ליקוטי מוהר"ן | תורה ח' | המוכיח הראוי

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלקֵי יַעֲקב (תְּהִלִּים פ''א) אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא י''ט) : ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶך'' אַף עַל פִּי כֵן לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (כ''ה הגי בע''י) (עֵרְכִין טז:) תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זאת בְּדוֹרוֹ, כָּל שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עַכְשָׁו כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ כִּי עַל יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע כְּמוֹ כֵן עַל יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ עַל יְדֵי זֶה מְזִיזִין וּמְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמּוֹכִיחָם וְעַל כֵּן הוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם וְעַל יְדֵי זֶה נִפְסָק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בְּאֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַנְּשָׁמָה הוּא מֵהָרֵיחַ (בְּרָכוֹת מ''ג:) מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ'' אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְלא הַגּוּף, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיחַ וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי זֶה הַמּוֹכִיחַ, שֶׁהוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם עַל יְדֵי זֶה נֶחֱלֶשֶׁת הַנְּשָׁמָה, שֶׁיְּנִיקָתָהּ מֵהָרֵיחַ כַּנַּ''ל וּמִמֵּילָא נִפְסָק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם.

 

ר' נחמן פותח את התורה ומסביר לנו שהנושא שעליו נדבר הפעם הינו מורכב. מצד אחד חובה ומצוה להוכיח את חברו ומצד שני לא כל אחד ראוי להוכיח.  ומסביר ר' נחמן, גם אם המלים שלך נכונות הרי שהריח שלהן לא תמיד טוב, והריח שהן מעוררות בשני ודאי שלא תמיד טוב הוא וכבר אנו מבינים שהתחום אליו אנחנו נכנסים הינו תחום מוצנע ונסתר ולא פשוט להתמצא בו, כמו שאולי חשב המוכיח בתחילה.  המלים גלויות, הגיוניות, מצביעות על האמת, אבל הריח נסתר, אוורירי, רוחני וקשה להשגה.  בכל זאת כששקל ר' נחמן את שניהם, את הפה המדבר לעומת האף המריח, קובע ר' נחמן, האף גובר.  ורמז לדבר במלים הראשונות בהן התורה נפתחת: "אף על פי".  משמע – האף עליון על הפה. ואולי רמז נוסף יש למלים אלו להבנת המשך התורה, ללמדנו שמי שרוצה להשיג תורה זו צריך לדעת להתנגד, ללכת נגד הזרם ולומר "אף על פי". כך למשל האינטואיציה הראשונה שלנו היא להוכיח את האחרים וגם במיוחד את עצמנו. כך נראית לנו דרך הישר, ו"אף על פי" כן נקרא המוכיח לעצור את תוכחתו בכדי לפנות מקום לדרכים אחרות, לא ישרות, המחלחלות באופן אחר על מנת להגיע אל לבו של השני.

כמה פעמים אנו חושבים שאנו פועלים טוב ובעצם אנו פועלים רע? כמה רגילים אנו להוכיח את אחרים ואת עצמנו ובשם הטוב והישר אנו בעצם רק ממוטטים ומחלישים אותם ואת עצמנו. הגוף אולי שומע אבל לא הנשמה, וכשהגוף נותר ללא נשמה הוא מסריח!

*

אֲבָל כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ רָאוּי לְהוֹכִיחַ אֲזַי אַדְּרַבָּא, הוּא מוֹסִיף וְנוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת עַל יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ כִּי הַתּוֹכָחָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בִּבְחִינַת הַתּוֹכָחָה שֶׁל משֶׁה, שֶׁהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁעַל יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ נָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים א): ''נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ'', הַנֶּאֱמָר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל עָזַב לא נֶאֱמַר, אֶלָּא נָתַן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ''י שָׁם וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בַּגְּמָרָא (שַׁבָּת פח:) כִּי עַל יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל משֶׁה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הוֹסִיף וְנָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַנְּשָׁמָה הִיא מֵהָרֵיחַ כַּנַּ''ל כִּי עַל יְדֵי קוֹל הַמּוֹכִיחַ שֶׁהוּא רָאוּי עַל יְדֵי זֶה הוּא נוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא כַּנַּ''ל

אפשר להוכיח ולתת ריח טוב. אפשר שהמלים יחדרו אל הנשמה, שיעוררו ריח טוב בשומע, כמו משה בשעתו בהוכיחו את ישראל בחטא העגל. שיצא השומע מחוזק מן התוכחה עם תחושה של התפכחות של הארת האמת ועם כוח פנימי לעשות את השינוי הנצרך.  אפשר ואפשר אך איך עושים זאת?

