דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה ג' | ניגונים בלילה

קובץ טקסט

 

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: לְדִידִי חָזִי לִי הַהִיא אַקְרוּקְתָּא דְּהַוֵי כְּאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא, וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי שִׁתִּין בָּתֵּי, אָתָא תַּנִּינָא בַּלְעָהּ אָתָא פּוּשְׁקַנְצָא וּבַלְעָה לְתַנִּינָא, וְסָלִיק יָתִיב בְּאִילָנָה תָּא חָזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיהּ דְּאִילָנָא:

]רַשְׁבַּ"ם אַקְרוּקְתָּא :צְפַרְדֵּעַ. כְּאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא: גָּדוֹל הָיָה כְּאוֹתָהּ כְּרָךְ. וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי? שִׁתִּין בָּתֵּי תַּלְמוּדָא קָאֲמַר לָהּ. אָתָא תַּנִּינָא רַבָּה קָאֲמַר לָהּ: פּוּשְׁקַנְצָא עוֹרֵב נְקֵבָה.]

הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נְגִינָה מִמְּנַגֵּן רָשָׁע, קָשֶׁה לוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִמְּנַגֵּן כָּשֵׁר וְהָגוּן, אֲזַי טוֹב לוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר כִּי הִנֵּה קוֹל הַנְּגִינָה נִמְשֶכֶת מִן הַצִּפֳּרִים, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (וַיִּקְרָא רַבָּה, טז): מִפְּנֵי מָה מְצרָע-טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בִּשְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת? יָבוֹא קַלַּנְיָא וִיכַפֵּר עַל קַלַּנְיָא כִּי נִלְקָה מֵחֲמַת קוֹלוֹ שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע נִמְצָא, מִי שֶׁהוּא כָּשֵׁר, נִמְשֶׁכֶת הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִן הַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת (וַיִּקְרָא נג:), שֶׁהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים הַנַּ"ל, יוֹנְקִים מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין לְכָךְ נִקְרָא הַמְּנַגֵּן חַזָּן מִלְּשׁוֹן חָזוֹן, הַיְנוּ לְשׁוֹן נְבוּאָה, כִּי לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִיןוּכְשֶׁהַמְּנַגֵּן הוּא רָשָׁע, אֲזַי הוּא לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִצִּפֳּרִים אֲחֵרוֹת שֶׁבִּקְּלִפָּה וְכָתוּב בַּזּהַר: כִּי הַצִּפֳּרִים שֶׁבַּקְּלִפָּה יוֹנְקִין מִדַּדֵּי הַמַּלְכוּת וְכַד אִתְפָּלֵג לֵילְיָא כְּדֵין כְּרוֹזָא כָּרִיז: "כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפַּח כָּהֵם יוֹקְשִׁים בְּנֵי- אָדָם" (זוהר ויחי רי"ז: ועיין בע"ח שער הקליפות פ"ב): וְהַתִּקּוּן הוּא שֶׁיּוּכַל לִשְׁמעַ נְגִינָה מִכָּל אָדָם, הוּא עַל-יְדֵי שֶׁיִּלְמַד בַּלַּיְלָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה, הַיְנוּ גְּמָרָא שֶׁהִיא בְּחִינַת לַיְלָה כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (שוחר טוב תהלים יט), 'כְּשֶׁהָיָה משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי יוֹם ומָתַי לַיְלָה, רַק עַל-יְדֵי- זֶה כְּשֶׁהָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּכְשֶׁלָּמַד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה' נִמְצָא, שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה הִיא בְּחִינַת לַיְלָה וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין כד: "בַּמַּחְשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" - 'זֶה תַּלְמוּד בַּבְלִי' (בְּרֵאשִׁית א): "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה" הַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁיִּלְמַד שַׁ"ס יְתַקֵּן הַשִּׁית עִיזְקָאִין שֶׁבַּקָּנֶה, שֶׁמֵּהֶם יוֹצֵא הַקּוֹל וְזֶהוּ (אֵיכָה ב): "קוּמִי רנִי בַלַּיְלָה", הַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה תְּקוּמָה לְהָרִנָּה, הַיְנוּ עַל-יְדֵי הַלַּיְלָה שֶׁהִיא גְּמָרָא שַׁ"סאַךְ כְּשֶׁלּוֹמֵד שֶׁלּא לִשְׁמָהּ, הַיְנוּ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקָרֵא רַבִּי, הַלִּמּוּד אֵינוֹ בַּחֲשִׁיבוּת כָּל כָּךְ (חגיגה יב:) וּמֵגֵן עָלָיו שֶׁלּא יַזִּיק לוֹ הַמַּחֲשָׁבָה הַנַּ"ל:

