דילוג לתוכן העיקרי

תורה ו | תשובה על התשובה

קובץ טקסט
ג. וְצָרִיךְ לֶאֱחֹז תָּמִיד בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִי יאמַר: ''זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי'' (מִשְׁלֵי כ, ט). כִּי בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם אוֹמֵר: חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, אֲפִלּוּ זֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּבַר לֵבָב בְּלִי פְּנִיָּה [וְזֶהוּ: מִי יאמַר: ''זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי'', הַיְנוּ מִי יוּכַל לוֹמַר שֶׁלִבּוֹ זַךְ וְטָהוֹר מִפְּנִיּוֹת אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר: חָטָאתִי וְכוּ וְזֶהוּ: ''מִי יאמַר וְכוּ: טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי'' הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר מִן הֶחָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי שֶׁאָמַר כִּי גַּם אָז אֵינוֹ זַךְ וְטָהוֹר בְּלִי פְּנִיּוֹת, כַּנַּ''ל.] נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, הַיְנוּ עַל חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי שֶׁאָמַר, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָהוּ כט, יג): ''בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי'', כִּי עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה זוֹכֶה לִכְבוֹד ה', ''וְלִבּוֹ רָחַק מִמֶּנִּי''. וַאֲפִילּוּ אִם יוֹדֵעַ אָדָם בְּעַצְמוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה כִּי מִתְּחִלָּה כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה עָשָׂה לְפִי הַשָּׂגָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בְּוַדַּאי כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּוַדַּאי הוּא מַכִּיר וּמַשִּׂיג יוֹתֵר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, נִמְצָא לְפִי הַשָּׂגָתוֹ שֶׁמַּשִּׂיג עַכְשָׁיו, בְּוַדַּאי הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה הוּא בִּבְחִינַת גַּשְׁמִיּוּת נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה עַל שֶׁהִתְגַּשֵּׁם אֶת רוֹמְמוּת אֱלקוּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ שַׁבָּת, הַיְנוּ כֻּלּוֹ תְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ל, ב): ''וְשַׁבְתָּ עַד ה אֱלקֶיךָ''. כִּי עִקָּר עוֹלָם הַבָּא הוּא הַשָּׂגַת אֱלקוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָהוּ לא, כח): ''וְיֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם'', נִמְצָא בְּכָל עֵת שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה יְתֵרָה אֲזַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הַהַשָּׂגָה הָרִאשׁוֹנָה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְּרִין מג ע"ב): כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ הַיְנוּ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, בְּחִינַת ''וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי'', בְּחִינַת דּם לַה' בְּחִינַת אקיה בְּחִינַת כֶּתֶר בְּחִינַת כָּבוֹד כַּנַּ''ל, וּמִתְוַדֶּה עָלָיו הַיְנוּ שֶׁמִּתְוַדֶּה עַל זְבִיחַת יִצְרוֹ הַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. כִּי תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַזֶּה, וְאַחַר הַתְּשׁוּבָה שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָּׂגָה יְתֵרָה וּמַכִּיר בְּיוֹתֵר אֶת רוֹמְמוּת אֱלקוּתוֹ וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָתוֹ, זאת הַתְּשׁוּבָה הוּא בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַבָּא וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים נ ע"ב) ''אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן'' (זְכַרְיָה יד, ו), אוֹר שֶׁהוּא יָקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, יִהְיֶה קָפוּי וְקַל לָעוֹלָם הַבָּא נִמְצָא בָּעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁיִּזְכּוּ לְהַשָּׂגָה יְתֵרָה בֶּאֱלקוּתוֹ, בְּוַדַּאי יִתְחָרְטוּ וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגַת עוֹלָם הַזֶּה. כִּי הַשָּׂגַת עוֹלָם הַזֶּה בִּבְחִינַת גֶּשֶׁם נֶגֶד הַשָּׂגַת עוֹלָם הַבָּא, וְזֶה כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת כִּי זְבִיחַת הַיֵּצֶר הִיא תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה הוּא בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַזֶּה, וְהַוִּדּוּי עַל זְבִיחַת הַיֵּצֶר הַיְנוּ תְּשׁוּבָה שְׁנִיָּה הִיא בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהַכָּבוֹד הָרִאשׁוֹן נַעֲשָׂה קָפוּי וְקַל נֶגֶד הַכָּבוֹד הַשֵּׁנִי.