*

כִּי יֵשׁ מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא וּמְזוֹנָא דְּגוּפָא (תק''ז כ''א) וְעַל יְדֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא נֶחֱלָשׁ מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא כִּי עַל יְדֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עַל יְדֵי זֶה מַגְדִּילִין אֶת בְּחִינַת עָקֵב דְּסִטְרָא אַחֲרָא בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים מ''א) : ''אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב'' כִּי עַל יְדֵי הָאֲכִילָה נִתְחַזְּקִין הָעֲקֵבִים וְהָרַגְלִין בִּבְחִינַת (שַׁבָּת קנב) : דּק בְּכַכֵּי וְתִשְׁכַּח בְּנַגְרֵי וְאָז כְּשֶׁנִּתְגַּדֵּל, חַס וְשָׁלוֹם, עָקֶב דְּסִטְרָא אָחָרֳא עַל יְדֵי זֶה נֶחֱלָשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּחִינַת עָקֶב דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת (מִשְׁלֵי כ''ב) : ''עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'' שֶׁהִיא בְּחִינַת רֵיחַ בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה י''א) : ''וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'' שֶׁהוּא מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא

 

"דוק בככי ותשכח בנגרי" (=תטחן בשיניים ותמצא ברגליים) – אמור לי מה מזין אותך ואומר לך על מה אתה עומד, מהי הקרקע לרגליך. כמו בקיום הראשוני של האדם הקשור לאדמה ומצמיח בה את מזונו, כך גם ברוחניות האדם מחפש כל הזמן את הקרקע לרגליו, וצורך את מה שמעניקה לו קרקע זו.  מאז גורש מגן עדן ונדון לאכול לחם בזיעת אפיו, בעצם מחפש הוא את אותה הקרקע עליה נצטווה "לעובדה ולשומרה". מחפש הוא את ההרמוניה האבודה עליה יכול היה לשים את מבטחו ולמען חלקת אדמה זו כל מאמציו. זהו גן העדן הפרטי שלו, משם הוא מצמיח את מה שמפרנס אותו ובד"כ מפרנס אותו לא רק כלכלית אלא גם נפשית ורוחנית. העקב של האדם דורכת על אותה קרקע ממנה הוא ניזון ומכאן הקשר בין האכילה לבין העקב. אלא שכאן צריך להחליט מה מזין אותי? מה היא חלקת האדמה שלי? מהי שארית גן העדן שלי עלי אדמות? ושוב ההתלבטות המפתיעה האף או הפה? הפה, מזין את הגוף, האף, מזין את הנשמה. באיזה משניהם לבחור? לא שצריך לוותר על הפה ועל האכילה ודאי שלא, אך כן כדאי לזכור שהאף מעל הפה ושהנשמה מעל הגוף, ולמה חשוב לזכור זאת? בגלל הנטייה שלהם "לעקב" אחד את השני.  כאשר אדם מזין את הגוף – הנשמה שלו נחלשת, וכן להיפך. עבודת האדמה, גם הרוחנית, הינה עבודה של צמצומים והעיכובים הם חלק ממנה.