שורשו של עולם הניגון הוא בנבואה, שכן הניגון הוא סוג של חזון ופניו אל העתיד. צא וראה שכל ניגון מורכב לפחות משני צלילים, שהרי צליל יחיד כשלעצמו איננו מנגינה. הניגון הוא, אם כן, התרחשות שאף פעם לא מצויה כולה בהווה אלא היא חולפת על פני הזמן מנקודת ההווה בתנועה של כמיהה אל העתיד, מהצליל הנוכחי אל הצליל הבא. נעמיק יותר אם נאמר שהניגון אינו בעצם לא הצליל הראשון וגם לא השני, הניגון הוא מה שביניהם. לכן כתוב על דוד המלך שהיה 'יודע נגן'. והנה גם על הדעת כתוב שניתנה בין שתי אותיות, ואפשר להסביר שגם הדעת שעניינה חיבור ("וידע האדם את חווה אשתו"), כמו הניגון, מצויה גם היא בין הדברים.

לפי זה, ייתכן להוסיף ולומר שהגעגוע האנושי לחזור לגן עדן איננו אלא געגוע לאותה דעת אבודה שהייתה במרכזו, געגוע לחיבור בין הדברים, געגוע למנגינה של החיים ושל הטבע, אשר מהרגע שגורש האדם מגן העדן, נידמה שמנגינה זו נדומה. לא פלא אם כן שהניגון מזכיר באותיותיו את הגן ומבטא בכך את הגעגוע אליו ואת החזון שבסופו של דבר ישובו הכל אל גן עדן זה.

לכל מילה שנאמרת יש מנגינה, אך אנחנו מקשיבים בדרך כלל רק למילה ולמובן שלה ולא לקול שמאחוריה. אבל אם נטה אוזן ונתעלם לרגע מן המובן, נוכל לשמוע את המנגינה הנושאת על גביה את המובן ומשמשת מצע לו. ר' נחמן פותח את התורה ב"הנה" כרוצה להצביע לנו על הניגון הזה, על אף שיודע הוא שקשה להצביע עליו כיוון שאנחנו מקשיבים רק למילה ולמובן שלה, לתוכן אך לא לצליל. בכל זאת מתעקש הוא להצביע על מה שמסתתר מאחורי המילים, שנשים לב אליו ונשמע את קולו. המילה אמנם מספרת לנו מה נאמר, אך המנגינה באה לספר לנו מאיפה ולאן המלים הללו אמורות להגיע, ככזו פונה היא אל העתיד, מטרימה ומרמזת לנו לאן הדברים הולכים ומאיפה הם באים. עד כמה מתכוון האדם למלים שהוא אומר, זאת רק המנגינה יכולה לספר, אך לא המילים. המנגינה היא הכיוון והכוונה - מאיפה ולאן. המנגינה מכילה בתוכה חזון, באשר מתבוננת היא אל העתיד ומכוונת את השומע אל כוונתה וכיוונה. הגרי"ד סולובייצ'יק (דברי הגות והערכה 258) מצטט את ספר הזוהר שמבחין בין מילה לבין קול – בין המילה שהיא ההיגיון של המילה, המובן שלה ובין הקול שמסתתר מאחוריו. תחילת חירותם של ישראל הייתה משעה שהשמיעו את קולם, אפילו היה הוא ללא מובן. אנחה, זעקה, די בהם כדי לעורר בהם את חזון החירות. "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". גם חז"ל הרבו להשתמש במנגינה של המלים כדי לדרוש דרשות. מלים שבמבט ראשון וחיצוני נראות שאינן קשורות אחת לשנייה נדרשות על ידי חז"ל בשל מנגינתן הדומה. כך גם בשירה משתמש המשורר בחרוזים על מנת לחשוף את המנגינה והצליל של המלים. מנגינה דומה וצליל נחרז יבטאו כיוון והלך רוח שווים, כיוון דומה וחזון אחד. 