 
היה אפשר להבין את קריאתו של ר' נחמן לתשובה על התשובה כחטטנות מתמדת הבוחשת בעבר, ומחפשת בנימה של עצבות את הפניות הקטנות שיש בכל דבר, אפילו בתשובה עצמה. אולם מרדף מעייף זה אחרי קטני קטנות, איננו מאפיין את ר' נחמן. זאת ועוד – ר' נחמן מצהיר כאן בפירוש, שגם כשהתשובה שלמה ובלי פניות, גם אז צריך לשוב עליה בתשובה. מה היא אם כן, התשובה על התשובה?
נראה שצריך לומר כי לדעת ר' נחמן  יש בתשובה  מימד של חטא (!) שיש לחזור עליו שוב ושוב בתשובה, אפילו אם התשובה שלמה. אך מה חטא יש בתשובה? הרי כל עניינה של התשובה הוא לפרוש מן החטא, וכיצד תיחשב היא בעצמה כחטא?!
כדי להבין זאת יש להיזכר שכל עניינה של התשובה מראשיתה הוא חידוש והיפוך של מערכת הערכים הרגילה. בדרך כלל החוטא אמור לבוא על עונשו, אך   התשובה מבטלת את הסדר הזה והופכת אותו. החוזר בתשובה לא רק שלא יבא על עונשו אלא יעמוד במקום ש"צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" (ברכות לד ע"ב). כשהתנאים הם "נוחים" כל כך, האם לא ברור שכל מי שנמצא בתוך המערכת הדתית ירצה בכפרה ובסליחה?, האם לא מובן מאיליו שכל מי שחטא ירצה להיפטר מעונשו? מובן אם כן, שבעצם אמירת הסליחה, יש בעל כורחו של כל אדם איזו שהיא פניה. אינטרס דתי אמנם, אבל אינטרס. ואם כן "מי יאמר זכיתי לבבי טהרתי מחטאתי"!!  
יש אם כן לפי דברינו באמירת הסליחה כמעט בהגדרתה מעין טקס, ענין של "כבוד"; "בשפתיו כבדוני" בלבד "וליבם רחק ממני". רדיפת הכבוד כאן איננה בהכרח כרדיפה אחר אהדתו של הקהל, אלא הדימיון לכבוד הוא במובן עמוק יותר – חיפושו של האדם אחר התוצאה מבלי שטרח בתהליך. רצונו של האדם הוא בתמורה שהוא מקבל מהתשובה, ולא בתשובה עצמה. כך, דווקא בחתירתה לטוהר ולנקיון מן החטא, יש בה בתשובה משהו מן הפנייה, כתוצאה מהיפוך הסדר.
ר' נחמן לא פוחד לסמן גם מטרה נעלה כחוטאת בחוסר אותנטיות דתית. ייתכן שלדעתו כל עולמנו הדתי חוטא בסימון מטרות נעלות אלה, וממילא בטקסיות מסוימת. ייתכן אף להוסיף שכל העולם הזה מאופיין בסימון מטרות ובחתירה אליהם, חתירה שבהגדרה פוגמת באותנטיות שכן כל העולם הזה עשוי מהחתירה אל ה"שם" ומחוסר הנחת ב"פה". העולם הזה, עולם הצמצומים והקליפות, מצוי בחוסר נחת אימננטי מתמיד, שואף אל  ה"שם" ללא הרף. אנשים אצים, רצים ורודפים אחר העולם הזה כל הזמן, ולטענתו של ר' נחמן, גם העולם הדתי סובל ממרדף מתמיד זה. אפילו התשובה שאדם עושה, תהיה תשובה של העולם הזה, תשובה של ששת ימי המעשה. לכן היא תהיה מהולה בהגדרה בפניה כלשהי, שאי אפשר להימנע ממנה.
