דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 127 | איסור הבמות | 103

לאחר שראינו בשיעור הקודם את מחלת חזקיהו, את עיתויה ואת משמעויותיה, בשיעור זה נבחן את משמעות ביקורה של המשלחת מבבל הבאה לבקר את חזקיהו המלך בחוליו.

 

ביקור המשלחת מבבל את חזקיהו החולה

מה שהזכרנו בשיעור הקודם ביחס לתאריך של מחלת חזקיהו נכון באותה המידה לגבי ביקור המשלחת הבבלית את חזקיהו המלך החולה. תיאור הביקור מופיע הן במלכים ב כ', י"ב-י"ט, והן בישעיהו ל"ט, א'-ח'. במלכים זהו הנושא האחרון בו הנביא עוסק בחזקיהו והוא מופיע בסמוך לפסוקי הסיום והסיכום של מלכות חזקיהו. על פי מיקום זה נראה מפורש כי הביקור מתרחש לאחר הישועה הגדולה בה ניצלה ירושלים מסנחריב מלך אשור ולאחר שובו של סנחריב לאשור. הכתוב מתאר מצד אחד את מה שהראה חזקיהו למשלחת הבבלית את בית נכותו על כל הכלול בו (כסף, זהב, בשמים, שמן הטוב).

אחר כך הנביא מתאר את דברי ישעיהו אל חזקיהו בעקבות מעשיו של המלך. הנבואה קשה ביותר. לראשונה מתבשר המלך על כך שכל אשר בביתו של המלך יינשא לבבל ומבניו של המלך יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. מהי ההתנגדות הכל כך חזקה של הנביא למעשיו של המלך?

ההנחה המקובלת היא שאין כאן רק ביקור חולים, אלא המדובר על ברית מדינית בין שתי מעצמות – ישראל ובבל. יוספוס פלביוס[1] אכן כותב כי מראדך הציע לחזקיהו ברית, ועל כן זוהי התקשרות פוליטית בה ישנו אקט מדיני-דיפלומטי מובהק. חזקיהו מדגיש מרדאך בא מארץ רחוקה, כגורם מדיני חשוב "מקצה הארץ" והוא מתקשר עם חזקיהו. זהו מבחינתו הישג דיפלומטי מובהק. וכך לשון הכתוב בנביא:

"בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק: וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כָּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ: וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל: וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר ה' צְבָאוֹ-ת: הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה': וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי"   (ישעיהו ל"ט, א'-ח').[2]

על מנת להבין לאשורה את משמעות הפרק ואת תגובתו החריפה של הנביא, עלינו להציג את הרקע ההיסטורי. מרודאך בלדאן שולט באיזור המפרץ הפרסי באחד השבטים הכשדיים והוא חלוץ המאורעות הגדולים שאירעו מאה שנה אחריו, בהם מוטטו נבוכדנצאר ואביו את המעצמה האשורית והממלכה הכשדית המאוחדת תפסה את מקומה. הוא איחד את השבטים הכשדיים וניסה ליצור כוח נגד אשור בימי תגלת פלאסר השלישי, אך נאלץ במקום להעלות לו מנחה. אחרי מות שלמנאסר החמישי הוא קשר קשרים מדיניים עם עילם, עם שבטים ערביים ועד קצות סוריה וארץ ישראל. הוא ליכד את השבטים הכשדיים, המליך את עצמו עליהם וכבש את בבל. סרגון השני מלך אשור לא עצר כוח כדי לעמוד מולו והכיר במלכותו של מרודאך בלדאן. בסוף התקופה הוא התחיל לקשור קשרים עם כל מלכי האזור מתוך מגמה להרוס כליל את השלטון האשורי. סרגון נלחם בבעלי בריתו של מרודאך, ובשלב זה מרודאך ככל הנראה נפל בשבי. סרגון החזירו למקומו והשאיר אותו על כנו בנסיכות בית ייכין. כשמת סרגון, סנחריב בנו עלה במקומו וחזר וכבש את בבל מידי מרודאך בלאדן. מרודאך לא נזכר במלחמות הבאות, וכנראה ברח לעילם או נפל חלל.

