דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 75

תופר | 2 | בין תופר בשבת לתופר בכלאים

קובץ טקסט

 

תכיפה אחת או שתיים

 

 

שנינו במשנה במסכת כלאים:

"התוכף תכיפה אחת אינה חבור, ואין בה משום כלאים. והשומטה בשבת פטור. עשה שני ראשיה לצד אחד חבור, ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב. רבי יהודה אומר עד שישלש" (פ"ט משנה י').

המשנה קובעת כי המחבר שני בגדים על ידי תחיבה אחת במחט – אין זה חיבור, ולכן העושה כן בכלאים, או הפורם דבר כזה בשבת – יהיה פטור. אולם אאם עשה שני ראשיה לצד אחד – כלומר, תחב את המחט פעם אחת, הפכה ותחבה פעם שניה כך ששני ראשיה באותו צד – חייב.

הראשונים על המשנה (עיין ר"ש, ר"י במ"צ, ורא"ש) פירשו ששתי תכיפות הן חיבור בכלאים דווקא אם קשר את שני ראשי החוט, אבל אם לא קשר- אין זה חיבור שהרי אינו מתקיים (וכדאיתא בסוגייתנו לעניין שבת). וז"ל הרא"ש שם:

"כגון שהעביר את המחט פעם אחת ולא העביר כל החוט והעביר המחט פעם שנית נמצא שני ראשין מצד אחד, וקשר שני ראשי החוט יחד דבענין אחר אינו מתקיים כדאמר בפ' כלל גדול גבי שתי תפירות: והא לא קיימי אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן והוא שקשרן".

ובסוף דבריו שם כתב:

"ומספקא לן אמאי לא הוה חבור אם העביר החוט פעם אחת וקשר ב' ראשין על שפת הבגדים".

הרא"ש הבין כי מהמשנה עולה שתכיפה אחת אינה חיבור אפילו קשר, אך אינו מבין מדוע.

לעומת ראשונים אלו, הרמב"ם בפירושו שם לא הזכיר שצריך לקשור, וסתם שבשתי תכיפות הוי חיבור לכלאים. גם בדבריו במשנה תורה כתב:

"בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה כלאים, קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים"                         (כלאים פ"י הלכה כד)

הרמב"ם הדגיש בדבריו שני אופנים שהיחס ביניהם צריך עיון. אפשר שכוונת הרמב"ם היא כי ניתן להתחייב גם בתכיפה אחת, וזאת אם קיבץ שני ראשי החוט כאחד - היינו שקשרם. כך הבין הטור יורה דעה בדבריו:

"וכיצד הן שתי תכיפות? כגון שמעביר המחט פעם אחת ואינו מעביר כל החוט, ומעביר המחט פעם שנית ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וקושר שני ראשי החוטין דבענין אחר אינן מתקיימים. אבל אם אינו קושר שני ראשי החוטין או שאינו מעביר המחט אלא פעם אחת אף על פי שקושר שני ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חיבור. והרמב"ם כתב דאפילו תכיפה אחת וקושר שני ראשי החוטין או שתי תכיפות אפילו אינם קשורים ביחד הוי חיבור ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה[1]"           (סי' ש').

נמצא שהרמב"ם חולק על הרא"ש בתרתי: שתי תכיפות בלא קשר וכן בתכיפה אחת עם קשר: לרמב"ם הוי חיבור לכלאים ולרא"ש לא.

ולכאורה, שיטת הרמב"ם צריכה עיון: שהרי מן המשנה נראה כי היא משווה בין שבת לכלאים, ואם הוא סבור ששתי תכיפות הוי חיבור לכלאים אף בלא קשר, הרי באותו מצב נאמר במשנה שחייב בשבת, אולם בשבת כולם מודים שאינו חייב אלא אם קשר!