*

וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת קוֹל כִּי בְּחִינַת קוֹל הוּא מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁשָּׁם גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת וְהַיִרָאוֹת בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב) : ''וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן'' נָהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן וְכוּ זֶה בְּחִינַת קוֹל בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים צ''ג) : ''נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם'' וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג) : ''אֶת קלְך שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא'' כִּי זֶה הַקּוֹל מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן שֶׁעַל יְדֵי זֶה גְּדֵלִים שָׁם כָּל הָרֵיחוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת יִרְאָה כַּנַּ''ל שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא כַּנַּ''ל כִּי עַל יְדֵי זֶה הַקּוֹל נִכְנָע בְּחִינַת עָקֵב דְּסִטְרָא אָחָרֳא כִּי זֶה הַקּוֹל הוּא בְּחִינַת (שָׁם כ''ז) : ''הַקּל קוֹל יַעֲקב'' וְעַל כֵּן זָכָה יַעֲקב לִבְחִינַת הָרֵיחַ בִּבְחִינַת (שָׁם) : ''רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה'', הַנֶּאֱמָר בְּיַעֲקב וְהוּא מַכְנִיעַ עָקֵב דְּסִטְרָא אָחָרֳא, בִּבְחִינַת (שָׁם כ''ה) : ''וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו'' וְזֶה הַקּוֹל הוּא בְּחִינַת קוֹל הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה נ''ח) : ''הָרֵם כַּשּׁוֹפָר קוֹלֶך וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם'' וְכוּ כִּי הַמּוֹכִיחַ שֶׁרוֹצֶה לְהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְהַגִּיד לָהֶם פִּשְׁעָם וְחַטָּאתָם הוּא צָרִיך לְזֶה הַקּוֹל כְּדֵי שֶׁלּא יַבְאִישׁ רֵיחָם עַל יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר עֲוֹונוֹתֵיהֶם כַּנַּ''ל עַל כֵּן צָרִיך לְזֶה הַקּוֹל כִּי עַל יְדֵי זֶה הַקּוֹל הוּא מוֹסִיף וְנוֹתֵן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב כִּי עַל יְדֵי זֶה הַקּוֹל גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת כִּי זֶה הַקּוֹל מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן וְכוּ כַּנַּ''ל

 

קל מאד להשכיח את הנשמה, היא כל כך חלשה ונעלמת, עד שבקלות אפשר "לעקב" אותה, ולהשאיר אותה אחרונה בתור לקבל את מזונה. מצב כזה נקרא "עקב דסיטרא אחרא". מצב בו האדם דואג לפרנס את הגוף ולהעמידו על עקבו הגשמי ולהתרשל בפרנסתה של הנשמה. זו לא תעזוב אותו, אבל היא תיחלש.  צרכי הגוף תקיפים ובוטים ובקלות מוצא האדם את עצמו בסופו של יום, אחרי שהתרוצץ יום שלם אחר צרכי הגוף, בלי כוח ובלי זמן להקדיש גם לצרכי הנשמה. תהיה זו אשליה לחשוב שאין לדבר השפעה על היום של מחרת. כלפי חוץ אולי הכל יראה בסדר, אבל באוויר מרגישים. גוף ללא נשמה מסריח. כשהגוף תקיף גם יצריו תקיפים ואין בכוחה של הנשמה לכוונו וללמדו מוסר. הגוף ממשי וצרכיו גשמיים ומהי הנשמה? רק ריח, איזשהו זיכרון עמום מן העבר, מאותו גן עדן אבוד, וגם הבטחה לעתיד לבוא, אך רק מעט שבמעט בהווה וכולו אוויר, ריח וקשה להצביע עליו. צריך ריח טוב חזק דיו כדי לדלות את האדם מהבלי העולם הזה. צריך יראת שמים היודעת להיות תקיפה על הגוף ובדרכה שלה להראות לו לגוף העסוק בעצמו שיש מה שמעבר לו, ושיש שמים ויש לירא מהם והגם שהם רחוקים ניתן להריח מרחוק את העונג השמור למי שהולך בדרכי שמים, עונגה של הנשמה. לא שהגוף לא חשוב ולא שכדאי להתעלם ממנו ומצרכיו. רק זאת מבקשת ממנו הנשמה – קצת ענווה! שידע את מגבלותיו, את סופיותו, את מגושמותו, את עינו קצרת הטווח, שידע שהנשמה גבוהה ממנו ונצחית.  "אף על פי" – האף מעל הפה, וצריכה הנשמה לדעת לומר לגוף שאף על פי שאתה חשוב – אני חשובה ממך! אך אין זוכים לזאת?

