דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 69 | איסור הבמות | 46

לאחר שבחנו את יחסו של דוד לארון ולהשראת שכינה בהשוואה ליחסו לבמה הגדולה בגבעון ולהקרבת קרבנות בכלל, ברצוננו בשיעור זה לעיין ביחסו של דוד לעניין זה בספר תהילים.[1] ננסה לעמוד על מגמות כלליות ביחסו של דוד לעבודת ה' בכל אותם היבטים שכבר נגענו בהם בשיעורים אלו.

 

הכיסופים לבית ה'

בפרקים בהם עסקנו בירושלים של ימי דוד הראנו כי שאיפתו של דוד לבנות את הבית הינה אחת השאיפות העמוקות והיסודיות ביותר של דוד מראשית מלכותו.

העלאת הארון לירושלים, הבקשה לבנות את הבית (והתגובה לסירוב), ההכנות הרבות לבנייה אחרי מותו, כל אלו מעידים ללא ספק על רצון עז לחבר את מקום המלכות הארצית עם מקום מלכות ה' הוא המקדש. לשאיפה זו ביטויים רבים לאורך ספר תהילים ונביא כאן את עיקרם.

"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ"[2]        (תהילים ה', ח').

במזמור ה' מקבל עליו ירא ה' עול מלכות, מודה לה' על חלקו שזכה להיות בין באי בית ה' ומבקש מה' לחזקו ללכת בדרך הטובה. בסוף הבקשה ירא ה' משתחווה כנגד ההיכל, תוך קיום מצוות מורא מקדש. בכוונתנו לבחון את ענין ההשתחוויה, ואת הקשרו בתהילים ואצל דוד. נבחן את מקורותיו והופעותיו בתורה ובדברי הנביאים ונבין מהי משמעותו הרוחנית ומהותו תוך בחינת אופן ביטויו במקדש.

 

השתחוויה בספר תהילים

ביטוי משמעותי החוזר על עצמו במזמורי תהילים הינו השתחוויה. באופן כללי נאמר כאן כי השתחוויה קשורה בביטול עצמי מוחלט של האדם העומד לפני ה'.

לא במקרה בפסוק שהזכרנו דוד משתוקק להשתחוות בהיכל. עניין זה מופיע בלשון דומה במזמור קל"ח-

 "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ"   (תהילים קל"ח, ב').

גם כאן ההשתחוויה הינה אל ההיכל מול מקום השראת השכינה.

כמוכן יש קשר בין השתחוויה להודיה. הודיה הינה גם הודאה על האמת וגם אמירת תודה לקב"ה. האדם המשתחווה המבטא את כפיפותו המוחלטת, אך גם מודה על הקיום מאת ה' ועל כל הטוב שה' מעניק לאדם. כך במזמור כ"ט-

"הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ" (תהילים כ"ט, ב').

ובמזמור צ"ה-

"בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהילים צ"ה, ו').

במזמור זה יש שלוש פעולות שונות. השתחוויה משמעותה השתטחות מלאה על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים כשפני המשתטח כלפי מטה. בכריעה השוקים של הקורע מונחות על הקרקע וגופו זקוף. הביטוי "נברכה" משמעותו לכרוע ברך.

במזמור צ"ו חוזר ענין היראה-

"הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו: הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ"            (תהילים צ"ו, ח'-ט').

מעבר לקשר בין השתחוויה ליראה, אנחנו רואים גם קשר בין השתחוויה לכבוד ה'. בעצם העובדה שהאדם משתחווה, הוא מכיר בכבוד ה' ומבטא בפועל את עצם ההכרה בכבודו על ידי התבטלותו אליו, דבר המגדיל את כבודו.

הקשר פיזי אחר הוא המקום, דבר המתבטא במזמור צ"ט-

"רוֹמְמוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא... רוֹמְמוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱ-לֹהֵינוּ"                                        (תהילים צ"ט, ה'-ט').

במקרה זה ההשתחוויה הינה להדום רגליו של ה', כלומר אל מול פני ארון הברית. לשון זו מקבילה לפסוק במזמור קל"ב "נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו" (תהילים קל"ב, ז'). בשני הפסוקים הכתוב מדבר על השתחוויה לארון. לעומת זאת, בסוף מזמור צ"ט הלשון הינה "וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", שזהו ניסוח כללי יותר.

בכמה מזמורים ההשתחוויה אל ה' היא של הגוים. כך במזמור כ"ב-

"וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם" (תהילים כ"ב, כ"ח).

ובמזמור ע"ב-

"וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ" (תהילים ע"ב, י"א).

במובנים הללו, מסתבר כי על כל העמים כולם להגיע בסופו של דבר להכרה בכפיפותם המוחלטת אל הקב"ה, כאשר ההשתחוויה הוא אחד הביטויים הבולטים לכך.

על מנת להבין את המשמעות הרוחנית של ההשתחוויה נעבור להתבונן היכן היא מוזכרת ביתר התנ"ך ובאילו הקשרים.

 

השתחוויה בתורה

בפרשת העקדה אומרת התורה-

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"      (בראשית כ"ב, ה').

מבאר על אתר הרד"ק-

ונשתחוה - והבינו הנערים כי יעשו זבח עם ההשתחויה, כי הוליכו עמהם עצים ואש, כי ברוב מי שילך למקום להשתחות שם יביא זבח, כמו שאמר בדבר אלקנה, "לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה'" (שמואל א א', ג')            (בראשית כ"ב, ה').