הרדב"ז על אתר עמד על נקודה זו:

"ויש לומר דלגבי שבת בעינן מלאכה המתקיימת אבל גבי כלאים בחבור תליא מלתא והרי נתחברו על ידי שתי תכיפות ועל הכלל הזה סמך רבינו".

נראה לפרש את דבריו באופן הבא: שתי תכיפות הוי חיבור הן לשבת והן לכלאים, וזהו בסיס ההשוואה שהמשנה יוצרת בין שני התחומים. בשבת ישנו תנאי נוסף, והוא התנאי של מלאכה המתקיימת, ולכן שם ישנה דרישה נוספת שיקשור[2]. הקשר אינו מוסיף לחיבור, אלא בדין מלאכה המתקיימת.

רוב הראשונים שחולקים על הרמב"ם יכולים לסבור באחת משני דרכים:

  • אפשרות אחת היא לומר כי תנאי הקשירה הוא שיוצר את החיבור ובלעדי הקשר אין כאן חיבור כלל. כך משמע קצת מדברי רש"י בשבת, שכתב: "וכיון דלא קיימא - לאו מלאכה היא". נראה כי רש"י ביקש לטעון שאם אינו מתקיים גם חיבור אין כאן.
  • אפשר אחרת היא לומר כי הם סבורים שאף לעניין כלאים אין לחייב אלא בחיבור המתקיים[3].

שוב חשבתי שיש להציע חילוק יסודי יותר בין שבת לכלאים על מנת לבאר את שיטת הרמב"ם: בכלאים בעינן צמר ופשתים יחדיו - הגדר הוא של יחדיו. אבל בתופר בשבת בעינן שיהפוך להיות יחידה אחת, ובעינן חיבור מהותי, ולכן בעינן לקשר שיהפוך אותם לאחד.

ונראה גם שזהו יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש:

הרמב"ם סבור שגדר יחדיו, היינו שלא ייפרדו בפשיטות, ולכן אם יש שתי תכיפות או תכיפה אחת עם קשר נחשב יחדיו. ביאור זה ניתן לדיוק בלשונו בפירוש המשנה שם כתב:

"והתוכף תכיפה אחת, הוא שיכניס את החוט בשני הבגדים יחד שאם ישמטהו ישמט באופן ישר".

מדבריו עולה כי מה שחשוב הוא שלא יישמט באופן ישר, שאז אינו יחדיו כלל. אבל בשבת דבעינן חיבור אי אפשר להסתפק בפחות משתי תחיבות שאינו חיבור בלאו הכי, אף אם יהיה קשר. בשבת אין די ביחדיו אלא בעינן דבר אחד ושיעורו המינימאלי בשתי תכיפות[4].

אמנם, הרא"ש סבר דבתרווייהו בעינן חיבור, והוא סבור שעקרונית היה מקום לומר שגם תכיפה אחת עם קשר יכולה ליצור חיבור. בשבת, ברור לו שכיוון שמלאכת מחשבת בעינן, יש לדרוש חיבור חשוב בשתי תכיפות דווקא, אבל לעניין כלאים הוא סבור שיש מקום לומר דסגי בתכיפה אחת קשורה, ולכן הניח הדבר בצריך עיון.

נראה כי הוא השאיר את דבריו ב'צריך עיון' רק מצד הסברה, אבל להלכה פשיטא ליה שהמשנה בכלאים דורשת גם שם דווקא שתי תכיפות קשורות. כן פסק להדיא בהלכות כלאי בגדים:

"אבל אם העביר את החוט פעם אחת אף על פי שקשר שני ראשיו על שפת הבגד לא הוי חיבור"    (נידה סי' יז).

תופר בציצית, ודין כלאים בציצית

נראה, כי ניתן להביא מקור לשיטת הרמב"ם שתכיפה אחת היא חיבור לכלאים אם קשר, מן הסוגיה במנחות לעניין מצוות ציצית, דגרסינן התם:

"ואמר רבה, שמע מינה: קשר עליון דאורייתא, דאי ס"ד דרבנן, מאי איצטריך למישרי סדין בציצית? פשיטא, התוכף תכיפה אחת אינו חיבור! אלא שמע מינה: דאורייתא"           (מנחות לט.).

