תורה נה | ברית אבות

א. דַּע, כִּי לִרְאוֹת בְּמַפַּלְתָּם שֶׁל רְשָׁעִים אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא עַל יְדֵי בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (תְּהִלִּים קי, א) : "שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיך הֲדם לְרַגְלֶיך" (עיין זוהר לך לך פו ע"ב) יָמִין, זֶה בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּחִינַת בִּנְיָמִין, בֶּן יָמִין, שֶׁנּוֹלַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (כַּמּוּבָא בְּפֵרַשִׁ"י פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח).

ב. וּלְהַמְשִׁיך בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַכְשָׁו בַּגָּלוּת, שֶׁהִיא תַּחַת יַד הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְאֵין יְכלֶת בִּקְדֻשָּׁתָהּ לְהִתְגַּלּוֹת, אַף עַל פִּי כֵן יְכוֹלִין לְגַלּוֹת וּלְהַמְשִׁיך קְדֻשָּׁתָהּ אֲפִלּוּ בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה (וַיִּקְרָא כו, מד): "וְאַף גַּם זאת בְּאֶרֶץ איְבֵיהֶם", הַיְנוּ אֲפִילּוּ בַּגָּלוּת הַמַּר יְכוֹלִין לְגַלּוֹת בְּחִינַת 'גַּם זאת'. וְעַל יְדֵי מָה יְכוֹלִין לְהַמְשִׁיך אֶת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? עַל יְדֵי הִתְנוֹצְצוּת אוֹר זְכוּת אָבוֹת (שְׁלַח דַּף קע"ד), בַּאֲתַר דְּאִית תַּמָּן אָבוֹת אִית תַּמָּן שְׁכִינְתָּא. "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקב וְכוּ וְהָאָרֶץ אֶזְכּר" (שָׁם, מב) כְּשֶׁמִּתְנוֹצֵץ אוֹר זְכוּת אָבוֹת, אֲזַי נִתְגַּלֶּה קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלא דַּי שֶׁהָאָדָם נִצּוֹל מֵהָרָשָׁע אֶלָּא גַּם רוֹאֶה בְּהָרָשָׁע מַה שֶּׁהָרָשָׁע רָצָה לִרְאוֹת בּוֹ.

ח. וְעַל יְדֵי תְּפִלָּה כְּתִקּוּנוֹ מִתְנוֹצֵץ אוֹר זְכוּת אָבוֹת, בִּבְחִינַת חָלָה זְכוּת אָבוֹת (עַיֵּן בַּזּהַר שְׁלַח, הַנַּ"ל בְּאוֹת ב). וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי תְּפִלּוֹת כְּתִקּוּנוֹ כִּי חָלָה זְכוּת אָבוֹת, עַל יְדֵי: "וַיְחַל משֶׁה אֶת" וְכוּ (שְׁמוֹת לב, יא) עַל יְדֵי בְּחִינַת תְּפִלָּה וּבַאֲתַר דְּאָבוֹת תַּמָּן, שְׁכִינְתָּא תַּמָּן שֶׁהִיא בְּחִינַת חַלָּה שֶׁהִיא גַּם זאת גַּם בְּחִינַת חַלָּה, שֶׁהִיא שִׁעוּר מ"ג בֵּיצִים וְהוּא בְּחִינַת יְרֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי זאת הַמִּצְוָה נִצְטַוּוּ שֶׁיַּעֲשׂוּ תֵּכֶף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר טו, לב): "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְּרוּמָה מֵרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְּרוּמָה" (עיין ספרי והובא בפירש"י שם), כִּי בְּאַתַר דַּאֲבָהָן תַּמָּן, שְׁכִינְתָּא תַּמָּן דְּהִיא בְּחִינַת חַלָּה, הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְעַל יְדֵי בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לא דַּי שֶׁנִּצּוֹל מֵרַע עַיִן שֶׁל רְשָׁעִים אֶלָּא גַּם רוֹאֶה בָּהֶם מַה שֶּׁהֵם רָצוּ לִרְאוֹת בּוֹ (עיין תהלים עג).

