תולדות עבודת ה' במזבחות | 116 | איסור הבמות | 92

בשיעור זה נמשיך את עיוננו בעבודת המולך. בשיעור הקודם התייחסנו למקור העבודה – האם כדעת הראב"ע זה מולך שיקוץ בני עמון או כדעת הרמב"ן אדרמלך וענמלך אלוהי ספרוים; כמו כן התייחסנו לשתי הבנות מרכזיות מהי העבודה – האם היא כדעת רש"י העברת הילד בן שתי מדורות אש, או כדעת הרמב"ן שרפה מלאה של הילדים באש. מפשטי הפסוקים במקומות רבים נראית דעתו של הרמב"ן.

התייחסנו גם לעובדה שהמלך אחז שרף את בנו באש ושעל פי חז"ל לולי אמו חזקיהו היה נשרף למולך. אחז הוא הראשון בין מלכי יהודה שמכניס עבודת המולך אל ירושלים (אלא אם כן מדובר על מולך שיקוץ בני עמון ושלמה המלך בנה במה אליו בהר אשר על פני ירושלים).

כפי שהדגשנו עבודת המולך מתרחשת בירושלים בימי המלכים אחז, מנשה ויהויקים. על כן ברצוננו להרחיב בעיוננו בעבודת המולך על מנת להבין את משמעותה הרוחנית.

 

בתורה

בתורה מוזכרים שני איסורים-

1. איסור נתינת זרע למולך כחלק מאיסורי עריות:

"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'"   (ויקרא י"ח, כ"א).

וכן בנוסף:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם"   (ויקרא כ', א'-ה').

2. איסור העברת הבנים באש המופיע כאחד מאיסורי כישוף:

"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף"   (דברים י"ח, י').

בנביאים ישנה זהות בין העברה למולך לשרפת הבנים. חז"ל בגמ' בסנהדרין למדו בגזרה שווה שהעברה היא דווקא באש:

"נאמר כאן להעביר (ויקרא י"ח, כ"א) ונאמר להלן "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים י"ח, י'). מה להלן באש אף כאן באש ומה כאן מולך אף להלן מולך" (סנהדרין סד:).

יש בעבודה זו משום חילול ה' וטומאת מקדש. זהו חטא הגורר אחריו גם עונש ציבורי – סקילה – מעבר לאיסור החל על כל יחיד. נדרשת אחריות ציבורית על התנהגות כל יחיד בעניין זה.

 

בראשונים

נחלקו הראשונים ביחס לפרטים שונים הנוגעים לאופי העבודה ומהותה. רש"י סובר כי זוהי עבודה זרה, ואילו לדעתו של הרמב"ן זהו כישוף ולא עבודה זרה.

איך באופן מעשי נעשית העבודה? רש"י בויקרא כותב כך:

"למולך – עבודה זרה היא ששמה מולך וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש (סנהדרין סד.).

"לא תתן – זוהי מסירתו לכומרים.

"להעביר למולך – זו העברת האש"   (רש"י ויקרא י"ח, כ"א).

הרמב"ם אומר:

"כיצד היו עושים? מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכהניהם עובדי האש; ואותם הכהנים נותנים הבן לאביו – אחר שנמסר בידם להעבירו באש ברשותם – ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכהנים, ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת. לא שהוא שורפו למלך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודת כוכבים אחרת, אלא בהעברה בלבד היתה עבודת זה ששמו "מולך". לפיכך, העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת חוץ ממולך- פטור"   (הל' עבודת כוכבים ו', ג').

לדעת הרמב"ם ורש"י (וכן דעת רבא בגמרא): היו מעבירים את הילד מעל האש מצד לצד. (ייתכן כאמור שהמטרה הייתה לזכך ולחסן את הילד מפני שדרכה של האש לטהר).

הרמב"ן שם כותב כך:

"ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש, שהכתוב אומר "וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה" (יחזקאל כ"ג, ל"ז), ושם נאמר וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם" (יחזקאל כ"ג, ל"ז), שהיו מעבירין אותו באש עד שיישרף או שימות באש והיא שחיטתו, כי הלשון הזה, העבירו להם, במולך הוא, ואמר בו הכתוב לאכלה, והזכיר בו שחיטה, אם כן מה שאמר כמשוורתא דפוריא, לומר שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות והוא מת בלהב האש"                    (רמב"ן ויקרא י"ח, כ"א).

הרמב"ן מבין שמדובר על שריפת הילדים ממש והוא מביא פסוקים רבים כראיות לדעתו. כך ביחזקאל:

"וַתִּקְחִי אֶת בָּנַיִךְ וְאֶת בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל הַמְעַט מתזנתך מִתַּזְנוּתָיִךְ: וַתִּשְׁחֲטִי אֶת בָּנָי וַתִּתְּנִים בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם"   (יחזקאל ט"ז, כ'-כ"א).

וכן בהמשך:

"כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה: עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ: וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי"   (יחזקאל כ"ג, ל"ז-ל"ט).

ובתהילים:

"וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים: וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים"   (תהילים ק"ו, ל"ז-ל"ח).

ייתכן שבידי חז"ל היו מסורות שונות. היו שנהגו שרפה סמלית והיו שנהגו שרפה ממש, וייתכן שהיו הבדלים בין אנשים מקומות ותקופות שונות.[1]

 

מי המבצע

גם בשאלת מי שמבצע נחלק רש"י בראשונים. כפי שראינו רש"י סובר כי הכמרים הם המבצעים. לדעת רוב הראשונים האב בעצמו הוא המעביר את הבן באש. כמוכן הם נחלקו במשמעות "לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי". רש"י סובר כי זוהי כנסת ישראל. לרמב"ן, יש כאן סילוק שכינה, ולכן ישנו דין כרת מיוחד ע"י הקב"ה בעצמו.