מדברי הגמרא נראה שתכיפה אחת - שתוחב ראשי חוטי הציצית העשויים מצמר, בסדין העשוי מפשתן - הוי כלאיים שהותרו בציצית כיוון שקשר העליון בראש החוטים הוא דאורייתא. ובאמת יקשה מאוד מסוגיה זו על שיטת הרא"ש והטור, וכבר עמד על קושי זה ה'מגן אברהם' וזו לשונו:

"ועוד קשה לדעת הטור שפירש שם אם אינו מעביר המחט אלא פעם אחת אף על פי שקושר ב' ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חבור עכ"ל. אם כן, כלאים בציצית היכי משכחת לה? דהא הוא פוסק שעושה נקב אחד! וצריך לומר דכשקושר ב' קשרים אפילו תוחב המחט פעם אחת הוי חיבור, ובב' תכיפות אפילו בקשר א' הוי חיבור. וכן מפורש מהראיה שמביא הרא"ש משבת דבתוכף ב' תכיפות לא חייב אא"כ קושר, וכתב הר"ן שם דמיירי בקשר א' ע"ש. אבל בתוס' יו"ט כתב דמוכח בגמרא כפירוש הברטנורא, דדוקא ב' קשרים חייב עיין שם. ויוצא לנו זה דלכולי עלמא בשני נקבים לא בעי אלא קשר א' ולא ב' קשרים זה על זה, ואם כן העושים ב' נקבים וב' קשרים זה על גבי זה סתרי אהדדי. ומכל מקום יש לומר אף על גב דדי בקשר א' אם רצה לעשות ב' קשרים רשאי"                                                     (סי' י"א ס"ק יג).

תמצית דברי המג"א היא שבשתי תכיפות די בקשר אחד[5], ועל זה אמרו במשנת כלאים דתכיפה אחת אינה חיבור אף בקשר אחד, אבל בשני קשרים זה על זה אפילו תכיפה אחת הוי חיבור, ובציצית בעינן שני קשרים זע"ז, והוא קשר עליון שהסוגיה דרשה.

ביסוד החילוק של המג"א צריך לומר שבשתי תכיפות הוא חיבור מצד התכיפות ובעינן רק שלא ייפרם ולכן סגי בקשר אחד, אבל בתכיפה אחת בעינן שני קשרים, כדי שייווצר החיבור, כי רק כשהקשר לא ייפתח אז התכיפה האחת מחברת. וצריך עיון בחידוש זה שלא הוזכר כלל לא בדברי הרא"ש ולא בדברי הטור, שמסתימת דבריהם נראה שהם סוברים שתכיפה אחת אינה חיבור כלל אף אם קשר, ולא חילקו בין קשר אחד לשניים.

אמנם, לדברי המג"א, כיוון שעמדת הרא"ש היא להשוות שבת לכלאיים, אם כן יוצא לנו שגם לשבת נחשב חיבור בתופר תחיבה אחת ושני קשרים זה על זה. אלא, שמסתבר שלא נחייב בזה משום תופר, דבשבת איתא להדיא דבעינן שתי תפירות, ותפירה אחת הוי לעניין זה כחצי שיעור. וצריך עיון[6], כפי שכתבנו למעלה, שאף הרא"ש לא הסתפק אלא לעניין כלאים, ולא לעניין שבת, והיינו משום שאף הוא מודה שלעניין שבת בפחות משתי תפירות לא סגי להיחשב חיבור מהותי, ורק לכלאיים דבעינן יחדיו סגי בתכיפה אחת קשורה בקשר כפול, וצ"ע.

מותח חוט של תפירה

אומרת הגמרא:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת - חייב חטאת"          (שבת עה.).