ר' נחמן מכנה את זכות האבות כאור המתנוצץ, שקשה להבחין בו, להגדיר אותו ולמשש אותו. כנראה שקשה לעמוד על גודל המהפכה שחוללו אבותינו בעולם, אחרי שמהפכה זו התמסדה והתבססה ונראית היום כמובנת מאליה. בכל זאת רוצה ר' נחמן למשוך אורות מן ההתחלה הזו, כיוון שהוא רואה שם את גרעין האנרגיה שמפרנס את היהדות כולה גם לאחר התבססותה.

ר' נחמן טוען שהתפילה היא זו שיכולה לעורר בנו ניצוץ אבוד זה, ניצוץ הארת האבות. בתפילתו עומד האדם חשוף לפני ה', כפי שהוא ובאשר הוא, ללא כלי עזר וללא מסכים. עם ליבו הפשוט, עם חייו על עובדותיהם הפשוטות, עומד האדם לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. בדיוק כמו האבות לפני אלפי שנים – אין הבדל. כשהאדם עוצם את עיניו ומתפלל, הוא מדלג על כל העולם כולו, לא משנה אם עולם זה הוא מתקופת הברונזה, ימי הביניים או העת החדשה. כך או כך או כך, זה רק הוא והקב"ה!

אמנם לא פשוט לדלג על העולם, וגם כשהאדם עוצם את עיניו הוא מוצא את העולם רודף אחריו בתוך נפשו, בתוך שכלו, בתוך יסודות אמונתו. תלוי הוא בעולם ומחובר לעולם בעורקי דמו וגידיו. צריך "לתקן" את תפילתו על מנת לפרום חיבורים אלו. ור' נחמן מפרט כיצד יש לעשות זאת (בסעיפים עליהם דילגנו בציטוט דלעיל).

ו. גַּם צָרִיך לְתַקֵּן בִּתְפִלָּתוֹ בְּחִינַת שָׁלֹשׁ קוֹלוֹת (קהֶלֶת ה, ב): "קוֹל כְּסִיל בְּרב דְּבָרִים" וּבְחִינַת (שְׁמוֹת לב, יח) : "קוֹל עֲנוֹת אָנכִי שׁוֹמֵעַ" וּבְחִינַת קוֹל, בְּחִינַת (תְּהִלִּים מד, טז) : "כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וְכוּ מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף".

 

שלושה קולות נשמעים בתוכנו. קולות המייצגים דיבור פנימי עם העולם. סוגים של תקשורת לקויה שהאדם מפתח עם עולמנו ובעל כורחם הוא ישמע אותם בתוך ליבו כאשר ינסה להעפיל לדיאלוג המדלג על העולם לעבר הקב"ה:

 א. "קול כסיל ברוב דברים" – אותו צד פטפטני המצוי בתוך כולנו המדבר אל עצמו והעסוק בעצמו. בית חרושת של מילים ללא הפוגה, הפסוק מכנה מילים אלו ככסילות כיוון שאינן קשורות למציאות. עסוקות הן רק בעצמם ומדברות במעין אוטיזם חסר משמעות.

 ב. "קול ענות אני שומע" – הינו קול הפוך, לא של האדם בתוך עצמו, אלא להיפך – קול נהמת התאווה והצהלה במרדפו של האדם אחר העולם. בדיוק כמו שהיה בחטא העגל. זהו קול אשר כביכול "עונה" לעולם אולם כיוון שהוא עשוי משכחה עצמית, חוסר אישיות וללא שיקול הדעת יכונה כ"קול ענות" ולא כקול העונה. להדגיש שגם מה שנראה כמענה אין מי שעומד מאחוריו.

ג. "כל היום כלימתי נגדי...מקול מחרף ומגדף" – קול זה הוא המבטא מערכת יחסים עוינת עם העולם. באופן הפוך מן התאוותן, האדם מגיב לעוינות זו בפחד, בבושה, בכעס ובקולות פנימיים נוספים.

שלוש הקולות האלו לא פוסקים גם כשהאדם עוצם את עיניו. להפך, משהתפנה להם המקום הם רק הולכים ומתגברים. משדילג האדם על העולם למען התפילה.

ז. וְכָל זֶה, צָרִיך הַמִּתְפַּלֵּל לְתַקֵּן בִּתְפִלָּתוֹ, לְהַעֲלוֹת אֶת הַנּוֹפְלִים בֶּאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת לְהַעֲלוֹתָם בִּתְפִלָּתוֹ לֶאֱמוּנָה אֲמִתִּית שֶׁהִיא הַתְּפִלָּה וְלִקְבּעַ בְּלִבָּם אֱמוּנָה שְׁלֵמָה.

