דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 99 | איסור הבמות | 75

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

לאחר עיוננו בחטאי רחבעם, נתבונן עתה בעונש על ממלכת יהודה בעקבות מעשי המלך והממלכה כולה. תחילה נראה כי מיד לאחר תיאור המעשים הרעים שעשתה ממלכת יהודה, הנבואה מתארת את בואו של שישק.

בשנתו החמישית של רחבעם "עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם: וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הַכֹּל לָקָח" (מלכים א י"ד, כ"ה-כ"ו). כשהכתוב אומר שהוא לקח הכל, הוא מתכוון ככל הנראה לכלל האוצרות לכל הזהב והכסף שדוד ושלמה שמרו.

 

רחבעם ושישק

תיאור מלכות רחבעם בדברי הימים הרבה יותר מפורט. תחילה הכתוב מתאר את רצון רחבעם לצאת למלחמה כנגד ישראל על מנת להשיב את הממלכה לרחבעם. ה' מתגלה לנביא שמעיהו ואומר להם לא לעלות ולהילחם עם ישראל, בגלל חטאות רחבעם ויהודה. במקום זאת ה' שולח בהם את שישק.

מאידך, הכתוב מדגיש את העובדה כי הכהנים והלווים אשר בכל ישראל התייצבו ביהודה ובירושלים ובאו לזבוח לה' א-לוהי אבותיהם: "וַיְחַזְּקוּ אֶת מַלְכוּת יְהוּדָה וַיְאַמְּצוּ אֶת רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ" (דברי הימים ב י"א, י"ז). אלא שבהמשך, הכתוב מציין כהקדמה לתיאור מסע שישק ותוצאותיו כי "וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת תּוֹרַת ה' וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" (דברי הימים ב י"ב, א'). כלומר, לאחר שלוש שנות מלכותו הראשונות בהן רחבעם הולך בדרכי אבותיו, כשהתחזק שלטונו הוא עוזב את תורת ה' וכל ישראל עמו.

פלישת שישק הינה עונש על עזבם את ה'. שישק מצידו מנסה במסע זה לחזק את השפעתה של מצרים מבחינה מדינית וצבאית, אלא שמסעו מופנה כנגד ממלכות יהודה וישראל אשר כל אחת בדרכה עזבה את ה'. וכך אומר מפורשות הנביא שמעיה עם הגעת שישק לירושלים:

"וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ אֶל יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק: וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק ה': וּבִרְאוֹת ה' כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק: כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת" (דברי הימים ב י"ב, ה'-ח').

עם כניעתם של המלך ושרי ישראל, ה' מבטיח כי חמתו לא תתך ביד שישק ומתוך העלאת מס לשישק ידעו להבחין בין עבודה לקב"ה לעבודה למלך זר. אחר כך הכתוב מסיים את תיאור מלכות רחבעם בכך שהוא מלך שבע עשרה שנה בירושלים, העיר אשר בחר ה' לשום את שמו שם.

"וַיַּעַשׂ הָרָע  כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת ה'" (דברי הימים ב י"ב, י"ד).

ניתן לפרש כי אחרי כניעתו חזר רחבעם לסורו, כיוון  שלא כיוון את עצמו לקיים את מצוות ה' ולעיין בהם כך שאלו ינחו את הנהגתו בממלכתו. בכך אנו מסיימים את ימי רחבעם.

 

אביה

נעבור לעיין בימי אביה בן רחבעם:

"וַיֵּלֶךְ, בְּכָל חַטֹּאות אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְפָנָיו וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱ-לֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו: כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן ה' אֱ-לֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם לְהָקִים אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת יְרוּשָׁלִָם: אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי" (מלכים א ט"ו, ג'-ה').

כמו כן הכתוב מציין כי שם אמו מעכה בת אבישלום.

מבאר הרלב"ג על אתר:

"והנה זכר שם אמו להעיד כי היתה מתיחסת לאביה שהיה איש רע מאד ולזה תמצא גם כן שזכר כי היא עשתה מפלצת לאשרה וכאילו באר שהסבה בהיות אביה עושה רע בעיני ה' היתה מפני היותו בן מעכה".