*

ומאילו עולמות יונקת המנגינה? מאיפה מקבלים הנביאים את נבואתם? מסביר ר' נחמן, מספירות הנצח וההוד. נצח והוד הן ספירות המקבילות לשתי הרגליים ובאות תמיד ביחד ומדוע? כי הן באות לבטא בדיוק את אותה שניות מובְנת שיש באדם המקבילה לשניות שבין שני הצלילים במנגינה והדעת, הכיוון והחזון שנולדים מבניהם. זוהי שניות פורה יציבה וחיובית, כמו שיש לאדם שתי רגליים וברור לו שהוא זקוק לשניהם. אילו היו שואלים אותנו 'אולי נבנה בשם האחדות את האדם עם רגל אחת? פעם אחת שתהיה רגל אחת כמו שצריך. די למחלוקת הזו שבה רגל ימין מושכת ימינה ורגל שמאל שמאלה'. ברור היה לנו הדבר שעם רגל אחת אדם לא היה יכול לזוז! שתי הרגליים באות, אם כן, להראות שהפיצול מאפשר התקדמות והליכה. כך גם הנצח וההוד, באים לבטא קונפליקט, שניות מתמדת, בין ימין לבין שמאל, בין מעלה ומטה – בין החלק העליון של גוף האדם לבין החלק התחתון, שבו מצויות הרגליים וכן שניות בין האדם ובין הארץ, עליה עומדות הרגלים.

מסתבר שהשניות זו הינה שניות פורה המאפשרת התקדמות והליכה, אלא שכדי להתקיים בתוככי שניות צריך לדעת לנגן, צריך לדעת להסתכל בין שתי האותיות ולראות את מה שבניהם- שם מצוי הניגון. הספירות של נצח והוד מעוררות את ספירת היסוד, המצויה בניהם ומכוונת כנגד הצדיק – "צדיק יסוד עולם". הקונפליקט והמתח המובנה הקיים בין הנצח וההוד איננו בא אלא לעורר אותך, האיש שמאחורי המילים, שתחווה דעה, תגיד, תבחר, תחליט ותפעל. הקונפליט מביא את האדם לידי הכרעה והחלטה ממשית בחיים ודווקא  מכיוון שזה לא ימין ולא שמאל, אתה נדרש להגיד ולהחליט את שלך. ספירת היסוד מביאה לעולם המילים גורם שלישי והוא האישיות שמאחורי המילים. לא די במילים בלבד, גם אם תהיינה אמתיות, יפות ונכונות, צריך צדיק שיפיח בהם רוח חיים, כיוון, כוונה, דעת, חזון ומנגינה, צריך קול. ומתברר שדווקא הקונפליקט והמחלוקת הם המעוררים אותם.

הנצח וההוד מבטאים שתי נקודות מבט שונות על הקיום, הזמני מול המוחלט והנצחי, הנצח בא לבטא את הנצחיות, וההוד בא לבטא את ההווה החולף. במקביל, הנצח בא לבטא את הרצון לנצח וההוד בא לבטא את הכורח לפעמים להודות בטעות וממילה לא לנצח, להתוודות. הרצון לנצח מגיע מן השאיפה להשאיר חותם נצחי ומוחלט במציאות והמוכנות להודות ולהתוודות מגיעות מן המוכנות להכיר בחלקי ובזמני. אכן יש סתירה מתמדת ביניהם. מצד אחד אדם מסתכל על הנצח, מצד שני הוא רואה את ההווה החולף והזמני ושניהם דרים בכפיפה אחת. כמו אדם ששוכב בלילה ורואה את הכוכבים, כמה שהם גדולים, ואינסופיים, וכמה שאני קטן, אך מצד שני אני זה אני, גדול ואינסופי לעצמי. איך לפשר על שתי הרגשות הפוכות כ"כ האחת מן השנייה? לפי דברינו, הקונפליקט בא לעורר אותך ולשאול מה אתה אומר. הנצח וההוד באים לעורר את הבחירה. לנצח תמיד- לא טוב, להודות תמיד- גם לא טוב. אך לבחור בניהם ולברור מתי כך ומתי כך בהתאם לתנאים ולמצב- טוב מאוד!

