תולדות עבודת ה' במזבחות | 140 | איסור הבמות (קטז)

הקדשנו במסגרת זו שיעורים רבים מאוד לסקור את תקופתו של חזקיהו. בשיעור זה ברצוננו לסכם את דמותו של חזקיהו ואת עיקרי עשייתו. שתי סיבות לכך שבחרנו להעמיק בניסיון להקיף את תקופת חזקיהו:

הראשונה היא כי תיאור מלכותו מופיע בפירוט רב מאוד באופן יחסי, הן במלכים ב' ובדברי הימים ב' והן בפרקים רבים בספר ישעיהו וכן בנבואת מיכה. בנוסף, ישנן תעודות אשוריות כמו גם תבליטים המתייחסים למסע סנחריב בממלכת יהודה, וכן ממצאים ארכאולוגים משמעותיים גם בירושלים הקדומה, גם בתל לכיש ובתלים נוספים בשפלה שניתן לייחס לתקופת חזקיהו.

השנייה, וייתכן שהיא קשורה לראשונה, היא שחזקיהו הינו בין גדולי המלכים בממלכת יהודה בהיבטים רבים של מלכותו, ועל כן סביר להניח כי הנביאים ניבאו אודותיו הרבה, כפי שאכן נכתב עליו הרבה מאוד.

התיאורים רבים ומגוונים אך הם אינם זהים. מעבר לעובדה שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (ואמנם כך מיכה וישעיהו), ספר מלכים נכתב על ידי הנביא ירמיהו בסוף ימי הבית הראשון ואילו ספר דברי הימים נכתב על ידי עזרא הסופר בימי שיבת ציון, ועל כן בצירוף המקורות כולם ישנן מספר נקודות מבט, הן בנות התקופה עצמה (נבואות ישעיהו ומיכה), הן בסוף ימי הבית הראשון (ירמיהו), והן מימי שיבת ציון (דברי הימים).

נביא מספר דוגמאות לשתי נקודות מבט של ישעיהו ומיכה, על אירועים לכאורה זהים הנכתבים בסגנונות שונים:

אין צדק אצל מנהיגי העם בירושלים

באופן מעשי, חזקיהו, בכריתת הברית עם מצרים, בבל ושאר המדינות נגד אשור, הזניח במידה רבה את העיסוק בתיקון החברתי, אותו חזון גדול המובא על ידי הנביא ישעיהו בפרק ט':

"כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם: לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹ-ת תַּעֲשֶׂה זֹּאת"   (ישעיהו ט', ה'-ו').

זהו חזון של תיקון הממלכה במשפט ובצדקה. חזון זה לא התממש בפועל בימי חזקיהו, בעיקר מפני העיסוק המרכזי שלו במדינות חוץ, בהובלת המערכה הבינלאומית נגד אשור. סביר להניח שכתוצאה מכך מי שבפועל השפיע ישירות על הצביון הרוחני חברתי של הממלכה היה שבנא אשר על הבית, אותו שבנא שלאחר זמן הודח מתפקידו והוחלף על ידי המלך חזקיהו באליקים בן חלקיהו.

כפי שהראינו בשיעורים קודמים, המציאות החברתית בירושלים בזמנו עגומה מאוד. שני הנביאים מתארים מציאות זאת בתיאורים שונים. הנביא ישעיהו בפרק א', המתכוון לפי פרשנים רבים את ימי חזקיהו, מתאר את מצבה של ירושלים כך:

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם:

"לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹ-ת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ... כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם: כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ: וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה"   (ישעיהו א', כ"א-ל"א).

הנביא מתאר באופן חד מאוד את חוסר הצדק המשווע השורר בירושלים. ירושלים היתה לזונה, יש בה מרצחים, השרים סוררים וגנבים ולא נוהגים דין צדק.

גם הנביא מיכה מתאר מציאות עגומה ביותר בפרק ג':

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר"   (מיכה ג', ט'-י"ב).

גם אצל הנביא מיכה המוקד המרכזי של הנביא הינו חוסר הצדק בירושלים. מדובר גם על הראשים והקצינים ועל הכהנים והנביאים. כל המנהיגות הבכירה של המדינה סובלת מחוסר צדק, ולצד חוסר הצדק של כל אחד מבעלי התפקידים, כל אחד בעניינו, ישנה תחושה של "תעודת ביטוח" – ה' בקרבנו ולא תבוא עלינו רעה.