תיקון התפילה ייעשה על ידי דיאלוג טוב יותר עם העולם. דיאלוג שמביע אמון בעולם, ועל כן יכול לנהל עימו קשר לא תלותי, חיובי ולא עוין. תיקון התפילה יהיה תיקון האמונה. דיאלוג זה חושף את האדם לבורא באופן ישיר, בלי הגנות, כמו אבות אבותינו.

*

דיאלוג זה התחיל על ידי אברהם אבינו אשר גילה את טוב ה' ואת חסדו הגדול. ראשית האמון בעולם בהכרת הטוב הזה. כמו ילד קטן התלוי בהוריו ומאמין בטובם, תלוי האדם בבוראו ובחסדו. הלב נפתח אל הטוב הזה ואל המסרים הטמונים בעולם ומתחיל דיאלוג. אך פתיחת הלב הזו היא חושפנית, לא בקלות יאות האדם לתת כך את ליבו לאמונה ולהתמסר אליה. כבר אברהם היה צריך להתנסות בעשרה נסיונות לראות עד כמה דבק הוא בטוב על אף שהמציאות החיצונית נראית כרעה. אשתו נחטפת, הוא סובל מרעב, גלות ועוד. לעיתים אף נדרש  הוא להתווכח עם הבורא בכבודו ובעצמו. אולם הדרכתו של אברהם תהיה שככל שהאדם ייקח את הסיכון של האמונה, הרי שהבורא יגן עליו ויסוכך עליו. "הבוטח בה' חסד יסובבנהו". טריטורית החסד היא איזור שהאדם מחולל אותו. "ממשיך חסדים" מלמעלה למטה. בלעדי האדם העולם יישאר במידת הדין בה הוא נברא. ללא פועלו של האדם גם האורח יישאר בחוץ. על האדם מוטל ליצור את עולם החסד, ורק אז ירגיש שאלוקי אברהם הוא גם מגנו – "מגן אברהם". ההולך בדרכו של אברהם ירגיש, כמו אברהם עצמו, שככל שהוא לוקח את הסיכון של האמונה הוא מסובב במלאכים ומוגן בכל פגע. ששכינה מצויה בכל מקום והוא חי בצל כנפיה. אלוקי אברהם הינו אלוקי ההשגחה, ההתערבות וההתגלות בתוך המציאות. אך זאת תמצא רק למי שיהין לקחת סיכון אליה.

גם יצחק ויעקב הולכים בדרכו של אברהם. אם ה' איתי בכל מקרה, הרי שגם אני איתו. אמנם כיווניהם של יצחק ושל יעקב שונים ואף הפוכים בכיוונם, אך עדיין מטרתם היא המשך הדיאלוג החשוף והמאמין עם הבורא. המשך האמון שהעולם הוא טוב, והשגחתו הטובה של ה' פרושה עלינו. גם מידת הדין של יצחק וגם מידת האמת של יעקב מבוססות על הנחה זו. הנחה זו היא ה"מגנה" על עובד ה' באשר הוא, ועל כן חותמת ברכת האבות דווקא ב"מגן אברהם".

מי שמרגיש מוגן יכול לכרות ברית עם ה' כפי שעשה אברהם. מי שמאמין, יכול להחזיק מעמד ולעבור את כל הניסיונות שעבר אברהם ולבסס בליבו את הקשר עם הבורא. מי שכרת ברית עם ה' יוכל להבחין כי  מאחורי אנשים פשוטים מסתתרת יד ההשגחה כך שבמובן מסוים הם אינם אלא מלאכים. מי שבריתו איתנה עם ה' לא יישבר גם כשהמציאות תתנכר אליו.

 ה' יודע את אהבתו של אברהם אליו וכורת עמו ברית. על בסיס ברית זו מיוסדת כל היהדות. לאחר תקופת האבות תתמסד ברית זו ותבוא לידי ביטוי במצוות מעשיות ועל גביהן תורה שבעל פה שהולכת ומתפתחת עד היום הזה. ר' נחמן רואה את כל הבניין הענק הזה ומבקש להחזירו לרגע קל להתנוצצות קטנה של יסודות הבניין – לאבות. ידוע לו כי ללא האור הזה לא יוכל הבניין הגדול הזה להחזיק מעמד בכל הניסיונות של הגלות, מול כל הרשעים שידם רמה וישראל מושפלים תחתיהם.