אולם, אליה וקוץ בה, ברגע ששחררנו את הניגון לאדם וניתנה לו הבחירה החופשית, נתנה לו הרשות לבחור גם אחרת ואז הניגון יכול לבוא מהקליפה, מהציפורים שבקליפה, כפי שר' נחמן מזהיר אותנו. הציפור היא סמל לחירות ולמעוף, אבל היכן שיש דרור וחירות יכול להיות גם רוע. כמו שאפשר שיהיה כך יכול להיות גם אחרת. ולכן צריך עצה איך להינצל ממנגן רשע.

ומהי העצה כדי להינצל ממנגן הרשע? אומר ר' נחמן - לימוד תורה שבע"פ בלילה. ומוסיף ר' נחמן שהגמרא היא בחינת לילה ולכן ראויה היא ללימוד בלילה או שאפילו ביום נחשבת היא כלימוד בלילה. ונשאלת השאלה מדוע, מה כל כך חשוך בתלמוד הבבלי? אכן הולדתה של התורה שבעל פה בעתות מצוקה ובעצם לא הייתה צריכה להיכתב אלא מפאת "עת לעשות לה' הפרו תורתך". גם התלמוד הבבלי נוצר בגלות שהיא כלילה לעומת אורה של ארץ ישראל. אך מדוע לימודה של תורה זו מועיל להינצל ממנגן רשע ומה בכלל הקשר בינה לבין הניגון?

כהמשך לדברינו לעיל אפשר לומר שהתורה שבכתב היא המילים והתורה שבעל פה היא הקול. ללא קול התורה שבכתב הינה כגוף ללא נשמה, נטולת כיוון ובלי חיים. התורה שבע"פ היא הקול הזה והמנגינה שמאחורי המלים. התורה שבע"פ היא החיים בעצמם עוד לפני שייצגו אותם במילים מקבעות ומגדירות.  הקול הוא הביטוי של האישיות המדברת, של מי שאומר את המילים, של הכוונה שלהם, הכיוון שלהם, הפנימיות שלהם. זה הגן עדן שלהם. מרחב של פנימיות צרופה, בת חורין ובעלת בחירה עוד לפני שגלתה לעולם הפירוד של הגופות הנפרדים המנסים לפשר על הפערים בניהם במילים מתארות מבחוץ ומקבעות. הקול, מקורו באותו גן אבוד. "את קולך שמעתי בגן ואירא". השארת התורה שבע"פ לא כתובה הינה הניסיון לצקת מאותו גן עדן לתוך החיים ולהשאירו חופשי, פנימי, ואותנטי. השארתו ברמת הקול מבטאת את הצפייה למפגש פנימי של נפשו של האדם עם פנימיותה של התורה ואם השכינה, דוגמת גן העדן ואותו קול שהיה נשמע בו. לכן כתיבתה של התורה שבע"פ איננה טבעית לה ואף סותרת את מהותה. אי אפשר לכתוב את הקול, כשם שאי אפשר לכלוא גן עדן בעולם הצמצום. אי אפשר לכתוב את התורה שבע"פ, כי מוכרחה היא להיות חיה, חיונית, פנימית, שהרי עשויה היא מקול. כתיבתה תעקור ממנה את העיקר. את החיבור עם התורה, את הקול שלך בתורה, את הניגון הכיוון והכוונה.

