית. חילוני של דור ראשון שעוד זוכר את מנהגי ישראל סבא ויכול לשמוע את קול התורה הקוראת לו ומוכיחה אותו. ישנה עוד אפשרות כי התורה תצליח להיכנס בסדקי לבבו שעדיין פתוחים למסרים ממנה. אולם מה יעשה אדם שה' כלל לא נמצא בתמונת עולמו? שהוא כלל לא חסר לו? חילוני גמור ש"סבא שלו לא היה רב" ואיננו יודע כלום ממנהגי ישראל סבא?! גם אם ר' נחמן יודע ברוב גדולתו וצדקותו ש"גם שם נמצא ה' יתברך", איך ידע זאת האדם הפשוט, זה שנסתרת ממנו אפילו ההסתרה עצמה?
*
ר' נחמן עונה על שאלה זו, אך לא מסביר:
וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיך אַרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה הַדַּעַת יוּכַל לֵידַע שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹך הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ וַאֲפִלּוּ בְּתוֹך הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה, גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה.
ואמנם, בתחילת התורה ר' נחמן מסביר איך מגיעים לאריכות ימים:
ג. וְצָרִיך לְהַמְשִׁיך אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת שֶׁלּא תִּהְיֶה בִּבְחִינוֹת: 'הָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ'. כִּי כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוּא בְּחִינַת צוֹפֶה שֶׁמֻּטָּל עָלָיו לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם מִשָּרְשׁוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת מַלְכוּת עֲלֵיהֶם. וְאִם הוּא מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָם אֲזַי הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ וּמַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "צפֶה נְתַתִּיך לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְכוּ' וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וְכוּ' הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁך הִצַּלְתָּ". אֲבָל אִם אֵינוֹ מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָם, אֲזַי הָענֶשׁ עָלָיו [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם] וְעַל כֵּן 'הָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ'. וְעַל כֵּן צָרִיך לִרְאוֹת לְהַמְשִׁיך אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיּוּכַל לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם. אַך אֵיך אֶפְשָׁר לוֹ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם ,כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶּצָּרִיך לָהֶם וְגַם אֵינָם אֶצְלוֹ לְהוֹכִיחַ אוֹתָם וְעַל כֵּן צְרִיכִין לָזֶה דַּעַת כְּדֵי לֵידַע אֵיך לְהוֹכִיחָם.
 וְלָבוֹא לַדַּעַת הַזֶּה הוּא גַּם כֵּן עַל יְדֵי אֲרִיכַת יָמִים בְּעַצְמם, וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵחַיָּיו, כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה הוּא מֵחַיִּים, מֵאֲרִיכוּת יָמִים. כִּי לָבוֹא לַאֲרִיכוּת יָמִים, הוּא עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה כִּי אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּכְמוֹ כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת אֶחָד קוֹרִין אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, כֵּן כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת חַי הַחַיִּים כְּדֵי לְהַמְשִׁיך מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים צָרִיך לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ כִּבְיָכוֹל, וּשְׁמוֹ הוּא הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, קוֹרִין אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים וְעַל כֵּן מֻזְהָר הַמֶּלֶך עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם מֵחֲמַת שֶׁהוּא צָרִיך לִקְרוֹת אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יַאֲרִיך יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ". וְזֶה "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו", "וְקָרָא" בּוֹ דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא קוֹרֵא אֶת הַחַיִּים כַּנַּ"ל. וְזֶה "יְמֵי חַיָּיו" יְמֵי חַיָּיו דַּיְקָא, כִּי כְּשֶׁמְּקַבְּלִין אֶת הַחִיּוּת, צָרִיך לְקַבְּלָם בְּמִדָּה, כִּי בְּלא מִדָּה וְצִמְצוּם אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַחִיּוּת מֵהַשֵּם יִתְבָּרַך מֵחֲמַת רִבּוּי אוֹר. כִּי רִבּוּי הַשֶּמֶן גּוֹרֵם כִּבּוּי הַנֵּר עַל כֵּן צָרִיך לְקַבֵּל הַחִיּוּת בְּמִדָּה.  