מי שרוצה שהריחות הטובים של גן העדן האבוד -  המחכה לו לאדם כשיניח את גופו בעפר - יעלו באפו, צריך להשקות את אותו גן.  בלי ריחות אלו קשה לאדם להיזכר במעלתו של הנצח, מול גודל תוקפו של ההווה קצר המועד אך הממשי והמוחשי. ואיך משקים את אותו גן עדן רחוק כמרחק נצח מההווה, ואיך נזכרים באמיתות שנצח זה שומר עמו? עונה ר' נחמן ע"י הקול. התיקון נעשה דווקא שם למטה, מתחת לאף, בפה! אותו פה שהרבה לאכול ולהכניס פנימה את העולם הגשמי נקרא עתה לעשות תנועה הפוכה ולהוציא כלפי חוץ את הרוחני שבו. ידע ר' נחמן שאם יורה להריח חזק יותר על מנת להזין את הנשמה הדרכה כזו לא תצלח. תרגילי נשימה, יוגה, דמיון מודרך, כל אלו יפים לשעתם ומועילים לאותו רגע, אך מתפוגגים ככל ריח מיד לאחריהם. תיקון שורשי יותר יהיה במקום הבעיה, בשורש – בפה, זה שאתה ניזון מזון מהבלי העולם הזה. הן פה ממש והן פיות אחרים הנפערים בתוכנו להיות ניזונים מן החומרי, הגשמי, הקטנוני, מן המשעשע, מן הכבוד, ההצלחה, הרכוש ועוד ועוד. בפה התיקון, שהוא ירגיש את הרוחניות הטמונה בו עצמו וישמיע את קולו. הפה אמנם נמוך מן האף אבל דווקא בשל כך הוא שורשי יותר, וכמו השורשים המשקים את האילן מתחתיו, משקה הקול את הגן. 

צעק, השמע קולך, זה קצת "יעכב" את הפה מלאכול, מלטרוף, מלרדוף אחר העולם הזה, ומשעה שהמאכל יתעכב מעט לצרכי העולם הזה, וצרכי העולם הזה יתעכבו מעט, יש להם מעט שהות לחשוב, מעט ממשניותם  נכנסת לליבם, שהם מבינים שהם אמנם נולדו ראשונים אבל לא להם הבכורה.  "וידו אוחזת בעקב עשו", לעכבו מעט אולי יבין.  מעט הכנעה נכנסת בעקב דסיטרא אחרא אם יתעכב. כך נוהגים אנו בברכת הנהנין לעכב את הפה מעט, ללמדו, לפני שאתה לוקח תן תודה, לפני הגשמי יבוא הרוחני, לפני הרגע יבוא הנצחי.

*

וְזֶהוּ: ''הָרֵם כַּשּׁוֹפָר קוֹלֶך'' כַּשּׁפָר דַּיְקָא כִּי זֶה הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת ''וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן'' הוּא בְּחִינַת קוֹל הַנִּגּוּן שֶׁל הַשִּׁיר שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד כְּשֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט, כָּפוּל, מְשֻׁלָּשׁ מְרֻבָּע כַּשּׁפָר רָאשֵׁי תֵבוֹת: פָּשׁוּט, כָּפוּל, שָׁלוּשׁ, רָבוּעַ שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשִּׁיר שֶׁלֶּעָתִיד שֶׁהוּא בְּחִינַת הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַקּוֹל דַיְקָא הוּא יָכוֹל לְהוֹכִיחַ כַּשּׁפָר דַיְקָא, כַּנַּ''ל

 

