תולדות עבודת ה' במזבחות | 125 | איסור הבמות | 101

המעורבות הפעילה של המלך בזירה הבינלאומית

ברור מן הנבואה של הנביא ישעיהו בפרק כ' – בה הוא מתעד ללכת ערום ויחף שלוש שנים – כי הנביא בא להזהיר באופן חד מכל מעורבות מדינית של חזקיהו כנגד אשור. הנביא מזהיר כי בעתיד כך ינהג בו מלך אשור, כפי שהוא ינהג גם במצרים, "וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם" (ישעיהו כ', ה'). לא יועילו בריתות מדיניות עם אף מדינה כי סופה יהיה להיות משועבדת לאשור.

ככל הנראה מבחין הנביא ישעיהו כי המלך חזקיהו אכן נמצא בקשר כלשהו עם המעצמות מסביב וייתכן כי הוא יתפתה לכרות בריתות ולתאם עמדות בינלאומיות כנגד אשור.

בהמשך השיעורים נראה כי חזקיהו בסופו של דבר יכרות ברית עם מצרים כנגד אשור, דבר אותו מגנה הנביא בכל לשון של גינוי (ישעיהו ל'-ל"א). בסופו של דבר עמדתו תהיה גם בזה מנוגדת בתכלית הניגוד לעמדות אביו שהשתעבד באופן מוחלט לאשור, מדינית ורוחנית כאחת. בנושאים אלו עמדתו של הנביא עקבית ביותר, כפי שהייתה כשאמר לאחז בזמן שרצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל עלו לירושלים למלחמה:

"וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ"   (ישעיהו ז', ד').

ושוב אחר כך בברית עם מצרים:

"כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם"   (ישעיהו ל', ט"ו).

דעתו הברורה של הנביא היא כי אין זה מתפקידו של המלך ליזום ולהיות מעורב בפעילות מדינית בינלאומית לשינוי פני האיזור על ידי בריתות ומלחמות אלא להתמקד בתיקון הרוחני של הממלכה בצדקה ובמשפט. ועל כן לצורך העניין לא משנה הכיוון המדיני שנבחר על ידי המלך עם אשור או כנגדה. עצם המעורבות הבינלאומית אינה לרוחו של הנביא.

על רקע זה יש לראות את תוקף מעשהו ללכת שלוש שנים ערום ויחף. הנביא מחד מייחס חשיבות מאוד עקרונית לעמדה הרוחנית הזאת ומאידך גיסא לסכנות הרוחניות של מעורבות יתר בניהול מדיניות חוץ פעילה.

מחלת חזקיהו – עיתוי המחלה

על פי פשטי הפסוקים ולפי סדר הפרקים המחלה מתרחשת אחרי הנס הגדול של מפלת סנחריב. אלא שהניסוח בפתיחת הפרק הוא: "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת" (מלכים ב כ', א'), ולא "אחר הדברים האלה". על כן אפשר להבין שהדברים מכוונים לזמן המצור. ואכן במדרש בסדר עולם רבה אומר כך:

"לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו שלושה ימים. ר' יוסי אומר: יום שלישי לחוליו של חזקיהו היתה מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה כשם שעמדה לו לאחז"   (סדר עולם רבה כ"ג).

הרבנים יואל בן נון ובני לאו[1] טוענים כי מתוך דברי המלך והנביא על אודות המחלה ניכר כי היא הופיעה לפני נס הניצחון בירושלים.

גם מסיבות חיצוניות, כמו שנות חזקיהו, נכון למקם פרשה זאת באמצע תקופת המרידות של עמי האזור נגד אשור ובמהלך מאבקו של הנביא נגד מחשבות המרד של המלך. כמעט כל הפרשנים תמימי דעים שהפרשה לא ממוקמת במקומה. יש המקרבים אותה לימים ספורים לפני מסע סנחריב על ירושלים ויש המרחיקים אותה לכמה שנים.

משמעות המחלה

ברור שעיתוי המחלה משפיע גם על משמעותה. אם המחלה מתרחשת אחרי הנס של מפלת סנחריב,[2] גזירת המוות הינה אכזבה מחזקיהו שלא אמר שירה ולא קרא בשם ה' על הנס. באותו הרגע חזקיהו ממהר להתפלל, ובזכות ההזדמנות הנוספת מתחייב לפקוד את בית ה'.

אם המחלה מתרחשת בזמן המצור על ירושלים, ישנו קשר בין המחלה הפרטית למציאות הלאומית של "מחלת עם ישראל" בדור הזה. הבשורה שנאמרת על ידי הנביא "וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" (מלכים ב כ', ו') מלמדת שהמחלה התרחשה בעצם לפני הנס ולפני הישועה. עיתוי זה של המחלה על פי הבנה זאת יכול להתפרש בעיני העם כביקורת חדה עליו. במובן הזה זו תגובה לכשלונותיו בניהול המלחמה באשור. וזהו עונש על ההכנות הצבאיות למלחמה במקום לבטוח בה' ועל הברית של חזקיהו עם מצרים.

באותה המידה רפואתו של חזקיהו אינה רק חיזוק אישי אלא מטהרת את המלך מן הכישלון והחטא ומצדיקה את המלחמה. על כן מגיעה ההבטחה להצילו ממלך אשור ולהגן על ירושלים.