ובירושלמי אמרו:

"דא"ר בא רב ירמיה בשם רב הממתח צדדיו בשבת חייב משום תופר"            (שבת ז', ב).

ונחלקו הראשונים בביאור דברי רב:

רש"י פירש:

"בגד התפור ועומד, והניח החוט ארוך, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נמשכין, ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר - זו היא תפירתו, וחייב"

לפירוש זה אנו עוסקים במלאכת תופר, וכשמהדק החוט שנתפרד, חייב משום תופר, משום שנחשב כאילו תפר בעצמו תפירות אלו על ידי הידוקן. וראה מאירי שהלך בדרכו של רש"י והוסיף:

"ונמצא שזהו כתפירה גמורה ואם היו שתי תפירות לבד הרי הוא כתופר שתי תפירות ואינו חייב אלא בקשירה והקשירה מיהא חייב שתים ואם היו שם יותר משתי תפירות חייב אף בלא קשירה על הדרך שביארנו בתפירה גמורה".

לעומתם, הבית יוסף כתב:

"ומדברי הגהות מרדכי פרק ז' (פא.) משמע[7] דלא מיחייב אלא אם כן קשרו בסופו דאם לא כן אינו עומד"

                                                          (סי' ש"מ).

ודוחק לפרש דמיירי במותח שתי תפירות בלבד, ויותר נראה שסבור, שאף שהוא יותר משתי תפירות, יש לחייב כשהוא מותח - דווקא אם המתיחה מתקיימת, והיינו כשקושר.

ונראה כי יסוד מחלוקת המאירי והגהות מרדכי אליבא דהבית יוסף הינה כי המאירי רואה אותו כעושה התפירה עצמה, ולכן משווה את דינו, אבל הב"י מבין שמדובר בפעולת המשך, ולכן צריכה להיות פעולה של קיימא, ואם מהדק בלי לקשור ויכול להשתחרר שוב, אם כן, לא עשה מאומה. אבל האחרונים הכריעו כשיטת המאירי [כיוונו מדעתם כן, ולא ראו דבריו] (עיין ש"ע הרב בעל התניא סי' ש"מ, סעיף יג).

דעה אחרת שמצינו בראשונים הינה דעת ר"ח שפירש כי המותח חוט חייב משום טווה[8]. נראה שהוא סבור, שמשעה שתפר החוט בבגד, הפך החוט להיות חלק מן הבגד, וכשמהדקו הוי כאילו טווה את החוט אל תוך הבגד. ומזה נראה גם כן שהוא רואה דין תופר כיצירת יחידה אחת, והוא אף מרחיק לכת בזה שרואה את הידוק חוט התפירה כמבקש לטוות חוט אל תוך האריג עצמו.

אולם, שיטה זו צריכה קצת עיון, שהרי נראה שפעולה זו אינה פעולת טווייה אלא קשורה יותר עם אורג או מדקדק. אבל לאחר העיון במקור הדברים בספר הערוך, נראה שכוונתם שונה לחלוטין, הם מדברים על מתיחת החוט והכנתו לתפירה, ומחייבים על כך משום טווה שהיא פעולה הדומה לטווית חוטים, וז"ל ספר הערוך:

"ואם כפף פיה למטה ותפר כשמותח החוט חייב משום טווה כרב דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת  וכשתופרה חייב משום תופר"                                 (ערוך, ערך חלתא).

שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם:

"והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה"     (שבת פ"י, הלכה ט).

ובבית יוסף כתב על דבריו:

"משמע מדבריו שהוא מפרש מותח חוט של תפירה, שמותח החוט שרוצה לתפור בו כדי שלא יהיה כווץ ולפי שדבר זה מצרכי התפירה הוא חייב חטאת"

                                                          (סי' ש"מ).