וְזֶה זוֹכִין עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה כִּי הַתּוֹרָה הִיא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, וְהַשֵּם הוּא הַכְּלִי שֶׁל הַדָּבָר שֶׁבְּהַשֵּם הַזֶּה נִגְבָּל הַחִיּוּת שֶׁל הַדָּבָר הַזֶּה .  "נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" שֶׁבְּהַשֵּם נִגְבָּל הַנֶּפֶשׁ וְהַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר, וְעַל כֵּן כְּשֶׁקּוֹרִין אֶת הָאָדָם בִּשְׁמוֹ הוּא מְזֻמָּן תֵּכֶף אֶצְלוֹ, מֵחֲמַת שֶׁבְּהַשֵּם נִגְבָּל כָּל הַנֶּפֶשׁ וְהַחִיּוּת שֶׁלּוֹ. וְכֵן הַתּוֹרָה הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, הַיְנוּ שֶׁשָּם נִגְבָּל הַחִיּוּת מֵחַי הַחַיִּים, כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת מִדּוֹת, כִּי יֵשׁ בְּהַתּוֹרָה אוֹתִיּוֹת וְתֵבוֹת וּפְסוּקִים וּפָרָשִׁיּוֹת וּסְדָרִים שֶׁהֵם בְּחִינַת מִדּוֹת שֶׁבָּהֶם נִגְבָּל הַחִיּוּת בְּמִדָּה, וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁהוּא בְּחִינַת מִדּוֹת יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַחִיּוּת. כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה קוֹרִים אֶת הַחַיִּים וּמַמְשִׁיכִין אֶת הַחִיּוּת לְתוֹך הַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת יָמִים "וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא". הַיְנוּ שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁהִיא בְּחִינַת מָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים", הִיא בְּחִינַת מִדּוֹת וְיָמִים כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יָדָהּ קוֹרִין אֶת הַחִיּוּת לְתוֹך הַמִּדּוֹת וְהַיָּמִים שֶׁבְּלא זֶה לא הָיָה אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַחִיּוּת מֵחֲמַת רִבּוּי אוֹר. וְזֶה: "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה קוֹרֵא אֶת הַחִיּוּת לְתוֹך הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל.
קריאת התורה לדידו של ר' נחמן היא איננה רק קריאת המילים שבתורה, אלא קריאה אל הקב"ה, מפגש עם שמו והחיות שלו. מפגש זו יכול להמשיך חיים ואריכות ימים לאדם הקורא. לצקת את החיוניות שלה הוא זקוק במידה הנכונה, באופן כזה שלא יהיה "ריבוי אור". חיוניות זו יכולה להחיות את מידותיו של האדם ואת ימיו. זו תמצית דבריו של ר' נחמן אך עדיין זוקקות הן הסבר:
ר' נחמן מפתיע אותנו בהסברו. הבעיה של היעדר קיומו של האלוקים בתמונת חיינו, "הסתרה שבתוך ההסתרה", נעוצה בהיעדר זמן. או ליתר דיוק ביחס לא נכון אליו. מזכירים דברים של ר' נחמן כאן את דבריו במקום "וְהַקְּטַנֵּי אֲמָנָה הֵם בִּבְחִינַת "מִקּצֶר רוּחַ... וְזֶהוּ (שְׁמוֹת ו, ט) : "מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה" " (ליקוטי מוהר"ן פו תנינא). האמונה זקוקה לזמן, שהרי כל עניינה הוא היכולת להתבונן למרחוק, לצלוח את המוגבלות של ה"ימים" וה"מידות" ולהמתין למה שמאחוריהם. להאמין אף על פי שיתמהמה. האמונה נשאת על כנפי הזמן. מעבר לזמן ממתין האחר והזמן מבטא יחס אליו. בלי זמן אין "אחר" –  קוצר הרוח משאיר את האדם מרוכז בעצמו ובצרכיו המיידים. עולם שכזה הוא עולם צר וגשמי, בעוד הרוח נמצאת תמיד במרחב הזוקק זמן. נראה שתרבות המערב משאירה אותנו עם הרבה הספק אבל בעקבות כך גם עם הרבה קוצר רוח וצרות אופקים. ודווקא העת העתיקה, ללא השעונים, ללא אמצעי התחבורה המשוכללים ואמצעי התקשורת המהירים, אפשרו לאבותינו אורח רוח לתקשורת מסוג אחר, תקשורת אף עם הרחוק ביותר, תקשורת אף עם הקב"ה. ייתכן שרק רועי צאן כאבותינו עם הבאר והחמור בקצב איטי וסבלני כאותם ימים יכולים היו להגיע לדרגה של נבואה.