כדי לעבור את ייסורי הגלות צריך בחינה של ארץ ישראל גם בגלות. בחינה זו היא הביטחון ב"ימין ה'", היא ההיענות להזמנתו של ה' "שב לימני עד אשית אויבך הדום רגלך". היא המוכנות להיחשף לדיאלוג עם ה' ולבטוח בחסדו. יכולת זו תהיה רק אם היהודי ירגיש "מוגן". והגנה זו תבוא מהארת האבות והתנוצצותה.

*

ר' נחמן רואה בהפרשת חלה ביטוי של התנוצצות אור האבות ויכולת המשכה של בחינת ארץ ישראל גם אל הגלות. ר' נחמן מצטט למעשה את דברי הזוהר הבאים:

(במדבר טו, כ) רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ וְגוֹ', פִּקּוּדָא דָּא לְהַפְרִישׁ חַלָּה לַכֹּהֵן. חַלָּ''ה הָכִי חוּשְׁבָּנֵיהּ, מ''ג בֵּיצִּים, וְחוֹמֶשׁ בֵּיצָּה, חַד מֵחֲמֵשׁ. וְאִית חוֹמֶשׁ חַד מִן חַמְשִׁין, דְּאִיהוּ ן'. וְדָא סִימַן מָגֵ''ן, דְּאִיהוּ מִיכָאֵ''ל גַּבְרִיאֵ''ל נוּרִיאֵ''ל. חַלָה, שְׁכִינְתָּא. דִּבַאֲתָר דְּאִלֵּין מַלְאֲכִין תַּמָּן, אֲבָהָן תַּמָּן. וּבְאַתְרָא דַּאֲבָהָן תַּמָּן, שְׁכִינְתָּא תַּמָּן. וּבָה וַיְחַל, בָּהּ צַּלֵּינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות לב) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו. (דברים ג) אֲדֹנָי יֶדוִֹד אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ. וּבָהּ חָלָה זְכוּת אָבוֹת.

[תרגום: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו", מצווה זו להפריש חלה לכהן. חל"ה כך חשבונו (בגימטרייה), מ"ג ביצים וחומש הביצה, אחד מחמש (1/5). ויש חומש אחד מחמישים (1/50), שזהו ן' (בגימטריה 50). וזה סימן מג"ן שהוא מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל. חלה, שכינה. ובמקום שיש אבות שם, השכינה שם. ובה ויחל, בה תפילתנו, כמו שכתוב: ויחל משה את פני ה' אלוקיו". " ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך". ובה חלה זכות אבות.]

(זהר שלח קעד.)

למעשה הפרשת החלה הינה מצווה אשר מן התורה תלויה בארץ ישראל, אך בכל זאת מדרבנן היא מתקיימת גם בחו"ל (למעשה היא היחידה מן המצוות התלויות בארץ שנשארה בחו"ל כמעשה חיובי ולא רק כהמנעות מאיסור כגון חדש, ערלה וכלאיים). על כן יש בה מעין שריד אחרון לזיכרונה של ארץ ישראל על ידי היהודים הגרים בחו"ל. הפרשתה של החלה האמורה להגיע לכהן הינה זיכרון לבית המקדש ולמתנות הכהונה שהיו ואינם. העיסוק באוכל במצווה זו מחזיר את היהודי לימים בהם קשר עם הקב"ה היה נרקם דרך יבול הארץ והתפילה לגשם מן השמיים. קשר ממשי ומוחשי היורד עד הגוף. קשר של תלות ממשית. המבקש גשם מה'. לא רק מתפלל אל ה' אלא יותר מזה: מחלה את פניו. ולפי דברי ר' נחמן הלקוחים מן הזוהר, המילה "חלה" באה לרמז על אותו חילוי שהוא אחד מלשונות התפילה, המתאר קשר של רחמים ושל תלות הנלחם על חייו, כפי שמשה רבנו נלחם על חייהם של ישראל כמתואר בפסוק "ויחל משה". כאשר החקלאי מכנה את הלחם שהוא אופה מן היבול בשם "חלה", הוא מכיר תודה לה' ומודה שהלחם הזה הינו תוצאה של תפילה ו'חילוי' לה'.

