תולדות עבודת ה' במזבחות | 74 | איסור הבמות | 51

לאחר שראינו כי ישנו איסור של השתחוויה על אבן משכית מחוץ למקדש, ברצוננו לבחון איך בפועל באה לידי ביטוי ההשתחוויה בעבודת המקדש.

מעניין לבחון מי היה משתחווה, היכן היו משתחווים ומתי ובאיזה הקשר משתחווים. אמנם השתחוויה אינה נמנית כמצווה בפני עצמה,^[1] וכפי שנאמר, האזכור המפורש היחידי שלה בתורה כחלק ממצווה המתקיימת במקדש הינו בזיקה לביכורים, אך היא ללא ספק מרכיב ממרכיבי העבודה.

נראה מן הכתובים כי העם היה עולה למקדש על מנת להשתחוות. כך למשל נראה מדברי הנביא ירמיהו-

"עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית ה'" (ירמיהו כ"ו, ב').

וכן בדברי הנביא יחזקאל-

"וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה'... וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב" (יחזקאל מ"ו, ג'-ט')

חז"ל דרשו על הפסוק "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" (דברים י"ג, ה') "עבדהו במקדשו" (ספרי דברים, פרשת ראה, פסקה פה). וכך נראה מלשון הרמב"ן-

""ואותו תעבודו" לעבדו במקדש בקרבנות ובשיר ובהשתחואות שם" (דברים ו', י"ג).

כך שהשתחוויה לפי הרמב"ן היא חלק מעבודת ה'.

נראה כי הן עם ישראל העולה לרגל ונמצא בעזרה, הן הכהנים בעבודות שונות והן הכהן הגדול בכניסתו להיכל היו משתחווים כחלק מהותי של העבודה במקדש.

 

ההשתחויה בשערי העזרה ובפרצות שבסורג

המשנה בשקלים אומרת כך-

"שלש עשרה השתחויות היו במקדש של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה והיכן היתה יתרה כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז...

"והיכן היו משתחוים ארבע בצפון וארבע בדרום שלש במזרח ושתים במערב כנגד שלשה עשר שערים שערים"    (שקלים פ"ו, א'-ג').

וכן המשנה במידות-

"לפנים ממנו [מחומת הר הבית] סורג גבוה עשרה טפחים ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות.

"ושלש עשרה השתחויות היו שם אבא יוסי בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים"       (מידות פ"ב, ג'-ו').

יוצא כי מובאות כאן שתי דעות על השתחוויה – האחת אומרת שהיו משתחווים כנגד שערי העזרה; השנייה אומרת כי היו משתחווים כנגד הפרצות שהיו בסורג.

ניתן להסביר כי המשנה בשקלים היא כדעת אבא יוסי בן חנן הסובר כי בעזרה היו שלושה עשר שערים ואילו הדעה במסכת מידות לפיה היו משתחווים כנגד הפרצות סוברת ככל הנראה כדעת המבינים כי בעזרה היו רק שבעה שערים (מידות פ"א, ד').^[2]

רבי יהודה בתוספתא שקלים מביא דעה שלישית-

"שלש עשרה השתחואות היו במקדש. ר' יהודה אומר כנגד שער השתחואה כנגד פרצה שחייה"   (תוספתא שקלים, פ"ב, י"ז).

לפי דעתו השתחוו גם כנגד השערים וגם כנגד הפרצות. כנגד השערים השתחוו השתחוויה גמורה בפישוט ידיים ורגליים, ואילו כנגד הפרצות השתחוו בשיחה בלי פישוט ידיים ורגלים.

בעל תפארת ישראל על המשנה מבאר על ההשתחוויות-

"דכשהגיע המקיף מבחוץ נגד כל שער הפתוח לעזרה, משתחווה לה' ומודה על נוי הבנין"           (תפארת ישראל, יכין, מידות, פ"ב, סח).

סביר להניח כי ההשתחוויה כנגד השערים הייתה חלק מהקפת המקדש. זה היה ביטוי לתפילה מיוחדת ולמעמד ציבורי מיוחד. כנראה ההקפה הייתה זמן מתאים לתפילה אישית. המקיף מבטא את כניעתו המוחלטת לקב"ה תוך שהוא לא נכנס לתוכו אלא רק מקיף אותו מבחוץ ומשתחווה בכניסות אליו.^[3]

 

ההשתחוויה על כל קרבן

מעניינית מאוד התוספתא שהבאנו קודם בשקלים אחרי שהיא מונה את דעת רבי יהודה-

"ושאר השתחואות שבמקדש שעל גבי קרבן חובה היו קבע היו וכאן וכאן לא היתה שחייה אלא כריעה ופשיטה בלבד"                                 (תוספתא שקלים, פ"ב, י"ז).