אריכות ימים איננה רק תוספת זמן. אדם יכול לצאת לחופשה וזמנו בידו ובכל זאת לא יגיע לתובנות עמוקות ממנה. אריכות ימים הינה הרגשה שהזמן בידך. שאתה המלך של הזמן שלך. המשכת אריכות ימים למלכות משמעה למלוך בזמן. השעון לא מתקתק, והוא איננו מאיץ בך להספיק. אתה הוא קובע את קצב תקתוק השעון. לא אתה רודף אחרי הדברים אלא אתה מאפשר לדברים לבוא אליך, מאפשר להם לקרות. מוכן להיות "צופה" על המציאות ולא רק שחקן פעיל. כמו אותה המלכות שמזכיר ר' נחמן בתחילת התורה  - "צופה נתתיך לבית ישראל..." (יחזקאל לג, ז). המשכת אריכות ימים לתוך המלכות איננה אלא פתח וצוהר עבור הנפש להביט אל הדברים שמחוצה לה ולתת להם מקום בנפשה.
בתורה ו' משווה ר' נחמן בין הכתר של המלך לבין המילה הארמית "כתר" שמשמעה "המתן". הקשר שבין המילים מלמדנו על כך שהמלך שהכל ממתינים לו איננו ממהר לשום מקום. יודע הוא להמתין בלא קוצר רוח. הוא קוצב את הזמן. הזמן שלו ובידיו.
קריאת התורה, דווקא בשל היותה קריאה של סיפורי עבר, יש בה מתן פרספקטיבה של זמן אחר למי שקורא אותה כאן ועכשיו. המבט אחורה בזמן מאפשר גם אורך רוח להסתכל קדימה בזמן. מה גם שהתורה בעצמה מספרת לנו על דיאלוג אדם ואלוקים, דיאלוג המרחיב את אופקיו של זה ששומע עליו.
קריאת התורה נדרשת על ידי ר' נחמן כ"קריאה" במובן זה שהיא נושאת את דברה אל על, צועקת לאינסוף, ומתוך כך מחכה למענה. מפנה את מבטה אל מעבר לה, אך לא פוסעת לעברו, אלא ממתינה לראות מה יבוא לה משם. כיוון שהזמן "בידה", אין היא ממהרת לשום מקום אלא ממתינה בסבלנות. מאמינה בכל תשובה שתבוא, מאמינה שמכילה את המענה הנכון וכל תפקידה היא רק להקשיב לו.
אין ספק שמבט כזה על הזמן יש בו תיקון המידות, שכן מידה כשמה כן היא – מדודה, וככזו – בודקת את הגבול של תכונות אופי של האדם. המידות של האדם נמדדות דווקא במקומות הקשים, הצרים והמצומצמים. אם גם שם ידע האדם להמתין ולחכות, הוא יוכל להרחיב את אופקיו אל עבר האחר, להבין את השני יותר לעמוק, להגמיש את מידותיו ולתקנם. להיות מסוגל לעצב מידות אלה בהתאם למציאות ולא להשאירם מידות נוקשות הפועלות רק מתוך דחפים פנימיים ללא שיח עם החוץ.
*
ר' נחמן מכוון אותנו לא רק להמשכת זמן מלמעלה והרחבת הימים של האדם, אלא גם להמשכת חיים אליו. ככל שהאדם קצר רוח ומוכן פחות לחכות, הוא מעוניין שהעולם יגיב באופן תואם לציפיותיו, וכך הוא מאפשר פחות מרחב תמרון. אדם כזה בונה סביבו עולם שכולו עשוי חוקים וכללים הצפויים מראש. הכל סביבו מתקתק כשעון, אך ככזה הוא רק טכני, ולא חי. לעומת זאת המשכת זמן היא גם פתיחת מרחב של חיים. ככל שסבלנותו של האדם גדלה, אמונתו בוטחת וימיו מתארכים, הרי שגם מרחב החיים שלו נפתח ומתרחב. פתוח הוא לשינויים, נושא ונותן הוא עם העולם שבחוץ. ככל שיש לו יותר זמן יש לו יותר חיים ודיאלוג עם מרחב פתוח יותר, אופק רחוק יותר, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו, חי החיים, שהמשכת חיים ממנו נזקקת לסבלנות של נצח. אך תמורתה עמה חיי נצח – תחיית המתים.
