דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 72 | איסור הבמות | 49

מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים הת יצחק ורבקה ז"ל - ט' בטבת

 

כהשלמה למשמעותה הרוחנית של ההשתחוויה, ברצוננו להתייחס להשתחוויה כביטוי מובהק של תפילה. נבחן היבט זה הן בפסוקים בתנ"ך והן בדברי חז"ל. לאחר מכן נעיין בדעתו של הרמב"ם ובאופן בו הרמב"ם בעצמו קיים את עניין ההשתחוויה בנפילת פנים לאחר תפילת שמונה עשרה.

השתחוויה הינה מרכיב מהותי של התפילה ואינה תלויה רק בעבודת המקדש אלא מתקיימת בכל עת ובכל מקום. חלק מן הביטוי של ההשתחוויה כמרכיב מהותי בתפילה קשור לעניין הוידוי ולעניין הודאה על חטא.

לאחר עיון בדברי הרמב"ם נסיים בעיון בספר תהילים ונראה את הזיקה בין תפילה להשתחוויה ולהודאה.

 

השתחוויה ­ תפילה

כשמשה רבנו מתחנן לקב"ה שימחל על חטא העגל הוא אומר-

"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי"         (דברים ט', כ"ה).

יונתן בן עוזיאל מתרגם על אתר: "ואשתטחית בצלו", השתטחתי ארצה ארבעים יום בתפילה ובעקבות השתחוויה ותפילה זו ה' סלח ומחל לישראל על חטא העגל.

השתחוויה הינה ביטוי מובהק של תפילה בה האדם מבטא את כניעתו ותחנוניו ע"י השתטחותו השתחוויתו על ידי פישוט ידיים ורגליים.

על מעשה העגל פרקי דרבי אליעזר מבאר כך-

"אמר משה ביום הכיפורים אראה כבודו של הקב"ה וכשעבר [הקב"ה מעליו וקרא ה' ה'] הסיר הקב"ה את כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה.                     (סוף פרק מו)

ומיד נאמר שם "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שמות ל"ד, ח') וכך נמחל לישראל. ייתכן כי כדוגמת משה שזכה לשמוע את שמותיו ומידותיו של הקב"ה ביום הכיפורים בחורב, כך זוכים ישראל ביום הכיפורים לשמוע בעזרה את השם המפורש היוצא מפי כהן גדול ולהשתחוות בעבודת השמיעה.

 

וידוי בהשתחוויה

ראינו כי משה רבנו השתחווה לה' כדי שימחל על חטא העגל, וכן את משה ואהרון נופלים על פניהם בחטא המרגלים.[1] יש מקום לדון האם נפילה על פניהם זהה להשתחוויה.

הספורנו בחטא המרגלים מסביר-

"ויפול משה ואהרון על פניהם: "בראותם מעות לא יוכל לתקון" (קהלת א, טו) כעניין בסנהדרין (יט:) שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך" (במדבר י"ד, ה').

בהקשר דומה ניתן לפרש את נפילת דוד והזקנים על פניהם בהתגלות מלאך הא-לוהים בגורן ארוונה היבוסי (דברי הימים א כ"א, ט"ז).

דוגמא נוספת כשעזרא הסופר שומע מן השרים כי העם, הכהנים והלווים לא נבדלו מעמי הארצות ונשאו נשים נכריות-

"וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱ-לֹהָי"           (עזרא ט', ה').

ובהמשך-

"וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱ-לֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה"                     (עזרא י', א').

לכאורה מדובר על אותו מעשה. כאן מובא כי עזרא כורע על ברכיו ופורש כפיו אל ה', וכאן הוא מתוודה, בוכה ומתנפל לפני ה'. ניתן להביא מכאן ראיה כי ישנו קשר בין להתנפל לפני ה' לבין כריעה ואולי גם השתחוויה.

אצל נחמיה במעמד דומה נאספים בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם.

"וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם: וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱ-לֹהֵיהֶם"        (נחמיה ט', ב'-ג').

כאן מפורש הקשר בין וידוי להשתחוויה.[2] בוידוי על חטא, אדם מודה על האמת ועל כך שהוא חטא. האדם נכנע באופן מוחלט לקב"ה ומבטא באופן פיזי על ידי השתחוויה את ביטולו המוחלט לקב"ה ואת הכרת כפיפותו המלאה. על כן ישנו קשר מהותי בין וידוי להשתחוויה.

מתוך כך ניתן בהחלט להסביר את העובדה כי בוידוי של הכהן הגדול ביום הכיפורים העם הנמצא בעזרה משתחווה עם שמיעת השם המפורש.

עכשיו גם מובנת תפילת נפילת אפיים כשאנחנו מתוודים על חטאינו. אמנם אין אנחנו משתחווים ממש אלא רק נופלים על פנינו.

דוגמא נוספת מהנביא היא יהושע שלאחר התבוסה במלחמת העי נופל על פניו-

"וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה'"       (יהושע ז', ו').

על פי פסוק זה פוסק הרמ"א בשם הבית יוסף (שו"ע או"ח, סי' קלא, סע' ב') כי נופלים אפיים רק במקום שיש ארון קודש, ואם אין אז אומרים את התפילה ללא נפילה.

ייתכן בהחלט לומר כי במקור נפילת אפיים הייתה בהשתחוויה גמורה בפישוט ידיים ורגליים כפי שהדבר נהג במקדש. היות והשתחוויה כזאת נאסרה מחוץ למקדש באיסור תורה – לא להשתחוות לאבן משכית – הטור (או"ח סי' קלא) מוסיף כי מדרבנן נאסרה כל נפילה על הרצפה אפילו בלא פישוט ידיים ורגליים.