מכאן אנו למדים שנהגו להשתחוות על כל קרבן. לפי זה נחשבה ההשתחוויה לעבודה ממש, כלומר – לסוג של הקרבת קרבן.

ספראי ב"משנת ארץ ישראל" מדגיש בפירושו כי רק כהנים עבדו במקדש. במקרה דנן הפרושים (ואחריהם חכמים) נאבקו להדגיש את מעורבותו של כל אדם מישראל בעבודת המקדש. מתן מחצית השקל, הסמיכה, המעמדות והעליה לרגל נועדו כולם להדגיש את הרעיון של שותפות פעילה של העם בעבודת המקדש.  במסגרת זו נתפסה ההשתחוויה כחלקו של הישראלי בהקרבה, ומכאן חשיבותו של המעשה.

לפי התוספתא היה עיקר ההשתחוויה בזמן ההקרבה ואלו היו ההשתחוויות של קבע וחובה.

לגבי שלוש עשרה ההשתחוויות, ככל הנראה מי שהתחייב בה הוא עולה הרגל שבא בפעם הראשונה למקדש כשהקיף את החומה (של העזרה).

מרגליות ב"הלכות ארץ ישראל" מביא תיאור של ההשתחוויה במקור מאוחר משלהי התקופה הביזנטית וזו לשונו-

"על צידו השמאלי וצריך שתהא רקתו השמאלית בארץ ושתי ידיו מוקפות תחת צידו הימני וכן רגליו אבל ידו הימנית תהיה תלויה ויה' רבוץ כטלה העקוד לשחיטה" (עמ' קלד).

על פי תיאור זה ניתן ממש לראות בהשתחוויה עצמה סוג של קרבן בו גם האדם מישראל (ולא רק הכהנים) יכול להתבטל באופן מוחלט לקב"ה בצורה המזכירה סוג של מוכנות להקרבה.

בנוסף, לפי דעת בית רבן גמליאל ובית רבי חנינה סגן הכהנים היו משתחווים השתחוויה נוספת כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון גנוז. דעה זו סוברת שהייתה השתחוויה כנגד הארון. מעשה זה מזכיר לנו את ההשתחוויה של דוד במרומי הר הזיתים לעבר האוהל בו היה מונח הארון.

 

עומדים צפופים ומשתחווים רווחים ונמשכים אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת

הגמרא ביומא אומרת-

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופין, ומשתחוים רווחים. ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת.

"מאי קאמר? - הכי קאמר: אף על פי שנמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת, ועומדים צפופין, כשהן משתחוין - משתחוין רווחים"                                  (יומא כא.).

מבאר שם רש"י-

"האי ונמשכים אחורי בית הכפורת ארישא קאי קודם השתחוואה

"והכי קאמר אף על פי שנמשכים אחורי בית הכפורת והיו צריכים לעמוד צפופים מרוב דוחקם

"אפילו הכי שהיו כולם משתחוים, באים למזרח המזבח מתוך העזרה ומשתחווים לפני ההיכל וברווח"    (יומא כא.).

מן הגמרא הזאת ניתן ללמוד תחילה כי עם ישראל עמד בהמוניו בעזרה המרכזית של המקדש והשתחווה.

מדברי רש"י גם בהמשך יוצא כי המקום היה כל כך צפוף באנשים שעולי הרגלים מילאו לא רק את אחת עשרה האמה של עזרת ישראל במזרח העזרה אלא שהם הגיעו לאזור מצפון ומדרום לעזרה ובסופו של דבר גם אל הצד המערבי ­ אל אחת עשרה האמות ממערב לאחורי בית הכפורת. עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.^[4]

לפי דעתו של רש"י, כשהיו כולם באים להשתחוות הם היו הולכים למזרח המזבח מתוך העזרה ומשתחווים לפני ההיכל וברווח. עיקר ההשתחוויה הייתה ממזרח למערב לכיוון המקדש.[5]

ייתכן כי הסיבה המביאה את רש"י להציע כי באו למזרח העזרה ולהשתחוות מערבה הייתה העובדה הידועה כי פניה מזרחה יכולה להתפרש כהשתחוויה אל השמש וכעבודה זרה.

על מנת למנוע מחשבה או הבנה כזאת, רש"י מבין שהעם חזר אל ממזרח למזבח, בוודאי שהיה בעת הזאת צפוף ביותר כדי להשתחוות מערבה ולא להיחשב כמשתחווה מזרחה אל השמש.^[6]

המדרש בויקרא רבה י', ט מוסיף ואומר כי כשהאדם השתחווה בעלייתו לרגל כלפי השכינה כדי לבקש את צרכיו, נעשה רווח של ארבע אמות בינו לבין העומדים לידו כדי שלא ישמעו האחרים את תחנוניו.

