תולדות עבודת ה' במזבחות | 138 | איסור הבמות | 114

בשיעור הקודם התבוננו בדברי רבשקה למשלחת ששלח חזקיהו. בשיעור זה נתבונן בדבריו לאנשי החומות.

 

דברי רבשקה אל אנשי החומות

בעקבות דבריו על הביטחון של חזקיהו במצרים והביטחון בה' כשחזקיהו הרס את הבמות והמזבחות בהן בני ישראל עבדו את ה', אומרים אליקים בן חלקיהו, שבנה ויואח אל רבשקה שידבר ארמית ולא ידבר יהודית באזני העם אשר על החומה. הארמית שימשה אז כשפה בינלאומית, והם מבקשים שהמשא ומתן יתנהל לא בשפה יהודית על מנת שלא כל העם ישמע את דבריו. בעקבות זאת רבשקה עונה להם כי הוא נשלח על ידי סנחריב לדבר אל האנשים היושבים על החומה, ועל כן הוא בכוונה עומד ופונה בקול גדול אל העם הנמצא על החומה. הוא מדבר בשם המלך הגדול מלך אשור וטוען שוב כי חזקיהו לא יכול להציל אותם.

סביר להניח שהוא רומז לדברי חזקיהו המובאים בדברי הימים:

"וַיְדַבֵּר עַל לְבָבָם לֵאמֹר: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ"   (דברי הימים ב ל"ב, ו'-ז').

הוא אומר אל העם לא לשמוע אל חזקיהו ומציע להם לצאת אל מחוץ לחומות ירושלים –"וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ" (ישעיהו ל"ו, ט"ז). הוא מבטיח להם שלווה, ביטחון ומנוחה בדומה לכתוב בשלמה המלך: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א ה', ה'), והוא מסביר להם שהוא יגלה אותם לארץ דגן ותירוש.

הוא מונה סדרה של ארצות שמלך אשור כבש ואלוהיהם לא הועילו להם כלום. לא אלוהי חמת, אפרד, ספרווים; ובאופן הזה, האם אלהי שומרון הצילו את שומרון ממלך אשור? לכן ברור כי כשם שלא ניצלו כל הארצות הללו על ערי הבירה שלהן ונכבשו על ידי מלך אשור, אין כל סיכוי שה' יציל את ירושלים מיד מלך אשור. מאידך, על פי התפיסה המקראית מה שגרם לחורבן ממלכת שומרון היה חטאי הממלכה, כפי שהנביא מפרש ומפרט במלכים ב י"ז, ח'- כ"ג.

שוב אנחנו רואים איך רבשקה, מתוך הלוחמה הפסיכולוגית משתמש בנימוק שאמור לשכנע את צבא יהודה. אך באופן שונה מן המבט הנבואי, הוא מנגח אותם ולועג להם על נפילת ממלכת שומרון, כשהטענה היא שהקב"ה לא הגן עליה ולא היה לו כח לעמוד מול עצמתו של מלך אשור.

אנשי המלחמה המגינים על חומת ירושלים לא ענו דבר מפני שחזקיהו ציווה עליהם לא לענות; אף שרי חזקיהו לא ענו דבר. הם קרעו בגדיהם על הגידופים הקשים של רבשקה וחזרו לחזקיהו לומר לו את דברי רבשקה.

חזקיהו שומע את הדברים וקורע גם הוא את בגדיו, מתכסה בשק ובא לבית ה'.

בתיאור המקביל של אירוע זה בדברי הימים אומר רבשקה:

"וְעַתָּה אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ וְאַל יַסִּית אֶתְכֶם כָּזֹאת וְאַל תַּאֲמִינוּ לוֹ כִּי לֹא יוּכַל כָּל אֱלוֹהַּ כָּל גּוֹי וּמַמְלָכָה לְהַצִּיל עַמּוֹ מִיָּדִי וּמִיַּד אֲבוֹתָי אַף כִּי אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא יַצִּילוּ אֶתְכֶם מִיָּדִי: וְעוֹד דִּבְּרוּ עֲבָדָיו עַל ה' הָאֱ-לֹהִים וְעַל יְחִזְקִיָּהוּ עַבְדּוֹ: וּסְפָרִים כָּתַב לְחָרֵף לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלֵאמֹר עָלָיו לֵאמֹר כֵּאלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ עַמָּם מִיָּדִי כֵּן לֹא יַצִּיל אֱ-לֹהֵי יְחִזְקִיָּהוּ עַמּוֹ מִיָּדִי: וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית עַל עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם לְמַעַן יִלְכְּדוּ אֶת הָעִיר: וַיְדַבְּרוּ אֶל אֱ-לֹהֵי יְרוּשָׁלִָם כְּעַל אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאָדָם:

"וַיִּתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל זֹאת וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם"   (דברי הימים ב ל"ב, ט"ו-כ').

בתיאור בדברי הימים רבשקה חוזר כמה פעמים על ההשוואה הגמורה בין אלוהי כל הגויים ובין א-לוהי ישראל הנקרא כאן גם אלוהי ירושלים.