 

השתחוויה כביטוי מיוחד של תפילה בדברי הרמב"ם

הרמב"ם פותח את הלכות תפילה בקביעה כי מצוות עשה להתפלל בכל יום. בתחילת פרק ה' הוא קובע כך-

"שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה"     (הל' תפילה פ"ה, ה"א).

מכאן אנחנו למדים כי על פי הרמב"ם הן הכריעה והן ההשתחוויה הם חלק מהותי של התפילה ועל כן לכתחילה על האדם המתפלל להיזהר בהן ולעשותן.

בהמשך הפרק הרמב"ם מגדיר את שמונת הדברים שהזכיר בתחילה. בהלכה י"ג הוא מתייחס לצורות השונות של ההשתחוויה וכריעה-

"השתחויה כיצד אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ"                              (הל' תפילה פ"ה, הי"ג).

הרמב"ם מתאר כי ביום הכיפורים בלבד היו נופלים על פניהם בכל תפילה ותפילה מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית. מעניין כי בסדר תפילות כל השנה הרמב"ם מתאר את המתרחש בנפילת פנים-

"מנהגנו להתחנן בנפילת אפיים בדברים ופסוקים אלו... לפיכך אני כורע ומשתחווה ומתחנן לפניך אדון העולם א-להי הא-לוהים ואדוני האדונים כי לא על צדקתנו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים"            (סדר תפילות, נוסח הקדיש)

יוצא כי הרמב"ם מזהה בין ההשתחוויה לנפילת אפיים כשפניו של האדם טוחות בקרקע.

הרב ישראל אריאל[3] מציע כי שיטת הרמב"ם והטור בעניין חובת נפילת אפיים בסוף התפילה, בפישוט ידיים ורגלים, מקורה בתלמוד בגמרא במסכת מגילה כב:. שם מובא שבסוף התפילה בתענית "נפלו כולי עלמא אאנפייהו", כלומר נפלו על פניהם בפישוט ידיים ורגלים.

בתקופת הגאונים גם נהגו להשתחוות בסוף כל תפילת שמונה עשרה. כמובא בסידור רב עמרם גאון "ונופלין ציבור על פניהם", כשבתוך התחנונים נכלל גם עיקר וידוי.

יוצא כי נוהג זה נהג לא רק אצל הקדמונים בתקופת התנ"ך ובזמן בית שני אלא אף במהלך הדורות בתקופת חכמי התלמוד והגאונים וכך נהגו בזמן הרמב"ם הלכה למעשה.[4]

 

ההשתחוויה כביטוי של תפילה בספר תהילים

נסקור בקצרה כמה דוגמאות המקשרות השתחוויה עם תפילה בספר תהילים.

במזמור ס"ו ישנה פניה לכל הארץ להריע לא-לוהים-

"כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ סֶלָה...

"בָּרְכוּ עַמִּים אֱ-לֹהֵינוּ וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ...

"אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי" (תהילים ס"ו, ד'-י"ג).

ובסוף המזמור דוד המלך אומר-

"אָכֵן שָׁמַע אֱ-לֹהִים הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי: בָּרוּךְ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי"        (תהילים ס"ו, י"ט-כ').

מזמור פ"ו עוסק באופן מובהק בתפילה. במסגרת תפילה זו, פונה המשורר לכל הגויים לבוא ולהשתחוות לפני ה'-

"תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי...

"הַאֲזִינָה ה' תְּפִלָּתִי וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי...

"כָּל גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ"           (תהילים פ"ו, א'-ט')

במזמור צ"ה העוסק אף הוא בתפילה ישנה התייחסות גם לעניין ההודאה- "נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ" (תהילים צ"ה, ב'). במסגרת זאת נאמר "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהילים צ"ה, ו').

במזמור קל"ב דוד מתחנן לה' למצוא את מקום המקדש עצמו ואומר "נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו" (תהילים קל"ב).

הבאנו דוגמאות אלו מדברי דוד המלך בספר תהילים המראות את הקשר הברור בין ההשתחוויה לתפילה ולהודאה באופן כללי וכמובן בזיקה מיוחדת אל המקדש.

במובנים רבים, אין הרבה דמויות כדוד המלך שהשכיל לבטא באופן מפורט את רצונו בקרבת א-לוהים ואת תפילותיו התדירות לקב"ה בכל מצב, הן בעתות מצוקה והן ברגעי שמחה ובתפילות הודיה, הן בשעות חטא ומשבר והן בשעות התעלות ושמחה.

על כן מאוד מובן, על פי מה שלמדנו בשיעור זה כי דוד מרבה להשתחוות, ההשתחוויה היא ביטוי אולטימטיבי של תפילה לא רק על ידי פיו של האדם אלא על ידי גופו ממש.

בשבוע הבא בעזרת ה' נעסוק באיסור אבן המשכית.

 

[1]   במדבר י"ד, ה'.

[2]   בהמשך הפרק מוזכר עניין "וצבא השמים לך משתחווים" אליו התייחסנו בשיעור קודם.

[3]   במחזור המקדש ליום הכיפורים בפרק מצות ההשתחוויה במקדש ובעת החורבן בעמ' 43.

[4]   הנוהגים בשיטת הרמב"ם משתחווים בסיומה של כל תפילה מתפילות יום הכיפורים בפישוט ידיים ורגליים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)