מעבר למה שראינו בראשונים לגבי האופן בו בוצעה העבודה, נביא כאן את המדרש בילקוט שמעוני ירמיהו.

"ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנם – אמרו רבותינו ז"ל: אע"פ שהיו כל בתי אלילים בירושלים, המולך היה חוץ לירושלים במקום מופלג.

"וכיצד היה עשוי? היה צלם והיה לו שבע קנקלין והוא לפנים מהם והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחברו, והיו מסיקין אותו מבפנים, שהיה חלול וכל אדם ואדם לפי קרבנו נכנס. כיצד? כל מי שהיה לו עוף, היה נכנס לקנקל ראשון ומקריב, צאן לשני, שה לשלישי, עגל לרביעי, פר לחמישי, שור לששי, ומי שהיה מקריב בנו, היו מכניסין אותו לשביעי והוא נושקו, ועל זה נאמר: "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (הושע י"ג, ג'). והיו נותנין את הבן לפני המולך והיה מסיק מבפנים, עד שהיו ידיו נעשות כאור ונוטלין את התינוק ונותנים אותו לתוך ידיו והיו מביאים תופים ומקישים בהם בקול גבוה, כדי שלא יהא קולו של נער יוצא ואביו שומע ומעיו הומים עליו. ולמה נקרא שמו בן הנם? שקולו של תינוק היה נוהם מכח האש. דבר אחר: שהיו העומדים נוהמים ואומרים: יהנה לך, יערב לך, יבסם לך, לכך נקרא: בן הנם"   (ילקוט שמעוני ירמיהו ז', רמז רעז).

הרד"ק מצטט מדרש זה וסובר גם הוא כדעת הרמב"ן וכפשטי הפסוקים שהיו ממש שורפים את הילדים.

ייתכן כי היה פסל מברונזה שזרועותיו מופנות לקרקע והילד התגלגל אל בור אחוז להבות, מעין תנור נייד. ברור כי הלילה מוסיף מסתורין לעבודה כשידי הפסל מתלהטים מכח האש; בנוסף ישנו ניגון תוף וחליל רעש מחריש שלא יישמע בכי התינוק.

ישנה סבירות גבוהה שבגיא בן הינום, בו נאמר מפורשות כי הייתה שרפת הילדים באש בעבודת המולך, העבודה נעשתה בקצה המזרחי של הגיא בקטע המצוקי, שסמוך למפגש הגיא עם נחל קדרון. אזור זה מבודד וסגור יותר ומאפשר את קיום העבודה הזאת. ייתכן כי בחירת מקום זה אפשרה לציבור גדול לצפות בעבודה ממדרונות הגיא בעצמו, ממערב למזרח.

 

תולדות העבודה

הזכרנו כי העבודה ביהודה מתרחשת בימי המלכים אחז מנשה ויהויקים. העבודה שעובד אחז מתוקנת על ידי חזקיהו בנו כמבואר בדברי הימים:

"וּכְכַלּוֹת כָּל זֹאת יָצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים לְעָרֵי יְהוּדָה וַיְשַׁבְּרוּ הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדְּעוּ הָאֲשֵׁרִים וַיְנַתְּצוּ אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הַמִּזְבְּחֹת מִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּבְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה עַד לְכַלֵּה וַיָּשׁוּבוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לַאֲחֻזָּתוֹ לְעָרֵיהֶם"   (דברי הימים ב ל"א, א').

אצל מנשה העבודה חוזרת, עליו נאמר במלכים:

"וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס"   (מלכים ב כ"א, ו').

ובדברי הימים:

"וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן הִנֹּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ"   (דברי הימים ב ל"ג, ו').

ועבודה זו תוקנה בימי יאשיהו:

"וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם: וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל מזבחותים מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם: וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בהר בתיהם בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב: וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם"   (דברי הימים ב ל"ד, ד'-ז').

העבודה חוזרת שוב בימי יהויקים:

"וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"   (ירמיהו ז', ל"א).[2]

יש שרצו לטעון כי דווקא בתקופות אלו (אחז, מנשה ויהויקים), המצב המדיני של יהודה היה בכי רע וייתכן שמתוך ייאוש סברו המלכים והעם באותו פרק זמן כי הדרך היחידה שנותרה היא להקריב את היקר מכל – את הילדים – להעלותם באש. אולי זה ירגיע את האל ויאפשר את שינוי המצב, מעין מעשהו של מלך מואב במלכים ב ג', כ"ז. (כך אחז במלחמה נגד ארם, כך מנשה נגד אשור ויהויקים נגד בבל).

ברור לגמרי שאם דעה זו נכונה, היא מנוגדת לחלוטין לתפיסת הקרבן בתורה. התורה אין עניינה חס ושלום תשלום כופר – ולו היקר ביותר – אלא רצון להתקרב לא-ל בדרך בה הוא מצווה. אין כאן אל אכזרי הגובה מן המאמין מחיר כבד על עצם אמונתו, גובה את המחיר היקר ביותר לפיוס האלים.

בשיעור הבא נמשיך את עיוננו בעבודת המולך. ננסה לעמוד על משמעותה הרוחנית.