סביר מאוד להניח כי התחושה שה' בקרבם יסודה בקיומו של המקדש בתוכם, משהו שלימים בתקופת המלך יהויקים ייהפך לאמירה מפורשת בדברי הנביא ירמיהו:

"אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'...

"וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ"   (ירמיהו ז', ד'-י"ד).

אמנם, כאמור, מדובר בנבואה שנאמרת פרק זמן של כמאה שנה מאוחר יותר על ידי נביא אחר, בהקשר אחר, אך כמה נושאים בנבואה מקבילים לגמרי לנבואת מיכה.

גם כאן ישנו תיאור של חוסר צדק משווע הנעשה על ידי העם ולאו דווקא על ידי המנהיגות כפי שמופיע במיכה, הכולל שפיכת דם נקי, עושק גר יתום ואלמנה, גניבה, רציחה, ניאוף, שבועה לשקר ועוד. גם כאן ישנה תחושה גדולה של ביטחון בעצמה בקיומו של המקדש: היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה. הנבואה מבשרת גם היא על חורבן הבית בגלל החטאים הללו.

מיכה הראשון שמבשר על חורבן ציון, ירושלים והר הבית. ישנו תאריך מפורש לנבואה זאת – אלו ימי חזקיהו. כמבואר בירמיהו כ"ו, י"ח, חזקיהו האמין בנבואת מיכה והיה ירא את ה'.

גם ישעיהו וגם מיכה מתייחסים למציאות המושחתת בירושלים בתקופת חזקיהו, אבל כל אחד אומר דברים אחרים. ישעיהו מדבר על תיקון, על אובדן הרשעים והחרמת העבודה הזרה, ועל השבת צדקה ומשפט. מיכה עוסק בחורבן הבית. שניהם כאמור מתייחסים ככל הנראה לאותה המציאות, אך הנבואות שונן בתוכנן ובמהותן.

ניתן תיאורטית להסביר את שתי הנבואות ולהציע כי מדובר בשלבים שונים של מלכות חזקיהו, כשישעיהו מתאר שלב מוקדם ומיכה שלב מאוחר יותר. בין כה וכה ברור כי נבואת מיכה מדברת על מצב שלא היה כמותו לאורך כל ימי הבית הראשון.

הנביא הרואה בירושלים עיר צדק אומר כי חוסר הצדק בה על ידי המנהיגים השונים אינו מאפשר את המשך קיומה. הזהות בין ירושלים לצדק אינה רק עניין של שם העיר אלא של מהותה, ובהיעדר הצדק העיר עצמה צריכה להיחרב.

זוהי הדוגמה הראשונה לשתי נבואות שונות, בעקבות המציאות החברתית והרוחנית הקשה בירושלים בימי חזקיהו.

חזון אחרית הימים[1]

ישעיהו חזה לנגד עיניו שיבה לגן עדן, אל מחוזות שלום אוטופיים הרחוקים מריאליה ומהמציאות הפוליטית. הוא אינו מסתפק בחידוש מלכות בית דוד אלא דורש תיקון מהותי יותר.

הישועה א-לוהית או גם אנושית?

גם בשאלה זאת ניתן לראות שתי התייחסויות שונות של הנביאים ישעיהו ומיכה. ישעיהו ראה לנגד עיניו ישועה בה: "וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכֲלֶנּוּ" (ישעיהו ל"א, ח').

לעומתו, מיכה מבין כי על ישראל לנקוט בעמדה פעילה נגד אשור עד העברת המערכה אל שטח האויב:

"חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ"   (מיכה ד', י').

עמדה זאת ניתן לראות אצל שני הנביאים גם בנבואות אחרות. כך בישעיהו כ"ו:

"לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם: כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ..."   (ישעיהו כ"ו, כ'-כ"א).

מאוחר יותר בפרק ל':

"כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ: וְנָתַן לָכֶם אֲ-דֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ..."   (ישעיהו ל', י"ט-כ').

ובפרק ל"א:

"אֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ... כֵּן יֵרֵד ה' צְבָאוֹ-ת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ: כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹ-ת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט... וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכֲלֶנּוּ וְנָס לוֹ מִפְּנֵי חֶרֶב... נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ל"א, ד'-ט').