הקול הינו מנגינה, וככל מנגינה שואפת היא אל ההמשך. כל תו מחפש את רעהו על מנת ליצור את התנופה של הניגון, המעוררת בשומע זיכרונות קדומים מזמן אחר. "שיר פשוט כפול משולש ומרובע" הוא אותו שיר היוצא מן המקצב המונוטוני של זמן ההווה – שיר פשוט, אל עבר העתיד היוצר מקצב כפול – הווה עתיד, הווה עתיד, הווה עתיד... אך חוזר בכל פעם אל ההווה בעל כורחו, כמו שכל רגע עתידי מתכנס ומתכווץ אל ההווה מיד בחלוף הרגע...  מקצב נוסף, שלישי, מחלץ את הכפילות הזו ע"י פרספקטיבה על שניהם כדוגמת העבר, הנותן פרספקטיבה להווה ולעתיד גם יחד. כשם שפרספקטיבה העבר המפואר שלנו, המסורת וההיסטוריה מקרינים עומק על חיינו בהווה – זהו השיר המשולש. אך עדיין גם השיר המשולש סגור בתוך עצמו, מעמיק בהווה אך לא נחלץ ממנו, מסופיותו. בא המקצב המרובע וזורק את המנגן אל עבר העתיד היותר רחוק, הנצחי, דווקא בחריגתו מן השלישיה הסגורה הקודמת לו, משאיר הוא משהו פתוח במנגינה. פתוח להמשך, פתוח לשינוי, פתוח לתקווה, למשהו אחר, חידוש העולם "השיר שיתער לעתיד לבוא". מקצב מרובע! נסה בעצמך ותראה איך הוא נשאר פתוח. מעניין שאנשי המקצב בשעה שכותבים הם את הקצב, נוהגים הם לומר טה טה, טה טה, בכך יכול גם אתה לקצוב את אותו שיר מרובע ולצעוק: טאטע, טאטע (אבא באידיש), אבא אבא, ולהשקות את הגן.

*

וְזֶהוּ בְּחִינַת מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד, הַנֶּאֱמָר בַּמּוֹכִיחַ הָרָאוּי כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תָּמִיד כח) הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁנֶּאֱמַר: ''מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרֵי חֵן יִמְצָא'' כִּי חוּט שֶׁל חֶסֶד זֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְלַע וְנִשְׁזָר וְנַעֲשָׂה חוּט מֵהַנִּימִין שֶׁעַל אֵלּוּ הַנִּימִין [שֶׁקּוֹרִין מיתרים] יִתְנַגֵּן הַנִּגּוּן וְהַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁל לֶעָתִיד שֶׁהֵם ע''ב נִימִין כְּנֶגֶד שֵׁם י י''ק יק''ו יקו''ק שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט כָּפוּל וְכוּ כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כ''א) שֶׁהוּא עוֹלֶה כֻּלּוֹ ע''ב וְעַל אֵלּוּ הַנִּימִין יִתְנַגֵּן הַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁלֶּעָתִיד כְּשֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים פ''ט) : ''עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה'', שֶׁאָז יִתְעַר שִׁיר פָּשׁוּט וְכוּ וְזֶהוּ בְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ''ל, הַנֶּאֱמָר בַּמּוֹכִיחַ הָרָאוּי הַיְנוּ בְּחִינַת הַחוּט הַנַּעֲשֶׂה מֵהַנִּימִין הַנַּ''ל שֶׁעֲלֵיהֶם יִתְנַגֵּן הַשִּׁיר הַזֶּה כְּשֶׁיִּהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בְּחִינַת ''עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה'', כַּנַּ''ל וְזֶהוּ: מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד זֶה בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין וּפוֹשְׁטִין אֶת הַנִּימִין כְּדֵי לְנַגֵּן עֲלֵיהֶם שִׁיר הַנַּ''ל נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי קוֹל הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי הוּא נוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת כַּנַּ''ל

"המוכיח את חברו לשם שמים מושכין עליו חוט של חסד" – מסביר ר' נחמן, כמו אותו מיתר הנמתח בכלי הנגינה כך חוט החסד נמשך מצד אל צד למותחו, ורק כך אפשר לפרוט בו ולנגן בו מנגינות.  תוכחה לשם שמים ללא ספק עשויה ממתח בין שתי קצוות, שהצד הגלוי שבו הוא הדין ובאים חז"ל וחושפים את הצד הנסתר שהוא החסד. הדין הוא ברור שהרי המוכיח "מותח" ביקורת אך החסד מסותר בתוכו, שכן ביקורת אמיתית ומתוך לב טוב וכוונה טובה מגלה את עיניו של הטועה ומעוררת אותו לתקן. אם מיתר התוכחה מתוח היטב בין שני קצוות אלה, הרי שאפשר לפרוט עליו ולנגן בו מנגינה. צד אחד רפוי, אפילו קצת, יזייף את המנגינה ודברי המוכיח לא יישמעו.  איך זוכים לקול כזה?