רבים מן החוקרים סוברים שמה שמתואר בפרקנו הוא הניסיון "האחרון" של מרודאך לצרף בין מלכי האיזור את חזקיהו מלך ממלכת יהודה על מנת למוטט את הממלכה האשורית.

על פי התעודות האשוריות, פלישת חזקיהו לארץ פלשתים והשתתפותו במרד נגד אשור היו תוצאות של התקשרותו עם מרודאך. רבים מן החוקרים סוברים כי זמנה של משלחת מרדאך בלאדן הוא שנת 705, זמן עליית סנחריב.

הנביא ישעיהו התנגד לברית נגד אשור שהיתה כרוכה בברית חזקיהו עם מצרים.

כדי לבאר את משמעות מעשהו של חזקיהו, אם הדבר התרחש לפני הנס של נפילת צבא אשור ביד ה', כריתת ברית עם מלכות בבל היא ללא ספק ביטוי של חוסר אמונה במידה בה הוא נשען על בבל על מנת להילחם באשור.

כמו כן יש מקום לדון מהי מגמתו כשהוא מראה כאן את כל אוצרותיו למשלחת של בבל.

נראה על פי האופן שהוא מתייחס למשלחת כי הוא מייחס לביקורה חשיבות גדולה מאד. על פי פשטי הפסוקים, באוצרותיו ישנם כסף, זהב, בשמים. ייתכן שהוא חשף גם את הנשק הרב שנצבר במחסני החירום עוד מימי עוזיהו. מאוד ייתכן שהכתוב בדברי הימים ב ל"ב, כ"ה המתייחס לגובה ליבו של המלך מתכוון גם למעשה הזה. חז"ל מתארכים את הביקור ואת תוצאותיו לאחר שהתרחש הנס הגדול של הישועה הנסית בה ניצלה ירושלים והובס צבא אשור. כך בשיר השירים רבה

"כתיב "וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ" מהו 'בית נכתה'? אמר ר' אימי: נכתה, שנכת מסנחריב, ובזה שבזז מסנחריב"   (שיר השירים רבה ג', ד').

וכן המדרש בבראשית רבה, ועל כן מסקנתם חריפה מאד: "ארבעה הן שהקיש הקדוש ברוך הוא על קנקנן ומצאן קנקנין של מימי רגליים. ואלו הן: אדם וקין ובלעם וחזקיהו" (בראשית רבה י"ט, י"א).

על מנת להבין את הדברים נזכיר את מה שהתרחש עם בואו של סנחריב בשנה הארבע עשרה של חזקיהו כמבואר במלכים ב, יח, יג-טז. סנחריב עלה כל ערי יהודה הבצורות וחפש אותם.

"וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם: וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב: וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ: בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר"   (מלכים ב י"ח, י"ג-ט"ז).

על פניו, עם עליית סנחריב, תפיסת ערי יהודה ושימת מס כבד מאוד, חזקיהו נתן את כל הכסף הנמצא בבית ה' ובאוצרות בית המלך לסנחריב, ואף את דלתות היכל ה' ואת האומנות אשר ציפה חזקיהו בעצמו. מכאן מובן שלא נשאר בידו כלום. מנין לו הכסף והזהב, הבשמים והשמן הטוב? אומר המדרש מן הביזה שהוא לקח מסנחריב. הכתוב במלכים נותן תיאור תמציתי למדי של הישועה הנסית שבה ניצלה ירושלים: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב י"ט, ל"ה). מתברר ככל הנראה כי חזקיהו לקח שלל מאותם מאה שמונים וחמישה אלף איש והחזיר אותו לאוצרותיו, וכי זה מה שהוא הראה למשלחת הבבלית. במובן הזה, להראות את שלל הישועה הנסית מצבא אשור ובמידה רבה להציגם כחלק מאוצרותיו-שלו זה לא לייחס באופן מלא את הישועה לקב"ה. ובוודאי זה תואם את מגמת חז"ל במימרא כי "יחזקיהו לא אמר שירה", כפי שיבואר להלן.