אעפ"כ, כידוע, לא הייתה ברירה אלא לכתוב את התורה שבע"פ, על מנת שלא תישכח. אך עדיין, מי שילמד את התורה שבע"פ ישים לב עד כמה קשה לכלוא את הקול שכולו חיים, שכולו ע"פ, שכולו חיוניות, לכלוא אותו במלים. כמה זה קשה להפוך משהו חיוני כל כך להיות משהו כל כך קפוא ומוגדר.  הכניסה לעולם של הגדרות ומסגרות מלווה לעתים גם בהרגשה של כבדות. אדם לא רגיל שאומרים לו תעשה כך וכך, במקום שאמור להיות חיוני כל כך. אמורה להיות שם תורה שבע"פ, סוג של מסורת, אמור להיות סוג של משהו שהוא מנגינה, עם תוכן פנימי, עם קול הממזג את הכללים עם החיים ובא בטבעיות מתוכם. אבל בצוק העתים לא הייתה ברירה אלא להשטיח הכל בכללים, בהדרכות, בחוקים, כדי שלא יאבד. אך עדיין אותה חיוניות מקורית ופנימית ממנה באו המילים לא נעלמה לחלוטין, מצויה היא בעומקם, בין המילים, אלא שצריך עמל ויגיעה על מנת לשמוע אותה ותמיד הקליפה הראשונית של הלומד תהיה המילים ללא המנגינה וללא הקול ושם ירגיש הלומד את חסרונם ואת הקושי בלימוד התורה שבע"פ.

לכן התורה שבע"פ נקראת לילה, שכן היא אכן נכתבה בתקופה קשה של עם ישראל. אך זו גם הסיבה מדוע יש עניין גדול ללמוד אותה דווקא בלילה. שכן בלילה שומעים היטב היטב את הקול, לא רואים את הגוף, לא רואים את הבשר, לא רואים את הדברים – רק שומעים אותם. אמנם היעדר האור מבטא קושי, אבל דווקא ההכרה בקושי זה מחזירה אותנו למקור, לצורך הראשוני שבשלו הוערמו קשיים שכאלה על הלומד. שכן מה הייתה מטרתה של כתיבת התורה שבע"פ אם לא כדי לשמר את אותו קול בתקופות חשוכות שבאו על עם ישראל ואכן קול זה נשמע היטב דווקא בחשיכה. אם תכתוב תורה שבע"פ ותילמד אותה ביום, היא תצר לך מאד. תרגיש שאומרים לך כל רגע מה לעשות, תרגיש שהיום שלך הופך להיות מיום חיוני ליום מלא הדרכות כתובות מראש ומצרות את החיים. אבל בלימוד תורה שבע"פ בלילה, במנותק מההקשר של המציאות עצמה הקונקרטית נוצר חיבור לקול שלה, לפנימיות שלה, אזי חוט של חסד נמשך על הלומד, עוביו של חוט זה כעוביו של קול. אי אפשר להרגישו מבחוץ אבל בהחלט אפשר להרגישו מבפנים כאשר הלילה מפנה מקום למרחב שכולו פנימיות, מרחב אשר באור יום אין לו מקום, ביום הוא יורגש כחורבן, חושך ואפילה, אך דווקא בלילה יורגש הוא כתחיה של אותו חיבור דק לגן עדן אבוד שהיה כולו חסד ולא נשאר לנו ממנו אלא חוט דק,  חוט של חסד.

*

בסוף התורה מסביר ר' נחמן את האגדתא שמופיעה בתחילתה:

וְזֶה שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חָזִי לִי הַהִיא אַקְרוּקְתָּא. וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ''ם: צְפַרְדֵּעַ, הַיְנוּ צִפּוֹר דֵּעָה (עיין תדא''ר פ''ז ועיין בכוונות האריז''ל על ענין דם צפרדע) דַּהֲוֵי כִּי אַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא מִלְּשׁוֹן ''קְרָא בְגָרוֹן'' (יְשַׁעְיָהוּ נ''ח) הַיְנוּ שֶׁהַנְּגִינָה נִמְשֶׁכֶת מִמֶּנּוּ וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי ? שִׁתִּין בָּתֵּי. הַיְנוּ עַל יְדֵי מָה תְּתַּקֵּן בְּחִינַת קְרָא בְגָרוֹן ? עַל יְדֵי שִׁתִּין בָּתֵי, הַיְנוּ עַל יְדֵי שִׁתִּין מַסֶכְתּוֹת וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ''ם: תַּלְמוּדָא קָאֲמַר לָהּ, הַיְנוּ שֶׁיִּלְמַד תַּלְמוּד אָתָא תַּנִּינָא בַּלְעָהּ וּפֵרֵשׁ רַ''שׁ: רַבָּה קָאֲמַר לָהּ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמַד שֶׁלּא לִשְׁמָהּ, יִבְלַע אוֹתָהּ הַנָּחָשׁ וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשְׁבַּ''ם, רַבָּה קָאֲמַר לָהּ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמוֹד בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקָרֵא רַבִּי אָתָא פּוּשְׁקַנְצָא וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ''ם: עוֹרֵב הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמַד בַּלַּיְלָה, מִלְּשׁוֹן עַרְבִית (עיין רש''י עירובין כ''ב ד''ה שמשכים ומעריב) וּבַלְעָהּ הַיְנוּ וּמֵגֵן עָלָיו מִן הַנָּחָשׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל וְסָלִיק יָתִיב בְּאִילָנָא פֵּרֵשׁ הַמַּהַרְשָׁ''א, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב אֶצְלוֹ (בְּרֵאשִׁית כ''א) : ''וַיִּטַּע אֵשֶׁל'' שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד הַיְנוּ שֶׁהַחוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁנִּמְשָׁךְ עָלָיו מֵגֵן עָלָיו מִן הַנָּחָשׁ הַנַּ''ל תָּא חֲזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיה דְּאִילָנָא הַיְנוּ שֶׁרַבָּה מַתְמִיהַ אֶת עַצְמוֹ שֶׁכָּל כָּךְ גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ עַל זֶה יָכוֹל לְהָגֵן.

רבה בר בר חנה מספר שראה צפרדע גדולה כגודלה של עיר. ודורש ר' נחמן מה היא צפרדע? "צפור-דעה". צפרדע המנתרת ממקום למקום דומה היא לציפור שעפה ממקום למקום ומכאן הקשר בניהם. אלא שהצפרדע מנתרת על הארץ והציפור עפה בשמיים. הצפרדע מנסה להיפרד מן הקרקע, מנסה לעוף כציפור, אך בכל פעם נוחתת שוב ושוב על גבי הקרקע. במובן זה מבטאת הצפרדע את הדילוג ההכרחי שבמעוף, את הצורך להיפרד מן הקרקע הבטוחה למענו ואת ההכרח לקבל חבטות מקרקע זו שוב ושוב למען דילוג זה. המעבר מן הציפור המנגנת, בעלת המעוף השמימי והדעת, אל עבר הצפרדע הארצית איננו פשוט, כשם שהניסיון לקחת את הקול החי, הפנימי והחופשי ולכותבו במילים, איננו פשוט. הלומד את התורה שבעל פה ירגיש שהוא נוסק אל על, שואף אל השמיים אך פעמים רבות ירגיש גם את חבטות הקרקע שאיננה מכירה לא בדילוג ולא במעוף. הציפור עפה בין הדברים, והן הצפרדע מנתרת, מדלגת בין הדברים ושתיהן מבטאות את השאיפה "לדעת לנגן" את מה שבין הדברים, בין האותיות ובין המילים. שתיהן קולניות מאוד. אך האחת, שירתה יפה וקולה נאה והאחרת צרודה ומונוטונית יותר בשירתה. כביכול בקולה מספרת היא לנו על שאיפתה לנסוק מעלה ועל הגורמים הרבים העוצרים אותה והופכים את תעופתה להיות מקוטעת, כשם שקולה הצרוד מקוטע ועל הכורח שלה לחזור על עצמה באופן מונוטוני, בצורה של כללים וחוקים, משעה שנעדרת היא את המעוף הפתוח והאינסופי והרב גוני שמאפשרים השמיים.

בהמשך מספר רבה בר בר חנה שאת הציפור-צפרדע הזו, בלע הנחש, כפי שהסברנו, בגלל היותה בעלת מעוף יכלה היא להיאכל ע"י הנחש. זאת אומרת, המעוף הפנימי של האדם יכול להיות סיכוי אמיתי אך גם סיכון גדול לנפילה אל המקום של היצר הרע, הנחשושיות, אל המקום שעושה את הכל קרדום לחפור בו. ומה יעשה אדם כדי להינצל מן המקום הזה? יזמין את העורב שיבלע את הנחש – דהיינו ילמד תורה שבעל פה בלילה.  עורב – ערבית, דהיינו חושך. 'למד תורה בלילה ותראה שהנחש לא יזיק לך'.