ואילו בפירושו לפסוק ז' הוא מוסיף:

"...זכר כי רחבעם היה נער ורך כאשר מרדו בו ישראל וזה ממה שיתבאר ממנו שאבים היה במלכו רב השנים ממה שהיה רחבעם במלכו".

לפי הרלב"ג אביה הושפע מאמו בכל הקשור לעשיית הרע. בהתאם לכך, חטאות אביו הם אותן החטאות שהוזכרו אצל רחבעם (מלכים א י"ד, כ"ג-כ"ד).

הדגשת הכתוב כי למען דוד ה' נתן לו ניר – כלומר שושלת מלכות בירושלים – וכן העמיד את ירושלים. על אביה היה להמשיך את המפעל שהחלו בו דוד ושלמה ולהפוך את ירושלים מחד לעיר בירת מלכות ישראל, ומאידך למקום מקדש ולעיר קודש. מצודות דוד מבאר הדגשה זוכך:

"רצה לומר כל כך הרשיעו עד שלא היה ראוי למלוך רק למען דוד".

בעצם לא היה ראוי אביה מצד עצמו למלוך. העובדה שהוא מולך נובעת רק מן הרצון הא-לוהי לקיים את מלכות בית דוד ואת עיר הקודש והמקדש, אך ממש לא מתוך הערכה לאביה ולמעשיו.

 

מעכה

הכתוב מתייחס למלכות אביה בתיאור ימי אסא:

"וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו: וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת כָּל הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו: וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן"             (מלכים א ט"ו, י"א-י"ג).

מוזכרת כאן הסרת מעשיה של מעכה אמו. אמנם אין זאת אמו של אסא אלא אֵם אביו, אביה. זאת ניתן לראות מהכתוב בדברי הימים ב, יא, כ "וְאַחֲרֶיהָ לָקַח (רחבעם) אֶת מַעֲכָה בַּת אַבְשָׁלוֹם וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אֲבִיָּה" (דברי הימים ב י"א, כ'), כשהכוונה כנראה לבת שנולדה לאבשלום בסוף ימיו. יוסף בן מתתיהו[1] אומר שהכוונה לבתה של תמר בת אבשלום.

התואר גבירה הינו תואר כבוד לאשת המלך הראשית ולאם המלך. בתואר הגבירה מעכה נשאה ככל הנראה בימי רחבעם, בימי אביה ובתחילת ימי אסא. היא עשתה לכבוד האשרה מפלצת, פסל שגרם לפלצות לרואים אותה. בימי אסא הוא כבר מסיר אותה ממעמדה הרם ומבער את העבודה הזרה שהכניסה לממלכת יהודה.

מרתק לראות כי הביטוי 'מפלצת' נתייחד בכל התנ"ך כולו רק למעשיה של מעכה בת אבשלום וללא כל הקשר אחר. מדובר על תבנית אליל אימים. ירמיהו, בהתייחסו בנבואתו למפלת מלך בבל אומר: "חֹרֶב אֶל מֵימֶיהָ וְיָבֵשׁוּ  כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ" (ירמיהו נ', ל"ח). כאן לכאורה הפסל עצמו מאיים על הרואים אותו. ייתכן גם כי הפולחן של המפלצת היה קשור למעשי תועבה.

המלך אסא כורת גם את המפלצת ושורף אותה בנחל קדרון.[2] הכתוב אינו מציין היכן הייתה המפלצת, אם בעיר דוד ואם בבית המלך או בבית ה'. אף על פי כן, אם זה היה בבית ה' כנראה שהכתוב היה מדגיש זאת.

המנהג האלילי לגבי האשרות היה לנטוע אותה כעבודה זרה בצידי המזבח, כפי שנאמר בגדעון  "וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה" (שופטים ו', כ"ח) וכפשטות האיסור בתורה  "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ  אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים ט"ז, כ"א). כאן הכתוב לא ציין את זה. כמו כן, לא מודגש כי העם עבד את המפלצת לאשרה. לפיכך, נוכל לשער כי ייתכן, בגלל מעמדה המלכותי של הגבירה, כי המפלצת הייתה באזור אחד מבנייני בית המלך.