מציין כאן הרד"ק: "אין לך גידוף גדול מזה שהשווה בורא הכל ואלוהי עץ ואבן" (רד"ק מלכים ב י"ח, ל"ו). הכתוב מציין כי הם הוסיפו דברי חירוף וגידוף על חזקיהו ועל הקב"ה שלא נכתבו כאן, ולא הסתפקו בקריאות על פה אלא גם כתבו ספרים (כלומר מגילות ואגרות) בהם המשיכו לגדף ולחרף וכדי למסרם לחזקיהו, לשריו ולמגינים על חומת ירושלים.

 

תפילת חזקיהו

התגובה של חזקיהו לחילול ה' הנורא, לגידופים ולהפחדות של רבשקה והמשלחת האשורית היא לקרוע את הבגדים לצער ולאבלות. בנוסף, הוא בא לבית ה' להתפלל שם. זהו אחד המקרים בו מפורש כי תכלית עלייתו של המלך לבית ה' היא להתפלל. כששלמה המלך חונך את בית ה', בדבריו הוא מדגיש באופן מאוד ברור וחד כי עיקר תכליתו של הבית שה' יושיע את תפילת עם ישראל בכל מצב:

"וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱ-לֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ"   (מלכים א ח', כ"ח- ל').

שלמה המלך בחנוכת הבית מדגיש את היות הבית מקום התפילה העיקרי עבור כל אחד מישראל ועבור כל עם ישראל כולו, וזאת במצבים שונים של מצוקה, במציאות של חטא או של תבוסה במלחמה, בבצורת וברעב, ובמלחמה.

לא מצאנו לאורך ימי הבית הראשון מלכים רבים העולים אל בית ה' להתפלל, מעבר לשלמה עצמו המתפלל במעמד חנוכת הבית (מלכים א', ח', י"ב-נ"ג). דוגמא נוספת היא אצל המלך יהושפט, המתפלל לפני בוא בני מואב ובני עמון למלחמה (דברי הימים ב כ', ג'-י"ח).

בדומה למלכים שלמה ויהושפט, אף חזקיהו מתפלל כאן בעקבות המצוקה הגדולה אליה נקלע. מעשה זה מעיד ללא ספק על צדקותו של חזקיהו ותשובתו הגדולה, כפי שגם עולה מתפילת חזקיהו עצמה:

"וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱ-לֹהִים חָי: אָמְנָם ה' הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם: וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם: וְעַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱ-לֹהִים לְבַדֶּךָ"   (מלכים ב י"ט, ט"ו-י"ט).

הלשון בה משתמש חזקיהו "אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים" באה להדגיש מאוד את מלכותו העליונה של הקב"ה היושב בארמונו, הוא בית ה', על כסא מלכות, הם הכרובים.

דימוי זה בעל משמעות על רקע גידופי רבשקה השולל באופן מוחלט את מלכותו של הקב"ה, ואכן חזקיהו ממשיך בתפילתו "אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ". בניגוד לתפיסה האלילית המיוצגת על ידי נציגי מלך אשור, לפיה לכל ממלכה אל משלה, חזקיהו מתפלל מתוך הבנה עמוקה כי הקב"ה הוא הא-ל השולט, משגיח ומכוון כל ממלכות הארץ. ואמנם, רבשקה אכן צודק כי מלכי אשור החריבו את הגויים ואת ארצותיהם, אלא שהסיבה לכך היא כי בניגוד לדבריו אלוהיהם אינם אלים אלא מעשה ידי אדם עץ ואבן.

 

הפנייה אל ישעיהו

בנוסף, עם שמיעת הדברים ולאחר שקרע את בגדיו, התכסה בשק ובא לבית ה', חזקיהו שולח את המשלחת אל הנביא ישעיהו:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה: אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱ-לֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה"   (ישעיהו ל"ז, ג'-ד'; מלכים ב י"ט, ג'-ד').

עצם פנייתו של חזקיהו לישעיהו מעידה עד כמה מבחינתו של חזקיהו אין כרגע מוצא. הרי שעד פלישת סנחריב לממלכת יהודה חזקיהו האמין כי יש בכוחו, בעזרת הברית עם המדינות השונות באיזור להכריע את ממלכת אשור. עם פלישת סנחריב וכיבושיו את לכיש ועזקה, חזקיהו נכנע למלך אשור ואף משלם לו מס כבד, כולל אוצרות מבית ה'. כעת הוא פונה אל הנביא שביקר אותו מאוד על עצם כריתת הברית עם מצרים ועל המשמעות הרוחנית החמורה של צעד זה כלפי הקב"ה.

זהו מצבו של חזקיהו, ובמידה רבה הפוך מבחינת ישעיהו. הנביא שכל הזמן הטיף: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם" (ישעיהו ל', ט"ו) מוצא את עצמו כעת כשצבא אשור בלב ממלכת יהודה אחרי כל אזהרותיו וביקורתו.

הכתוב בדברי הימים אומר: "וַיִּתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל זֹאת וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם" (דברי הימים ב ל"ב, כ). בשעת צרה, הן המלך שכרת ברית עם מצרים והן הנביא שהתנגד בתוקף למהלך זה, מתפללים יחדיו לישועה ממלכות אשור ומסנחריב לאחר שכבש את לכיש ואת עזקה, ושלח משלחת אל מגיני חומת ירושלים.