*

אַך לָבוֹא לָזֶה, לִבְחִינַת קוֹל הַנַּ''ל הוּא עַל יְדֵי תְּפִלָּה כִּי עִקָּר הַתְּפִלָּה הִיא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים (כַּמְבאָר בְּפֶּרֶק ב דְּאָבוֹת) וְעִקָּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בְּדַעַת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה י''א) : ''לא יָרֵעוּ וְלא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים'' כִּי לֶעָתִיד יִגְדַּל הַדַּעַת, וְאָז לא יִהְיֶה שׁוּם הֶזֵּק וְאַכְזָרִיּוּת כִּי יִתְפַּשֵּׁט הָרַחֲמָנוּת עַל יְדֵי הַדַּעַת כִּי עִקָּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בְּדַעַת

מקום טוב למתוח את מיתרי הקול הוא התפילה ובמיוחד "רחמים ותחנונים", שהם עיקר התפילה. אין מתח גדול מזה בו פונה האדם אל ריבונו של עולם ומבקש לשנות את הדין ולהטותו אל צד החסד. הקב"ה גוזר כך והאדם מתחנן אחרת, ואומר לקב"ה "אף על פי כן"! בקשת רחמים אינה באה בדין, אך גם אינה באה בחסד, היא באה בשם המתח השרוי בין שניהם ומנגנת עליו מנגינות של תחנונים. יודע המתפלל שחטא ושלא פעל כדין ובכל זאת מבקש משופט כל הארץ להתבונן על המקום שממנו הוא בא, על התנאים שבהם היה, על הניסיונות שהיה צריך לעבור ובמיוחד – על המקום שבו הוא נמצא עכשיו, כפי שהוא. מבקש המתחנן שירכין השופט את ראשו וירד אל המקום שבו הוא נמצא וידע אותו.  לדעת משהו אין משמעו להבינו בשכל או להסכים עמו – לדעת משמעו ידיעת הבשר והגוף את כל פיתולי העולם הזה, את כל קשייו ותחבולותיו, לדעת משמעו – התנסות בלתי אמצעית המתמודדת עם כל חלקי הגוף, גם הנמוכים, עם בשורה עליונה. לדעת את אותה בשורה עליונה, משמעו ללמד את הגוף את לקחה, אלא שהגוף 'טיפש' ומבין לאט ומביא אותנו לכל מיני מקומות לא צפויים בדרך. להכיר את המקומות הללו ולדעת להתמצא בהם ולהתנהל בהם נכונה – זה נקרא דעת. "ועיקר הרחמים תלוי בדעת" כי רק מי שבאמת יודע והיה בהם, יודע עד כמה קשה היה להתמודד שם והוא זה שיכול לרחם, לא בדין אך גם לא בחסד.  לו לא היה השופט מרכין את ראשו אל עבר הנאשם, כל טובה שהיה נותן לו, הייתה חסד, אך משעה שידע השופט ידיעה פנימית, ידע גם שמגיע לו, כמעט בדין, רחמים!  ומי שיש בו רחמים יכול גם להוכיח! מי שמכיר את השבילים הצדדיים של החיים ואת הפיתולים שלהם יכול לפנות אל השני מהמקום שבו הוא נמצא, מי שיודע את רחמיו של הקב"ה הרוכנים ומגיעים אפילו אל המקומות הללו – יודע שלכל אחד להיכן שלא הגיע, יש תקווה.  את התקווה הזו ידע לשדר גם בשעת תוכחתו.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php