או אז תראה דבר מעניין, כשהעורב הזה עולה על האילן, האילן לא נופל. והלא פלא הוא. גודלה של הצפרדע כגודלה של עיר שלימה ובלע אותה נחש ואת הנחש בלע עורב ובכל זאת האילן לא נופל. הכיצד? כך מתפעל רבה בר בר חנה ובמונחים שלנו, נוכל לתרגם את השאלה ולשאול: האם המעוף של התורה שבע"פ לא נפגם נוכח ה"כבדות" הרבה שעטפה אותה, ראשית כל בכתיבתה ושנית בסייגים מתי ללמוד אותה על מנת לשמור עליה מן הנחש- יצה"ר? האם בניין התורה לא יקרוס תחת עולה של התורה שבע"פ כשהיא שבה ממעופה ומנסה להתיישם כאן בארץ? מה שיודעת כל סבתא בדמה ובעורקיה כמסורת טבעית בעלת מנגינה היום צריך ללמוד "שישים מסכתות" לשם כך, כמו עיר שלימה. לא על הזמן שדרוש לשם כך חס ר' נחמן, את ה"צפרדע" הזו הוא מוכן היה לבלוע, תרתי משמע. ר' נחמן שואל על הטבעיות שאבדה בדרך , זו שצריכה לצמוח מלמטה כאילן האם היא תשמר?

ובכן מקורו של אילן זה בגן עדן ואמנם מעלנו בגן עדן זה, ואמנם היינו צריכים אח"כ לכתוב אותו, כביכול להמית אותו ולהפוך אותו לסוג של קודים יבשים, אך אעפ"כ בתוכם של דברים אפשר להרגיש את החסד, את החיוניות שבתוכם, את הקול הפנימי שמצוי בתוכם. הוא אף פעם לא הלך לאיבוד, ואינו יכול ללכת לאיבוד, מכיוון שיש לו שורשים עמוקים במציאות. פלא איך שאפשר היה לכתוב כ"כ הרבה תורה שבע"פ ועדיין בתוך תוכם של דברים, אם תלמד בלילה, תראה – תשמע את הקול – ותהיה נפעם איך הקול הזה עדיין חי ופועם. למרות כל האילוצים והקשיים האילן לא יפול. האילן מסמל את החסד, את האילן של אברהם אבינו. כל מה שגילה אברהם אבינו נעוץ בנקודה הזו. שבתוך כל דבר יש חסד, גם אם הוא נסתר. בכל דבר יש קול כזה, גן עדן כזה, מנגינה כזו, שמי שיטה אוזן יוכל לשמוע. אברהם רצה לגלות בעולם הזה את עקבותיו של גן העדן, של אותו חסד אבוד, לשלוח שורשים היונקים מן החסד המצוי בעומקה של המציאות, להחיות את האדם בחוטים של חסד, קווים דקים של חסד המחברים אותנו אל החסד העליון. זכותו של אברהם אבינו היא העומדת ללומדי התורה שבעל פה, היא ראשית היהדות והיא השומרת עליה מכל פגעי הזמן. בה תחילת צמיחתו של אילן היהדות ושורשיו של אילן זה נטועים עמוק בתוך המציאות באותו חיפוש אחר החסד בתוך עולם של דין. הקונפליקט בין החסד לדין שורשו עוד בגירוש מגן עדן והקונפליקט בין הקול לבין הכתב הינו עוד ביטוי שלו, כאשר הקול שורשו בחסד והכתב כמובן בדין. אך לאמיתו של דבר אין להיבהל כלל מקונפליקט שכן כפי שלמדנו יכולה לצאת ממנו מנגינה. כשהחסד והדין מחלחלים מטה אל עבר הנצח וההוד שמתחתם באילן הספירות הם הופכים להיות כשתי רגליים יציבות לאילן כולו. " כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיהּ דְּאִילָנָא ".

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)