ר' נחמן מחזיר את היהודי אל ה"פה", אל המציאות כפי שהיא,  ללא השאיפות והמטרות, אפילו הגבוהות ביותר של העולם הזה.  ובנחת של העולם הבא, אחרי שכבר הכל נגמר, הוא חוזר ומבקש מאתנו "לשוב" אל עצמנו בתשובה. לברר עד כמה באמת אנחנו שלמים עם "זביחת היצר" שעשינו על מנת להשתנות. ברור שאי אפשר לוותר על הצעד ההחלטי החותך והחד משמעי של זביחת היצר, צעד המביע התנגדות למה שנראה בעיני היצר כתענוג וכהכרח ומראה שניתן להיגמל ולהיפרד ממנו.  אולם בכל זאת, כדי שצעד זה לא יהיה טקס בלבד, מחזיר אותנו ר' נחמן אל עצמנו כדי לאסוף את השברים של פעולה אלימה זו. לשאול את עצמנו 'האמנם אנחנו שלמים עם הויתור הזה?' ולדעת להודות – גם אם זה לא נעים – שאכן יש צד בתוכנו שלמען האמת עדיין אחוז ביצר הזה ופוזל אליו.
התשובה על התשובה אם כן, היא הפוכה לחלוטין מן התשובה הראשונה. אם התשובה הראשונה בורחת מן החטא, הרי שהתשובה השנייה חוזרת אליו וכמעט מחפשת אותו. אולם במהותה – אין היא שונה מתהליך התשובה הראשון המוכר לנו. היא  רק חוזרת  פעם נוספת על עיקר התהליך של התשובה, ומוכנה להתכופף ולהודות שאכן חטאה – שלב המוכר לנו בתור "וידוי".
*
על דוד המלך נאמר שהקים את עולה של תשובה (מועד קטן טז ע"ב). ויש להסביר: מה יש להקים בתשובה ואיזה "עול" יש בה? אלא שיש לומר, שעד דוד המלך התשובה הייתה עול כבד של הודאה בכישלון. עול שאיננו נוח לאדם כלל וכלל. עד דוד המלך אנשים השתדלו להימנע ממנה. דוד המלך הפך את התשובה להיות זכות; אופן ושיטה בעבודת ה'. ממנו והלאה כבר לא הייתה התשובה עול, להיפך – טוב לו לאדם שיחפש ויפשפש במחדליו ובכישלונותיו, על מנת שיוכל לשוב מהם. ר' נחמן, מצאצאי דוד המלך, ממשיך את המהלך הזה בקוראו לאדם מלכתחילה לשוב אל החטא ולחפש אותו, להתוודות עליו, לקבל את הוויתו ללא הכחשה. רק משם אפשר יהיה לתקן באמת ולא בטקסיות חיצונית של  "בשפתיו כבדוני" בלבד. הטקס חוזר על עצמו שוב ושוב וצורתו אחת. אין בו התפתחויות לא צפויות, אין בו סיפור. המוכנות לשוב אל המציאות כפי שהיא, ללא התערבות של מטרה ידועה מראש (ואפילו היא טהורה), מאפשרת גם מצבים שאינם צפויים ומאפשרת לספר את סיפור התשובה של האדם פועם, חי ואמיתי.
כיום ה"ז'אנר" של בעלי התשובה, מושך את תשומת הלב של השיח הדתי, כיוון שהוא מכיל בתוכו את האותנטיות ש"דתיים מלידה" מתקשים להגיע אליה  כאשר הם מונעים על ידי מטרות ידועות מראש. מטרות שהן אמנם טהורות ונעלות, אך בשל היותן ידועות מראש יש בהן לא מעט מן הטקסיות. לעומתם, בעלי התשובה מספרים סיפור, והדבר משיב חופש ורוח חיים בעולם הדתי שחסר כל כך את התכונות האלה. תשובה על התשובה היא קריאה של ר' נחמן להכניס בתשובה את הרוח הזו, ולאפשר לכל יהודי לספר את סיפור התשובה שלו.
יתרה מזאת – גם משעה שאדם חוזר בתשובה, ייתכן והוא יודע שבסופו של דבר החטא ישוב. לכאורה באופן לא צפוי ולא רצוי, אבל כמו בכל טקס גם השלב הזה בדרך כלל מופיע. אמירת הסליחה, החרטה הגמורה ובכל זאת החטא שלאחריה יכולים לחזור על עצמם כמו בטקס. ר' נחמן מציע לשוב אל החטא לפני כן על מנת להתמודד עמו באמת. מי יודע, אולי חזרה מכוונת זו תצליח למנוע את שובו לאחר מכן.