ואילו מיכה, בהמשך הנבואה שהוזכרה בפרק ד', ניבא כך:

"וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים הָאֹמְרִים תֶּחֱנָף וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ: וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה' וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה: קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת צִיּוֹן כִּי קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים וְהַחֲרַמְתִּי לַה' בִּצְעָם וְחֵילָם לַאֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד..."   (מיכה ד', י"א-י"ד).

ובתחילת הפרק הבא:

"וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם"   (מיכה ה', א').

הרבנים בן נון ולאו עומדים על הבדלי המשמעויות לגבי דימוי מיכה ליולדת שמצאה את העובר בלחץ מבפנים, לעומת חוסר האונים של היולדת בישעיהו:

"כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ ה': הָרִינוּ חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ יְשׁוּעֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ..."   (ישעיהו כ"ו, י"ז-י"ח).

וכן בפרק ל"ז, בפניית חזקיהו אל ישעיהו:

"יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה"   (ישעיהו ל"ז, ג').[2]

תפילה לשלום

שני הנביאים מדברים על הכרתת הרשעה מן העולם כשלב מקדים לשלום בארץ. ישעיהו מתאר את הכרתת הרשעה על ידי ה', כשתפארת מלך המשיח היא רוח ה' אשר עליו, ואילו אצל מיכה הניצחון הצבאי וההכרעה יביאו לשלום. בישעיהו ה' יכה את האויב והמלך המשיח ישפוט ברוח ה', ואילו מיכה מטיל על המלך אחריות בהנהגת הממלכה, ב"חרב אישי", להתמודד עם האויב בטכסיסי מלחמה, בקרבות פנים אל פנים ובהעברת המערכה לשטח האויב. כך לשון הנביא מיכה:

"וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנֹתֵינוּ וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם: וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד בִּפְתָחֶיהָ וְהִצִּיל מֵאַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בִּגְבוּלֵנוּ"   (מיכה ה', ד'-ה').

אצל ישעיהו יש מספר התייחסויות לגבי בעלי חיים שונים. בין הזאב והכבש הנביא ישעיהו מתאר מציאות אידילית לגמרי:

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו... וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן"   (ישעיהו י"א, ו'-ז').

בנוסף, ישעיהו מתאר את אומות העולם כאריה טורף (כך בישעיהו ה', כ"ט-ל'), ואת ישראל ככבש שה' עתיד להושיעו אחרי שיוכה. כאשר ישעיהו מתאר אריה בהקשר של ישראל, הוא מתכוון לה' השואג על האויב ומושיע את ישראל:

"כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה כֵּן יֵרֵד ה' צְבָאוֹת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ"   (ישעיהו ל"א, ד').

ואילו לפי מיכה האריה הטורף הוא גור אריה יהודה אשר יעבור, ירמוס ויטרוף, ואומות העולם הרשעות יהיו צאן טבחה ואין מציל. הכפיר אצל מיכה מתהלך וגדל בין האריות ורומס עדרי צאן:

"וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ"   (מיכה ה', ז'-ח').

יחס הקדימה בין קיבוץ גלויות למלך המשיח

אצל ישעיהו קיבוץ הגלויות יתרחש אחרי שה' יעמיד בירושלים את מלך המשיח (ישעיהו י"א, י'-י"ב). התפיסה העומדת מאחורי קדימות זו היא כי מלכות ה' בארץ הינה המהפכה האמתית ממנה ייגזרו כל שאר תיקוני העולם – המשפט, הצדקה וקיבוץ הגלויות, ואילו אצל ירמיהו תחילה יהיה קיבוץ גלויות ורק אחריו יקום צמח דוד לצדקה ולמשפט. מלכות בשר ודם תפעל בתוך המציאות הריאלית ותהליך הגאולה יפעל ביד ה', דרך קיבוץ גלויות, כשבסוף התהליך יעלה על כסא דוד צמח דוד שיחדש את מלכותו.

אצל ישעיהו ישנו קשר בין דמות מלך המשיח האידיאלית בפרק י"א לחזון אחרית הימים בפרק ב'. המציאות בה "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" תואמת את "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה", "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי" (ישעיהו י"א, ט'). מציאות בה כל הגויים כולם יעלו אל הר ה'.

בעזרת ה' בשיעור הבא אנחנו נשלים את סיכום מלכות חזקיהו.