בנוסף ייתכן כי הדבר תואם את תיאור הדברים בדברי הימים על מחלת חזקיהו:

"בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה יְחִזְקִיָּהוּ עַד לָמוּת וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמֶר לוֹ וּמוֹפֵת נָתַן לוֹ: וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וַיִּכָּנַע יְחִזְקִיָּהוּ בְּגֹבַהּ לִבּוֹ הוּא וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְלֹא בָא עֲלֵיהֶם קֶצֶף ה' בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ"   (דברי הימים ב ל"ב, כ"ד-כ"ו).

פסוקים אלה מובילים אותנו אל גבהות הלב שהתורה חוששת מפניה במצוות המלך.

לאחר תיאור איסור ריבוי הנשים, הכסף והזהב והסוסים ומצוות כתיבת ספר התורה שיהיה עמו כל ימי חייו, מסיימת התורה את הפרשה: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים י"ז, כ).

במעשהו חזקיהו מתגאה לפני שליחי מרודאך בלאדן מלך בבל ובמידה רבה מייחס את עושרו גדולתו וכבודו לכוחו ועוצם ידו. וכך לשון חז"ל במדרש בשיר השירים:

"ראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב, דכתיב: "וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב (לו) יְחִזְקִיָּהוּ". למה? כי גבה לבו. אלא גבה לבו מלומר שירה... אמר חזקיהו תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה. א"ר לוי אמר חזקיהו מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה, כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו"   (שיר השירים רבה ד', ג').

הקשר בין גבהות הלב לאי אמירת השירה מובן בכך שחזקיהו אינו מייחס את הישועה הנסית במחנה אשור לקב"ה אלא לעצמו וזוהי כפיות טובה גדולה מאד כלפי הקב"ה. פר' אליצור נותן בדבריו הסבר נוסף למשמעות גובה הלב.

כפי שראינו, העמדה העקרונית של הנביא היא נגד התערבות פעילה של המלך חזקיהו במדיניות הבינלאומית הכללית. כשם שאל אחז נאמר: "הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה" (ישעיהו ז', ד'), כלומר, אל תכרות ברית עם אשור נגד רצין ופקח; כך נאמר גם לחזקיהו: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם" (ישעיהו ל', ט"ו). כאן הוא מתנגד בתוקף לברית נגד אשור. העיקרון הוא להישמר ולשקוט; וכך עמדת הנביא ביחס למשלחת מרודאך בלאדן בן בלאדן.

כשם שאחז טעה למרות שהוא הבין נכון כי אשור היא הכח העולה, גם חזקיהו צודק שבבל היא כח עולה, אך טועה בפעולתו. גובה ליבו של חזקיהו המוביל אותו להכניס את ראשו בין אותן מעצמות על מנת לנסות להרוויח אינו נכון.

זאת המשמעות הרוחנית של דברי הנביא "וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ל"א, א'). יש לבטוח רק בקדוש ישראל. זאת לא הטפה לפסיביות או לפטאליזם. זאת הסתכלות מפוכחת – מי הקים את אשור "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי" (ישעיהו י', ה'). מי יקים את בבל? ה' א-לוהי ישראל.

הקב"ה הוא הוא המקים מעצמות ומורידן. יהודה היא בפועל מדינה קטנה, הרשאית אמנם לשאוף לגדולה לחידוש ימיה כקדם. כיצד עושים זאת? לא ביהירות ולא בגינונים והליכות של מעצמה בשעה שאינך מעצמה; אלא בהליכה ממושכת שיטתית ומתמדת באור ה'. עשה את רצון ה', לך לקראתו עד שיחזירך לגדולתך הראשונה.

אין כאן הטפה לפאסיביות אלא האקטיביות. בשעה הזאת צריכה להיות במישור אחר לא התערבות ישירה במאבק הגדולים כי אם שינוי עקיף של המציאות על ידי ההשגחה הא-לוהית.

 

בשיעור הבא נמשיך בעיוננו במלכות חזקיהו.

 
[1]   קדמוניות היהודים יב, ג.
[2]   בניתוח סוגיה זאת עסקו פר' יהודה אליצור במאמרו ישעיהו מול חזקיהו ומרודאך בלאדן בספרו ישראל והמקרא ע' 201-203 והרבנים יואל בן נון ובני לאו בספרם ישעיהו כציפורים עפות ע' 217-221 ונלך כאן בדברינו בעקבותיהם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)