 

השתחווית העם ביום הכיפורים עם שמיעת השם המפורש היוצא מפי כהן גדול

המשנה ביומא מתארת את וידוי של הכהן הגדול על השעיר המשתלח על חטאי כל עם ישראל וכך לשונה:

"והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"        (יומא פ"ו, ב).

בעלייה לרגל כל אדם מישראל השתחווה כשהוא רצה להתפלל לה', ואילו ביום הכיפורים ההשתחוויה הייתה של הכהנים והעם כולם יחדו כששמעו מפיו של הכהן הגדול את השם המפורש. ישנו כאן צירוף של הימצאות פיסית של העם בעזרה, עמידה לפני ה' כשפניהם לעבר המקדש, והזכרת השם המפורש.

המיקום ואמירת שם ה' מנכיחים מאוד אצל האדם הנמצא בעזרה את השכינה. כל אדם הנמצא בעזרה בא לבטא את זיקתו העמוקה לקב"ה. על כן העיתוי, המקום ואמירת השם המפורש מביאים את האדם מישראל לתחושה עמוקה ביותר של נוכחות ה' ולרצון לבטא באופן הממצה והכולל ביותר את שייכותו לקב"ה וכפיפותו המוחלטת אליו ­ על ידי ההשתחוויה.

 

השתחווית העם בזמן שירת הלווים

המשנה במסכת תמיד מתארת את סדר הקרבת התמיד מידי יום ואת סדר כל הפעולות הנדרשות לעבודה זו. בהקשר זה מפורש במשנה בתמיד-

"ודברו הלוים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה"       (תמיד פ"ז, ג').

במשנה ד' מפורטים השירים שהיו הלווים אומרים במקדש בכל אחד מימות השבוע. השיר היה מחולק לשלושה פרקים, הכהנים תקעו תקיעה, תרועה ותקיעה וכל העם שבעזרה השתחוו בפישוט ידיים ורגליים.

הזכרנו קודם כי על כל הקרבת קרבן הייתה השתחוויה ומשתמע מכך כי הדבר מוטל על מביא הקרבן. כאן מדובר בחלק אינטגרלי של העבודה השוטפת של המקדש, עבודת הציבור בה כחלק משירת הלווים ותקיעת הכהנים, העם משתתף בכך בעצם השתחוויתו.

במאמר מוסגר, המהריט' (מובא בדרך הקודש למהרח"א דף ח ע"ב) סובר כי כל הנכנסים להר הבית היו צריכים לעשות היקף שלם כדי להשתחוות בכל י"ג המקומות כמו שניתן להבין מלשון המשנה-

"כל הנכנסים להר הבית נכנסים דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל"  (מידות פ"ב, ב').

להשלמת התמונה, הגאון מוילנא סובר כי גם כשהיו יוצאים מן המקדש היו משתחווים.

על פי הבנה זו, ובצירוף דברי המהרי"ט, ההגעה למקדש הביאה את האדם לתחום המבטא באופן מאוד ברור את גילוי נוכחותו של הקב"ה. על כן, ביטוי עליון לעמידת האדם לפני ה' ולתחושת כפיפותו אליו היא להשתחוות בגופו-הוא ולבטא בכך מעין סוג של "הקרבה עצמית" של האדם לפני ה'. על כן, גם לפני עזיבתו את המקדש הוא משתחווה.

 

לסיכום ­ מצינו ביחס לכל העם המגיע למקדש ועולה לרגל באופן קבוע מספר השתחוויות.

ההשתחוויה היא כנגד י"ג שערי העזרה, בכניסת אדם מישראל למחנה שכינה. ייתכן כי הייתה השתחוויה נוספת בהגעת האדם לסורג כנגד י"ג הפרצות שפרצו היוונים בו.

ההשתחוויה של העם הנמצא בעזרה במסגרת שיר של יום הייתה חלק קבוע של עבודת היום במקדש.

בנוסף הייתה השתחוויה על כל קרבן שאדם מביא למקדש. ראינו כי ניתן להתבונן על ההשתחוויה עצמה כסוג של קרבן – התקרבות גמורה של האדם לקב"ה תוך ביטול עצמי מוחלט.

בעליה לרגל האדם היה משתחווה לה' ככל הנראה מחלקה המזרחי של העזרה לכיוון מערב ולכיוון המקדש. ביום הכיפורים הכהנים והעם היו משתחווים כשהיו שומעים את השם המפורש היוצא מפיו של כהן גדול.