חוסר קשר עם הקב"ה אם כן משמעו פחות חיים, אופק צר יותר ומרחב מצומצם יותר. ר' נחמן פונה אל מי שנמצא ב"הסתרה שבתוך ההסתרה" לא בשם ה', שהרי זה נסתר ממנו, אלא בשם החיים! בעומק נפשו – וודאי מרגיש הוא בחסרונם של אלה! הצעתו של ר' נחמן היא להירגע, לשחרר, לפתוח זמן, להאריך את הימים, להיות מוכן להכיל אופקים אחרים. את כל אלה ישמע האדם בעומק ליבו בשקיקה, כמו צמא הוא למים אלו, והלא "ואין מים אלא תורה". התורה איננה אלא גילוי של התערבות הנצח בעולם הזה; קריאה לאדם להאמין שמתנת הנצח של האמונה – שווה היא. התורה היא המענה שכל כך נכסף האדם אליו, כ"שקרא" אליה מרחוק והיה מוכן להמתין לה, ותורה זו היא חיים.
לא לשווא לפני מתן תורה אנו מצווים מצווה שכולה זמן – ספירת העומר. שהרי לפי דברינו, המשכת הימים למלכות היא תנאי לקבלת התורה. האדם מצווה לא רק להמתין, אלא לספור. להיות בהמתנה אקטיבית, כמי שמולך בזמן וקוצב את זמנו.
לא לשווא נחשב זמן זה כזמן של תיקון המידות, שכן המשכת הימים לתוך המלכות הינה תנאי לתיקון המידות.
אולם ר' נתן מוסיף בעקבות תורה זו עוד מימד ליחס זה שבין העומר לחג השבועות וכך דבריו:
וְזֶהוּ בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁמְּקַבְּלִין בְּשָׁבוּעוֹת שֶׁהוּא יוֹם הַחֲמִשִּׁים לָעֹמֶר. הַיְנוּ שֶׁעַל-יְדֵי הָעֹמֶר וְהַסְּפִירָה שֶׁעַל יָדָם נִכְנָע מַלְכוּת עֲמָלֵק כַּנַּ"ל. אֲזַי נִתְגַּלֶּה הַתּוֹרָה שֶׁהָיְתָה מֻסְתֶּרֶת שָׁם, בִּבְחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, וְזוֹכִין לְהַשִּיג אוֹתָהּ בְּשָׁבוּעוֹת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מִנְחָה הַחֲדָשָׁה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל חִטִּים שֶׁמַּקְרִיבִין בְּשָׁבוּעוֹת מִנְחָה חֲדָשָׁה זֶה בְּחִינַת תּוֹרָה הַחֲדָשָׁה שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַהַסְתָּרָה וְכוּ' כַּנַּ"ל. וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר שָׁם בַּפָּסוּק וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבוּעוֹתֵיכֶם עַיֵּן שָׁם. וְכֵן אִיתָא בר"מ (=רעיא מהימנא) שֶׁהָעֹמֶר הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה ושְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֵם בְּחִינַת סִתְרֵי תּוֹרָה הַיְנוּ שֶׁהָעֹמֶר הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה שֶׁעַל יָדָהּ מְגַלִּין הַהַסְתָּרָה וְכוּ' וַאֲזַי נִתְגַּלֶּה תּוֹרָה גָּבֹהַּ מְאֹד, סִתְרֵי תּוֹרָה, בְּחִינַת מִנְחָה חֲדָשָׁה בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁמְּקַבְּלִין בְּשָׁבוּעוֹת שֶׁהוּא יוֹם הַחֲמִשִּׁים, בְּחִינַת שַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא שַׁעַר הַנּוּן כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְעַל-כֵּן הָיָה מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה. וְכֵן נִסְמְכָה פָּרָשַׁת עֲמָלֵק לְפָרָשַׁת יִתְרוֹ שֶׁהִוא קַבָּלַת הַתּוֹרָה. כִּי עִקַּר הַתּוֹרָה נִתְגַּלֶּה עַל-יְדֵי מַפֶּלֶת עֲמָלֵק כַּנַּ"ל:
וְזֶה בְּחִינַת שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת שֶׁסּוֹפְרִין. כִּי יֵשׁ שְׁתֵּי הַסְתָּרוֹת – הַסְתָּרָה וְהַסְתָּרָה בְּתוֹךְ הַסְתָּרָה כַּמְבֹאָר שָׁם. וְהֵם כְּנֶגֶד שְׁתֵּי בְּחִינוֹת הַתּוֹרָה שֶׁהֵם נִגְלֶה וְנִסְתָּר, רָזִין וְרָזִין דְּרָזִין, כִּי בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה שָׁם דַּיְקָא מְלֻבָּשׁ סִתְרֵי תּוֹרָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לְתַקֵּן וּלְגַלּוֹת שְׁתֵּי הַהַסְתָּרוֹת, לְגַלּוֹת שְׁתֵּי בְּחִינוֹת הַתּוֹרָה וְתִקּוּנָם עַל-יְדֵי תִּקּוּן הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל שֶׁהֵם שִׁבְעָה יָמִים כַּיָּדוּעַ. וְיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שִׁבְעָה יָמִים עֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְהֵם בַּבִּינָה שֶׁהִיא בְּחִינַת סִתְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת שֶׁהוּא יוֹם הַחֲמִשִּׁים שֶׁהוּא בְּחִינַת נוּן שַׁעֲרֵי בִּינָה. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, כְּדֵי לְתַקֵּן שִׁבְעָה יָמִים הָעֶלְיוֹנִים, כְּדֵי לְגַלּוֹת הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה. שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְסִתְרֵי תּוֹרָה, בְּחִינַת חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת בְּחִינַת מָ"ן כַּנַּ"ל, וְכַמְבֹאָר שָׁם עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב כָּל הַמַּאֲמָר וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים הַנַּ"ל:
מתן תורה מביא עמו בשורה לפיה אפילו ב"הסתרה שבתוך ההסתרה", גם אם האדם איננו מרגיש כלום מנוכחות ה', הרי שה' נמצא שם תמיד, ללא קשר לרגשות אלו. מתן תורה קורא לאדם להרחיק ראות אל מעבר לאופק הנראה לעין. להרחיק נדוד אל מעבר למצופה. התורה קוראת לאדם להיות רחב וסבלני לכל מה שיקרה לו, לקרוא לה' ולקבל בידיים פשוטות את תשובתו תהא אשר תהא. היא קוראת לאדם לחיות. בשורתו של ר' נחמן ש"אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה גם שם נמצא ה' יתברך", איננה אם כן בשורתו שלו אלא בשורתה של התורה בעצמה, של הקב"ה שהתגלה בעולמו, שהציץ אלינו מן החרכים לחזק את ליבנו, כאשר אין אנו מרגישים הצצה זו, לטעת בליבנו סבלנות של אמונה ואריכות ימים.
כפולת שבע הימים בשבע השבועות הינה ביטוי לשני סוגי ההסתרות שהתורה מנסה להתגבר עליהם. הסוג האחד – "הסתרה", אשר כנגדה התורה שבנגלה מתמודדת. התורה שבנגלה בחוקיה וכלליה פונה אל האדם אשר ה' יתברך נמצא באופק מחשבותיו ובתמונת עולמו. האדם נקרא להיענות לקריאתו של ה' ולמסריו על אף שה' נסתר בשמי שמיים.
 הסוג השני הוא "ההסתרה שבתוך ההסתרה", אשר כנגדה התורה שבנסתר מתמודדת. והאדם הזוכה לה יכול להתעורר אל ה' גם כששכח אותו האדם לגמרי ואף אם איננו חסר לו. התורה שבנסתר תגלה לאדם שה' נמצא לא רק בחוקים ובכללים אלא בכל ההוויה כולה, מאחורי כל המציאות. השגחתו פרושה על כל מעשה גם אם הוא נראה הפוך מדרך התורה, "גם שם נמצא ה' יתברך". זו היא תורה חדשה, המתחדשת בכל רגע וכנגדה מביאים עם ישראל "מנחה חדשה" – שתי הלחם בחג השבועות. צריך האדם לפתוח את ליבו להתחדשות שכזו, להרחיב את אופקיו, להגמיש את תפיסותיו המוקדמות ולתקן את מידותיו. לשם כל צריך הוא להמשיך את אריכות ימים לתוך המלכות ולהיעזר בהרבה סבלנות של אמונה. לקרוא לה' ולהמתין לתשובתו ולקבלה, תהא אשר תהא. מענה זה ייקרא תורה – תורת חיים. ה' חי. אדם חי. במקום שלפני כן היה "בהסתרה שבתוך ההסתרה".