תורה ותפילה

המשנה בברכות ל ע"ב מספרת: "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים". על כך כותבת הגמרא: "תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת", ושואלת: "וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה - תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת"; או בגרסת הירושלמי: "מתוך שחסידים הם - תורתם מתברכת".

דיונה של הגמרא נוגע בשאלה מרכזית בהווייתנו: מהו היחס בין התפילה לתורה? שניהם חשובים ומשמעותיים, ויש להשקיע בהם כוחות וזמן; אך מהו היחס הנכון ביניהם?

הראי"ה (קובץ ו' פסקה קצ"ט) מגדיר את היחס שבין התפילה ללימוד תורה כך: "התפילה משמשת להכניס את כל התורה וכל העבודה כל החכמה וכל ההופעה בתכונה טבעית ומעמד נפשי קבוע". התורה מעסיקה את הצד השכלי של האדם. האדם עוסק במושכלות, ומנסה להבין את תורת ה' ע"י ניתוח, חקירה והבנה שכליים של דבר ה'. אך מפגש כזה עם דבר ה' עלול לא להשפיע על האדם; הוא יכול להיות ידען גדול ולהכיל את כל התורה בשכלו, אך התורה לא תשפיע כלל על אישיותו ועל פנימיותו. לאדם זה, התורה נשארת במישור השכלי אך לא עוברת פנימה אל תוכו. זוהי מטרתה של התפילה: התפילה מתקנת ומשפרת את הרצון; היא מפנימה את התובנות השכליות של האדם, והופכת אותן לחלק מאישיותו. כך הופכת התורה למשהו משמעותי, ומשפיעה ופועלת על האדם.

מסיבה זו, הגמרא בשבת (י ע"א) מדמה את התורה לחיי עולם ואת התפילה לחיי שעה. התורה היא לימוד הרעיונות הנצחיים - חיי עולם, והתפילה נוטלת רעיונות נצחיים אלו ומיישמת אותם בחיים היום-יומיים ע"י תיקון הרצון. "מתוך שחסידים הם, תורתם מתברכת" - כיוון שהאדם מיישם את התורה שלמד, גם תורתו מתברכת.

עד כה ראינו שהתפילה משלימה את לימוד התורה. אמנם, גם הצד השני של המשוואה נכון: הראי"ה קובע (אורות התורה ו', ח) שאדם המתפלל בלי ללמוד תורה דומה לאדם ששותה מים בלי לאכול. תפקיד המים הוא להעביר את המזון לכל חלקי הגוף, אך אדם שאינו אוכל - גם אם ישתה כל היום כולו, לא יחיה. על אדם זה כותבת הגמרא בשבת (י ע"א): "מסיר אוזנו משמוע תורה - גם תפילתו תועבה". כאשר האדם לומד תורה, ויש לו בשכלו אידיאלים אלוקיים, התפילה מעבירה אותם לחיי המעשה ומיישמת אותם; אך אדם שאין בו תורה - התפילה אינה יכולה לפעול בו, כי אין לה תכנים שתעביר לחיי המעשה.

המסקנה הברורה, אם כן, היא שיש לשלב בין שני הערכים: יש ללמוד תורה כדי להתחבר לאידיאלים הנצחיים האלוקיים, אך יש גם להתפלל כדי לתקן את הרצון ולהוריד את הערכים מהשכל אל הלב.