נראה קצת מדברי הבית יוסף שהבין כי הרמב"ם מדבר על הכנת החוט לקראת התפירה[9]. אולם, לענ"ד יש מקום לפרש את דברי הרמב"ם שמדבר על התופרים, שלאחר שתוחבים כמה תחיבות נוהגים למתוח את החוט, ולהמשיך במלאכתם, ובזה מחייב הרמב"ם  במתיחה זו, משום שהוא חלק מתהליך התפירה[10].  בין לפירוש הב"י ובין לפירושנו נראה שיש בדברי הרמב"ם הללו חידוש גדול, שגם פעולות שאין בהן עשיית המלאכה עצמה, אבל הן פעולות הנעשות בדרך כלל כחלק מן התהליך עצמו, יש לראותן כחלק מן המערכת ולחייב עליהן משום המלאכה, ולכן יש מקום לחייב גם על פעולות ההכנה, או פעולות הנלוות לעיקר המלאכה.

הרמב"ם מביא יסוד זה גם בנוגע לסחיטה שחייבים עליה משום שהיא מצרכי הכיבוס, אע"פ שלדעתו אינה מכבסת ומלבנת את הבגד, והיא רק חלק מן התהליך. כך גם בהגסה שהיא מצרכי הבישול לדעתו, וכבר הארכנו בזה במקומו בדין מגיס[11].

 

 

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

..

 

 

 


[1]   כך נראה שהבין גם הרדב"ז על הרמב"ם שם. לעניות דעתי נראה שלפי פירוש זה של הטור והרדב"ז ברמב"ם, יש פער בפירוש המשנה בין מה שהרמב"ם כותב בפירושו למה שהוא כותב ביד החזקה, בפירושו נראה שעשה שני חוטים מצד אחד היינו שתי תכיפות, וביד החזקה משתמע שהוא קשר, כי הוא מתייחס בהמשך דבריו לשתי תכיפות, וצ"ע.

[2]   ומה שאמרו במשנה שם שהשומטה בשבת חייב, ומשמע אע"פ שלא קשר, צ"ל לשיטה זו, שהמשנה דיברה רק על העיקרון ששתי תכיפות הוא חיבור גם לשבת, ולא ירדה כאן לעסוק בשאלת המתקיים, ואין הכי נמי שכדי לחייב בשבת בעינן קשירה, דבלאו הכי לא הוי של קיימא, אך אין זה מעניינה של משנת כלאים. עוד חשבתי שיש ליישב, שהמשנה לא דיברה על התוחב שתי תחיבות בשבת, שבזה באמת אין לחייב אלא כשקשר, המשנה מדברת על השומט שתי תחיבות שחייב משום קורע, ובזה יש מקום לומר ששומט חייב גם אם לא היה קשר, והוא חידוש שיש לחייב בשבת בקורע, גם אם היה רק חיבור ולא היה חיבור של קיימא, וצ"ע (וראה עוד הערה 4 בשם הט"ז). ועיין עוד בדברי הב"ח שכתב ביישוב דעת הרמב"ם:

"ותימה רבה היאך יתרץ הרמב"ם קושיא זו דמפורש להדיא דאף בשתי תפירות לא הוי חיבור אם לא קשרם ונראה דגם הרמב"ם מפרש משנתינו דכלאים בדקשרם אלא מפרש הא דבתכיפה אחת אינו חיבור מיירי בשקשר כל אחד משני ראשי החוט בעצמו בלבדו זה מצד זה וזה מצד אחר בענין שיתקיים החוט ולא יהיה נשמט וקשירה זו אינו חיבור אלא צריך שיהא קושר שני ראשי החוטין על שפת הבגד וזה שכתב הרמב"ם (שם הכ"ד) קבץ שני ראשי החוטין כאחד וכו' אבל בשתי תכיפות אפילו לא קשר אלא כל אחד משני ראשי החוטין בלבדו ולא קשרם יחד נמי הוי חיבור אבל להרא"ש אפילו קשר שני ראשי החוט ביחד לא הוי חיבור בתכיפה אחת אלא אם כן בשתי תכיפות וקשר שני ראשי החוט ביחד"                                                                          (יו"ד סי' ש' מה)

     נראה שעיקר כוונתו הוא שקשירה של כל קצה של חוט בפני עצמו אינו יוצר חיבור, אלא מעניק קיום למה שקיים ותכיפה אחת אינה חיבור, אבל אם מחבר את קצוות החוט ביניהם הוא יוצר חיבור אפילו בתכיפה אחת, ובשתי תכיפות שהחיבור כבר קיים, סגי בקשירת קצוות החוט כל אחד לעצמו כדי להעמיד את החיבור הקיים מצד התכיפות עצמן.