 

השריפה בנחל קדרון

"וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת-מִפְלַצְתָּהּ, וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן"       (מלכים א ט"ו, י"ג).

לכאורה זהו קיום ישיר ומדויק של ציווי התורה בדברים. התורה מצווה לאבד את כל המקומות אשר עבדו הגויים את אלוהיהם ואומרת:

"וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא"                        (דברים י"ב, ב'-ג').

מוקדם יותר התורה משתמשת לגבי האשרות בביטוי לגדע, הקרוב במשמעותו גם לעניין הכריתה. התורה מדייקת וכך לשונה:

"כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ"  (דברים ז', ה').

את המזבחות הבנויים מאבנים מנתצים, המצבה העשויה אבן אחת משברים, האשרה שהיא עץ נטוע ומושרש מגדעים (או בפסוק שלנו כורתים), והפסלים שחלקם היו עשויים מעץ שורפים.

 

מדוע השריפה מתרחשת בנחל קדרון?

נחל קדרון עובר ממזרח לעיר דוד, לבית המלך ולבית ה' ומתפתל ויורד מזרחה עד לים המלח. על כן, ההיגיון הטופוגרפי מחייב מצד הקרבה את ביעור העבודה הזרה בנחל קדרון. בנוסף, היות הנחל מחוץ לעיר מאפשר לבער את העבודה הזרה לשם.

האם ייתכן כי ישנו קשר בין ביעור העבודה הזרה לבין דברי חז"ל האומרים כי מוליכים עבודה זרה לים המלח? כך למשל במשנה בעבודה זרה

"המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח"            (עבודה זרה מב:).

מדוע להוליך עבודה זרה לים המלח? מספר תשובות ניתנו לשאלה זו. הסבר אחד שנציע הוא כי בים המלח אין בני אדם עוברים ואין חשש שאדם יהנה מהם. על פי הסבר זה מובן מאד מדוע הביעור נעשה אל נחל קדרון הפונה לכיוון ים המלח.

לאורך ימי הבית הראשון מצאנו מספר פעמים כי ביעור העבודה הזרה שהיה בבית ה' נעשה לעבר נחל קדרון. בנוסף לימי אסא כך מצאנו בימי חזקיהו ביחס לעבודה הזרה של אחז וכך בימי יאשיהו ביחס לעבודה הזרה של מנשה.

כך בדברי הימים ב על ימי חזקיהו שביער את העבודה הזרה שהוכנסה למקדש בימי אחז:

"וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה' וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה"        (דברי הימים ב כ"ט, ט"ז).[3]

כך בביעור הגדול שנעשה בימי המלך יאשיהו בעקבות ימי מנשה:

"וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה' נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן"       (מלכים ב כ"ג, י"ב).

וגם קצת קודם:

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל... וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם"           (מלכים ב כ"ג, ד'-ו').

בהקשר זה מוזכרים שדמות קדרון, כלומר שדות בתוך הנחל, הנזכרים גם אצל הנביא ירמיהו:

"וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל הַשְּׁדֵמוֹת עַד נַחַל קִדְרוֹן"       (ירמיהו ל"א, ל"ט).

בהשלכת העבודה הזרה אל מחוץ לעיר משאירים את העיר נקיה מעבודה זרה.

בימי יאשיהו נלקח אפר שריפת העבודה הזרה ותשמישיה מן השדות בנחל קדרון אל בית אל מתוך מגמה לטמא את מקום הפולחן של העבודה הזרה את מקום העגל ובית הבמות (שבימי יאשיהו כבר לא היו קיימים מפני שממלכת ישראל גלתה כבר בימי הושע בן אלה בתקופת יחזקיהו). בכך הוגשמה נבואת הושע ובית אל נעשתה לבית און (הושע ד', ט"ו).