אם המחלה מתרחשת באמצע תקופת המריבות של ערי האיזור נגד אשור, במהלך מאבק הנביא במחשבות המרד של המלך, המחלה מביאה לידי ביטוי משמעותי את הנתק החמור בין המלך לנביא.

בתחילת הדרך, כשהמלך מבער העבודה הזרה של אחז, מחדש את העבודה בבית ה' ועושה פסח בו הוא מאחד את ממלכת ישראל עם ממלכת יהודה, סביר מאד להניח כי הנביא עומד בתשתית כל השינויים המבורכים הללו מימי אחז.

אך כשחזקיהו מתחיל לבחון שיתוף פעולה מדיני עם המעצמות מסביב, הנביא מתנגד באופן נחרץ למדיניות הזאת. גם באופן הזה מחלת חזקיהו הינה המחלה של הממלכה כולה. המאבק בין שתי הדמויות הגדולות הללו – המלך והנביא – מתגלה סביב מחלתו של המלך ובפרט על פי האופן בו חז"ל ראו את הסוגיה הזאת.

המחלה מתוארת הן במלכים והן בישעיהו. במלכים מתוארת כך:

"בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה: וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה': וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי"   (מלכים ב כ', א'-ז').

הכתוב מתאר מתח גדול בין המלך לנביא. כשחזקיהו המלך הנוטה למות בא אליו הנביא ישעיהו ומבשר לו: "מת אתה ולא תחיה". אין כאן כל הסבר לסיבת הגזרה הזאת. חזקיהו אינו מתייחס כלל לדברי הנביא אלא פונה מקירות ליבו בתפילה לה' בבכי גדול ומבקש שה' יזכור לו את העובדה שהוא התהלך לפני ה' באמת ובלבב שלם ועשה את הטוב בעיניו. ה' נענה לתפילת חזקיהו וקרע את גזר דינו לטובה. ה' מתגלה לנביא ישעיהו ומבקש ממנו להודיע לחזקיהו כי ה' שמע אל תפילתו ומוסיף על ימיו עוד חמש עשרה שנה. במקביל, הוא מבשר לו כי הוא יציל אותו מכף מלך אשור ויגונן על העיר הזאת. בשורת הישועה לחזקיהו כוללת גם את הישועה האישית הריפוי מן המחלה ותוספת חמש עשרה השנים, וגם את הישועה הלאומית הכללית. בסופו של דבר, פנייתו הישירה של המלך חזקיהו נענתה על ידי ה' ובאופן הזה דברי הנביא לא התקיימו. בהמשך הנביא מציע לקחת דבלת תאנים ולשים אותה על השחין וכך יתרפא. אך הכתוב במלכים מלמד כי חזקיהו מבקש אות מה'

"וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה': וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' כִּי יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת: וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת לֹא כִי יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת: וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל ה' וַיָּשֶׁב אֶת הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת"   (מלכים ב כ', ח'-י"א).

אנחנו רואים כאן בעמדה של חזקיהו השקפה הפוכה לעמדתו של אחז שלא רצה אות: "וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה'" (ישעיהו ז', י"ב).

[הסבר מעניין הציע יגאל ידין לטיב האות.[3] יגאל ידין מצא במוזיאון קהיר תבנית של שעון שמש המתאים לנבואה זו. זהו מבנה שטוח ממנו יורדות מדרגות למזרח ולמערב והוא תחום בקירות בשני קצותיו. בבוקר מטיל הקיר המזרחי את צלו על המדרגות שממולו. עם עלות השמש למרומי הרקיע, יורד הצל ואור השמש אחריו מן המדרגה הראשונה העליונה אל התחתונה ומתקצר עד כי בשעות הצהריים הוא נעלם כליל. משעות הצהריים משליך הקיר המערבי את צלו על המדרגות שממולו, תחילה על התחתונה ולקראת הערב עולה הצל במדרגות ומתארך. מתברר כי במתקן של אחז חזקיהו היו עשר מעלות בכל צד ונראה כי היו צמודות אל הקיר הדרומי או הצפוני של בניין מלכותי.

נראה כי הנביא דיבר אל חזקיהו בשעת הצהריים כשהצל (ואור השמש בעקבותיו) ירד כבר במזרח עשר מעלות. שעון השמש היה מואר כולו והתהליך הטבעי הצפוי היה התארכות הצל על עשר המעלות שבצד מערב. במקום זה מעיד הכתוב: "וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה" (ישעיהו ל"ח, ח')]

בישעיהו הנביא הוא שיוזם את האות:

"וְזֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר: הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה"

הנביא גם מביא שם את שירת ההודיה של חזקיהו:

"מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ: אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי: אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָ-הּ יָ-הּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל: דּוֹרִי נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי: שִׁוִּיתִי עַד בֹּקֶר כָּאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי: כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲ-דֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי: מָה אֲדַבֵּר וְאָמַר לִי וְהוּא עָשָׂה אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי: אֲ-דֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי: הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי: כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ: ה' לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית ה'" (ישעיהו ל"ח, ט'-כ').

בניגוד לתפילה הראשונה בה המלך מזכיר את זכויותו ומפעליו, בתפילת הודיה זאת המלך מתאר את חרדת המוות שלו. כאן הוא מבטא את קטנותו וכניעתו לקב"ה.