כפי שמציין הזוהר, וכפי שמצטטו ר' נחמן, הגימטרייה של המילה חלה היא מ"ג, כשיעור הביצים הנדרש להפרשת חלה. בתוספת נ' סופית המציינת את חומש הביצה – שארית השיעור המדויק להפרשת חלה (ביחד – מג"ן בגימטריה), אך ר' נחמן מוסיף לשיעור זה נופך נוסף. בפסוק "אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם" (ויקרא כו, מד) מצהיר הקב"ה על בריתו עם עם ישראל. בתוך כל הקללות המתוארות בפרשת בחוקתי נשאר עדיין ה"מגן" האלוקי לגונן על עם ישראל – "מגן אברהם". מ"ג הביצים (בגימטריה "גם") של החלה הם ביטוי למגן זה. ביטוי ליכולת להמשיך את קדושתו של ארץ ישראל "גם" במקומות החשוכים ביותר ולומר עליהם "גם זאת" – חלק מהאמונה. "גם" במקומות הנראים רחוקים יותר, אצביע עליהם ואומר "בזאת אני בוטח". "גם" שם ארגיש "מוגן" על ידי הקב"ה. עד לשם יכולים המלאכים (מיכאל, גבריאל ונוריאל, ראשי תיבות "מגן" כמצויין בזוהר) להגיע אליי ולבשר לי על חסדו של אלוקי אברהם ועל שכינתו השרויה עמי. האמונה לא נשארת במקומות האידיאליים, אלא "גם" במציאות ה"זאת" הנוכחת לפני.

מסופר (לפיד האש עמ' קסו) על הרבי מקלוייזנבורג זצוק"ל כשנכנס למחנה המוות אוושויץ והקלגסים הארורים התנפלו על האנשים האומללים בקולות בוז ובמכות רצח. הכריז האדמו"ר בקול לחזק את האנשים: "יהודים קדושים! אל תראו! זכרו כי גם פה נמצא הקב"ה ושכינתו עמנו....".

ועוד מסופר כי כאשר נכנס לשערי המחנה ראה שם שלושה צעירים שנראו בני תורה שהגיעו ביחד עמו בטרנספורט. דיבר עמם לחזקם ושאלם: האם אתם מאמינים שהבורא יתב"ש נמצא פה עמנו?! ענו הנערים: אנו מאמינים! אז קרא הרבי בהתרגשות: "זכרו איפא הייטב ואל תשכחו... מבטיחכם אני שבזכות האמונה תגאלו גם אתם ותזכו להשתחרר ולצאת מפה". (מובא בגליון צאנז רסו עמ 35 מפי אחד מאותם הנערים).

לא לחינם מצטט ר' נחמן את הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם".אף על הקללות שבפרשת חוקותי יאמר איש החסד "גם זאת", ובתוכם ירגיש מוגן. האם ההגנה היא הרמטית? האם משמעה הצלה תמיד? כנראה שלא. עולם החסד הינו תמיד עולם שאול, המשכה מלמעלה לעולם הדין ההפוך לו לחלוטין. ובכל זאת את הגבולות מסמן הפסוק ובתוכם ירגיש בן הברית מוגן, מפני שהקב"ה נמצא איתו.

ר' נחמן ראה בעיניו כיצד הרשעה שולטת בעולם, "ארץ ניתנה ביד רשע" (איוב ט, כד) כשעם ישראל בגלותו. גם ר' נחמן עצמו עבר תלאות לא פשוטות. ר' נחמן רצה להחזיר ליהודי את תחושת המוגנות שלו, את הביטחון בחסד ה' עליו. להמשיך את הבחינה של ארץ ישראל, של קרקע בטוחה לקרבת ה', בתוך חושך הגלות. לשם כך הוא החזיר אותנו ליסודות העמוקים ביותר מהם חוצבה היהדות, לשורשים מהם היא יונקת – לאבות. עמידה חשופה לפני ה', היודעת לדלג על העולם, להשקיט קולות רקע המפריעים לתקשורת עם ה', היא תנאי לכל אלה. היא זאת שתאפשר תחושה של  נוכחותו של הקב"ה וביטחון בחסדו, במציאות היומיומית הנוכחות כאן ועכשיו, "גם" במציאות ה"זאת".