יאשיהו, לאחר הוצאת האשרה מבית ה' אל מחוץ לירושלים, שורף אותה בנחל ואחר כך מפורר אותה לחלקים קטנים מאד ומשליך את עפרה על קבר בני העם. מן הסתם אלה אותם אנשים שבחייהם עבדו עבודה זרה. כך משמע מלשון המקבילה בדברי הימים:

"וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם" (דברי הימים ב ל"ד, ד').

מעבר לעובדה כי אנו למדים על הימצאות קברי העם בנחל קדרון (אנו משערים שלא בתוך האפיק ממש אלא במדרונותיו), סביר מאד להניח כי סיבה נוספת להשלכת העבודה הזרה וביעורה בנחל קדרון קשורה לכך שהמקום עצמו היה כבר מקום טמא על ידי הקברים.

בכך התקיימה התוכחה של התורה בפרשת בחקתי: "וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, ל'). שכן על פי הפסוק בירמיהו, בסמוך נמצא עמק הפגרים.

הפסוק הבא בדברי הימים ב ל"ד אומר: "וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב ל"ד, ה'). כלומר, העצמות הטמאות של הכהנים שעבדו עבודה זרה מטמאות את מזבחותם. הכתוב מדגיש כי כמו ביעור העבודה הזרה כך המלך מטהר את יהודה ואת ירושלים.

ברור כי אצל כל אחד מן המלכים המבערים – אסא, יחזקיהו ויאשיהו, במעשיהם הם מטהרים את ירושלים מטומאת העבודה הזרה שדבקה בה בימי אביה, אחז ומנשה.

 

מלחמת אביה וירבעם

מלחמת אביה עם ירבעם מתוארת בהרחבה בדברי הימים.

התייחסנו כבר בשיעורנו על ירבעם אל נאומו של אביה מעל הר צמרים בו הוכיח את ישראל על מרידתם בבית דוד ועל עזבם את ה'. מאידך גיסא ראינו כי אביה עצמו הלך בכל חטאות אביו ואסא נאלץ להעביר קדשים מן הארץ ולהסיר את כל הגילולים. במלחמתו נגד ירבעם הא-להים נגף את ירבעם וכל ישראל לפני אביה ויהודה ונפלו מישראל חמש מאות אלף. הפסוק בדברי הימים אומר: "וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם עוֹד בִּימֵי אֲבִיָּהוּ וַיִּגְּפֵהוּ ה' וַיָּמֹת" (דברי הימים ב י"ג, כ').

בשונה מפשט הפסוק המתייחס לכאורה למותו של ירבעם, ציינו בשיעורים הקודמים[4] את חז"ל בירושלמי (יבמות פרק טז, הל' ג) שטוענים כי מדובר במותו של אביה:[5]

"הלא לא ניגף אלא אביה ולמה ניגף? ר' יוחנן אמר על ידי שחסדן ברבים הה"ד: "ואתם המון רב ועמכם עגלי הזהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. וריש לקיש אמר ע"י שבזה לאחיה השלוני וקרא אותו בליעל הה"ד: "ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל. ורבנן אמרי על ידי שבאת ע"ז לידו ולא ביערה הה"ד: וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכד ממנו ערים את בית אל"..."

לפי דעת רבנן, עם כיבושה של בית אל, מקום בו נמצא העגל שבנה ירבעם ובית הבמות, יכול היה אביה לבער את העבודה הזרה הנוהגת במקום ולא עשה כן. לפי הירושלמי, אי הביעור של העבודה הזרה בבית אל היא הסיבה בגללה ה' נגף את אביה והוא מת.

בכך אנחנו מסיימים את עיוננו במלכות אביה. בשיעור הבא נדון בעזרת ה' במלכותו של אסא.

 

[1]   בקדמוניות היהודים, ספר ח', סעיף 249.

[2]   הביטוי כריתה אולי רומז על כך כי המפלצת מחוברת לקרקע.

[3]   וכן במקבילה בדברי הימים ב ל', י"ד.

[4]   ראה קישור, וראה שם בהערות 1 ו-2.

[5]   וכן בויקרא רבה פרשה לג, ה (כך דעת ר' שמואל בר נחמני).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)