"האומר אחטא ואשוב" שעליו אומרים חז"ל ש"אין מספקין בידו" – לא מוכרח להיות אדם שבאופן מודע ובוטא מתכנן לחזור ולחטוא מיד אחרי ששב בתשובה. הלא על כך ניתן להקשות: פשיטא!  וכי יש מקום לרמאות בשמיים? ברור שלא לזאת התכוונו חז"ל. ייתכן שדברי חז"ל מכוונים אל עומק לבו של החוזר בתשובה, עומק החבוי לפעמים גם ממנו עצמו. אי שם בתוך תוכו, גם החוזר בתשובה לא עזב את החטא. מה שבכל זאת שב ממנו היה בגלל שאך רצה להיות זך וטהור, ובגלל מעלתה של מטרה זו לא הרגיש בסתירה הפנימית שבינה לבין עומק לבו שעדיין אחוז בחטא. בעצם משהו בו עוד רוצה לשוב אל החטא, למרות שכבר חזר בתשובה, הוא עדיין בגדר "אחטא ואשוב". אל כל הרגשות הסותרים הללו, מחזור אותנו ר' נחמן ומבקש גם עליהם לשוב בתשובה.
*
בספורו המופלא "מוישלה גנב" (סיפורי נשמה ג, 258), מספר הרב קרליבך על אותו גנב שהיה הולך בכל פעם אל הבעש"ט כדי שיברכו שלא יתפסוהו השוטרים. שוב ושוב היה הגנב גונב וחוזר אל הבעש"ט וזה היה מרחם עליו ומברך אותו והשוטרים לא תפסוהו. כך היה עד שנפטר הבעש"ט. לאחר מכן שום צדיק לא היה מוכן לברך את אותו גנב, כפי שהיה עושה הבעש"ט. הלך אותו גנב אל ציון קברו של הבעש"ט ובכה. ושם מטעים הרב קרליבך בפיו של מוישלה גנב את בקשתו לאחר פטירת הבעש"ט, שיימצא גם רבי לגנבים ורשעים (ואת המשך הסיפור יראה הקורא שם). נראה שר' נחמן נענה לקריאה זו וירד לעומק החטא ופיתוליו על מנת להוציא את האדם גם מן החטאים שהאדם "מגניב" אל תוך הקדושה. אלא שבעוד שהבעש"ט, ברוב רחמיו, אסף את הגנב אל זרועותיו הרחמניות שוב ושוב כמו שעשה למוישלה גנב, הרי שר' נחמן, נינו של הבעש"ט, מבקש מהאדם לעשות את זה בעצמו. עוד לפני שחטא שוב, עליו להיות מספיק רחמן על עצמו, אמיץ וכן בכדי לשוב אל החטא עוד לפני שיצא אל הפועל, בכדי שלא "יחטא וישוב". רק מתוך סביבה משוחררת מכל מטרות, חופשית וכנה, אפשר להגיע אל כל הדקויות הללו. רק שפה משוחררת מכל טקסיות וכבוד, יכולה להעיז ולרדת אל מקומות עלומים אלה.
"מוישלה גנב" הוא רק אחד מגיבורים רבים נוספים להם קורא הרב קרליבך "מוישלה", ונראה שאין הדבר מקרי. ייתכן והרב קרליבך רוצה לרמז לנו שאמנם את התורה "קבל משה מסיני" במעמד רב הוד, אבל השאלה הגדולה היא איך מיישם אותה האיש הפשוט, זה שיש לו חולשות וקשיים ויצר הרע, ולצורך הענין מכנה אותו הרב קרליבך "מוישלה", כדי לתת קריאת כיוון לאן חותרים סיפוריו. נראה שהירידה הזו מ"משה רבינו" ועד "מוישלה" היא גם תורף תשובתו של משה רבינו למלאכים ששאלוהו "מה לילוד אשה בינינו?" (שבת פח ע"ב). ומתבאר מתוך תשובתו של משה רבינו, שדווקא האדם שיש לו יצר הרע, קשיים ונפילות – הוא זה שזקוק לתורה, ועל כן התורה שייכת לו. ר' נחמן יורד גם הוא לעומק הדקות של החטא על מנת להביא גם לשם את התורה
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)