[3] ברור לגמרי שגדר מתקיים בכלאים הוא רק הקיום מצד עצמו, ובשבת יש מקום לדרישה של קיום גם מצד כוונת האדם שיעמוד כך .

[4]   אחר שכתבתי הדברים, עיינתי בט"ז יורה דעה סי' ש' ס"ק ג', וראיתי שיישב הדברים על פי העיקרון שהתווינו בפנים, ושמח ליבי. וז"ל:

"זו דעת הרמב"ם אף על גב דבהלכות שבת פרק י' כתב התופר שתי תפירות חייב והוא שיקשור ראשי החוטין מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט צריכין לומר דשאני חבור דכלאים דחשיב חבור אפילו בכל דהו מדכתיב יחדיו שלא יהיה להם צד חבור אפי' לפי שעה מה שאין כן בתכיפה אחת שאין שם חבור אפילו לפי שעה. אף על גב דבסוף כלאים אמרינן במשנה דבתכיפה אחת אינה כלאים והשומטו בשבת פטור ובשתי תכיפות יש כלאים ובשבת חייב משמע דשבת וכלאים שוין היינו לענין החילוק שיש בין תכיפה אחת לשנים משא"כ לענין קשירה, דבשבת צריך שיהיה דבר קיים דמלאכת מחשבת אסרה תורה".

[5] והיינו רק כשיטת הר"ן בשם היראים, אבל ראשונים רבים חולקים על כך, עיין לעיל בשיעור הקודם שהרחבנו בביאור שיטות הראשונים בזה, ואף המ"א הזכיר זאת בשם הרע"ב, ולשיטתם תישאר הקושיא של המ"א. ועיין שם עוד שאולי מפני זה יש נוהגים לעשות שני חורים בכנף הטלית ותוחבים החוטים שתי תחיבות, והוי כלאים בשתי תחיבות, אלא שבסוגיה מנחות הנ"ל איתא דסגי בתכיפה אחת, וצ"ע.

[6] וכבר האריכו האחרונים בזה במלאכות שהוזכר שיעורן במשנה, אם יש בחצי שיעור שם מלאכה והוי רק שיעור לחיוב, או שמא לא מיקרי מלאכה כלל בפחות מן השיעור. ועיין תוס' עג. ד"ה העושה שני בתי נירין – 'צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר', ועיין מאירי ג: לעניין כותב, ושפת אמת על התוס' הנ"ל בעניין שאר המלאכות, וראה עוד מנחת חינוך במוסך השבת מלאכת אורג ועוד..

[7] בהגהמ"ר שלפנינו אינו ברור.

[8]   עיין גם ספר העיתים סי' רכח, שנראה שפירש ג"כ החיוב משום טווה.

[9]   וראה נשמת אדם כלל כח אות ב' שהתקשה בזה מאוד ודחה פירוש הב"י, ופירש דברי הרמב"ם כרשי, וצ"ע.

[10] נראה לי שפירושנו יתקבל על דעת הנשמת אדם, וצ"ע.

[11] הגסה היא פעולה נלוית לבישול, ומתאימה לפירושנו במותח חוט, ונתינת העצים והבאת האש וכיו"ב הן פעולות הכנה, וחייבים עליהם משום מבשל [עיין רמב"ם ט/ד ], ומתאים לפירוש הב"י במותח חוט.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)