תורה לשמה - סם חיים

המהר"ל בפרק ז עובר לדון במשמעות הקיומית של לימוד התורה. לשם כך הוא פותח את דבריו בדבר חשיבות המטרה לשמה אדם לומד את התורה. לאור הדברים שכבר למדנו בדבריו הרי כיון שהתורה היא שכל א-להי נבדל יש צורך ליצור מחיצה בין התורה לכל מציאות גשמית הן מבחינת גוף הלומד מבחינה פיזית ומידותית והן מבחינת מטרותיו ואופי לימודו.

במהלך דברינו בעיון זה נגלה כי אין זה מדויק לומר שהתורה השכלית מנוגדת באופן עקרוני לגוף שהרי אם כך לא היתה כל אפשרות של בן אנוש עלי אדמות ללמוד את התורה. להיפך הוא הנכון הרי אין גוף חומרי יכול להתקיים בעולם אם אין לו חיות רוחנית שמפעמת בקרבו. החידה היא כיצד ליצור את החיבור אל הקודש באופן שיחיה ולא תיווצר דחיה או ניגוד בין הקודש לגוף.

נבאר את הדברים על פי המימרא המפורסמת בקיצוניותה המופיעה במסכת תענית בדף ז ע"א:

היה ר' בנאה אומר כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה' ואומר 'רפאות תהי לשרך' ואומר 'כי מוצאי מצא חיים'. וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות שנאמר יערף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה שנאמר 'וערפו שם את העגלה בנחל'.

מן הגמרא עולה שצפונה בתורה עוצמה גדולה שיכולה להוות מקור חיות בלעדי לאדם, אך יש בה סכנה גדולה שכן אם לא ינהגו בה כראוי היא יכולה להמית את האדם. המהר"ל ממשיל זאת על דרך היחס שבין תרופה בדרך פלא שלא מצריכה טיפול רופא, לעומת מעילה בקודש שגורמת למוות. כלומר, אדם אשר לומד את התורה מתוך אספקלריא של חיבור עם חוכמת ה' השכלית שאיננה עומדת באותו מישור של כל מטרה או צורך חומרי של העולם הזה הרי שהוא יונק חיות מן הקודש העליון בצורה ישירה. הגוף החומרי שלו איננו מהווה מחסום או מחיצה בפני השפע האלוקי לזרום אליו כיון שהוא לא מעצים ומעבה אותו. במצב שכזה אין סתירה מוחלטת בין התורה הנבדלת והשכלית לגוף החומרי ולכן לא רק שהיא לא מהווה התנגדות לגופו והם יכולים לשכון בכפיפה אחת אלא שהיא מחיה אותו שהרי אין שום דבר בעולם שמתקיים ללא חיות אלוקית.

לעומת זאת, אדם אשר רואה בתורה כלי חול להשגת מטרותיו הגשמיות הרי שלא רק שהוא פוגע ומחלל את הקודש אלא שהוא יוצר מחיצה ניכרת בין התורה שהיא בהגדרתה נותרת נבדלת וקדושה לבין גופו שמתגשם יותר ויותר עד כדי שמשפיע על שאיפותיו ומאוויו. במצב זה לא רק שאין התורה מחיה את הגוף שהרי היא מובדלת ממנו כרחוק מזרח ממערב אלא שגם היא דוחה את קיומו יותר ויותר שכן אין הם יכולים לשכון בכפיפה אחת. או אז האדם נותר ללא כל חיות רוחנית ודווקא החיבור הלא נכון עם התורה גורם למותו.