לכאורה אברהם אומר לנערים שהם הולכים רק להשתחוות. הרד"ק מבין כי הנערים ראו את העצים ואת האש והבינו מעצמם כי יחד עם ההשתחוויה הייתה גם הקרבת זבח.

ברור כי ישנה גם משמעות פנימית לסדר- תחילה ההשתחוויה ואח"כ הקרבת הקרבן. כפי שציינו השתחוויה היא ביטול עצמי של האדם לפני ה' ואח"כ העשייה של האדם ע"י הקרבת קרבן על מנת להתקרב לה'.

עניין זה שונה ממה שראינו אצל דוד, שם אין זיקה בין השתחוויה להקרבת קרבנות. הפסוקים השונים שהבאנו מתוך ספר תהילים מדברים על השתחוויה מתייחסים אליה בעיקר כתנועה נפשית עצמית.

האזכורים הבאים של השתחוויה קשורים במשה רבנו. האזכור הראשון הוא ממתן תורה-

"וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק"            (שמות כ"ד, א').

כשמשה מצטווה לפסול את הלוחות השניות הוא עולה עם הלוחות להר סיני וה' עובר על פניו ומתגלה בכל יג' מידות הרחמים. בעקבות התגלות מופלאה זו אומרת התורה-

"וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שמות ל"ד, ח').

ומבאר רשי על אתר-

וימהר משה - כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו      (שמות ל"ד, ח').

הספורנו מתעכב על המהירות בה משה משתחווה-

וימהר משה. לתוספת הכנעה כי אמנם מהירות ההשתחויה תורה על גדלות הדבר אשר לו יכנע המשתחוה, כאמרם ז"ל רב ששת כי כרע, הוה כרע כחיזרא[3] (ברכות יב:)       (שמות ל"ד, ח').[4]

המקום היחיד בו התורה מצווה על ההשתחוויה הינו לאחר הבאת הביכורים.

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן... וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ... וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ"                                                        (דברים כ"ו, א'-י').

ומבאר החזקוני על אתר-

והנחתו, והשתחוית- מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה.

והשתחוית- כאדם שנוטל רשות מרבו והולך לו (דברים כ"ו, י').

על פי החזקוני ההשתחוויה המתרחשת בסוף הבאת הביכורים הינה סוג של נטילת רשות מכבודו לפני שהאדם הולך ועוזב את המקדש.[5]

מעבר למקור זה אין מקום מפורש בתורה המציין חובה כללית להשתחוות. נשאלת השאלה מדוע הציווי נמצא דווקא במצוות הביכורים? בשונה מכל שאר הקרבנות והפעולות האחרות במקדש הנעשות בעזרה רק על ידי הכוהנים, זוהי הפעולה היחידה שנעשית בעזרה כשאדם מישראל מניח את סל הביכורים לפני המזבח ולמרגלותיו, ובזה הוא עומד ממש לפני ה'.

מעניין לראות כי גם אליעזר עבד אברהם, כשזכה למלא את שליחותו אומר-

"וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ"                                          (בראשית כ"ד, מ"ח).

כאן ההשתחוויה היא אולי גם במובן של הודאה לקב"ה על האמת שהוא משגיח ומכוון את המציאות מחד ומאידך על החסד שהוא מצא את מבוקשו.[6]

 

השתחוויה בנביאים

עניין ההשתחוויה מוזכר פעמים רבות בנביאים ביחס למקדש. כך עם שאול המבקש משמואל לאחר חטא עמלק-

"וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה'" (שמואל א ט"ו, כ"ה).

וכן בשני הקשרים אצל דוד עצמו בספר שמואל ב. לאחר מות הילד הראשון מבת שבע אומר הכתוב-

"וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל"    (שמואל ב י"ב, כ').

מסביר הרד"ק על אתר כך-

ויקם דוד מהארץ... ובעבור שהיה רוצה לבא בית ה' להשתחוות ולהודו' על הרעה רחץ וסך וחלף שמלות שחייב אדם לברך על הרעה להודות את ה' ולקבל בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה שנ' "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה" (תהילים ק"א, א') אם חסד אשירה אם משפט אשירה וכתיב "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהילים קט"ז, י"ג) "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהילים קט"ז, ג'-ד')... וכששמע שמת הילד רחץ וסך ובא בית ה' כדי להודות ולהשתחוות          (שמואל ב י"ב, כ').

אזכור בית ה' בהקשר זה צריך עיון, שהרי בשלב הזה אין בית מקדש. אפשרות אחת היא לומר שכוונת דוד הינה לאוהל בעיר דוד בו מצוי הארון. כך מצינו במזמור קל"ב אוהל במובן בית "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי" (תהילים קל"ב, ג') וזאת ההבנה הנראית בעינינו בעניין זה.

אפשרות אחרת הינה לומר כי הכוונה היא לבמה הגדולה בגבעון הקרויה בית ה', כפי שאנו רואים בכיבוש יריחו-

"וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית ה'"[7]         (יהושע ו', כ"ד).

אזכור שני בו דוד משתחווה הוא בבריחתו מאבשלום-

"וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵא-לֹהִים" (שמואל ב ט"ו, ל"ב).

דוד עולה לראשו של הר הזיתים, ככל הנראה מקום בו דוד היה נוהג להשתחוות. השאלה הינה להיכן היה נוהג דוד להשתחוות?

רש"י עונה כך-

אשר ישתחוה שם לאלהים - אשר היה רגיל להשתחות שם כשהיה בא לירושלים היה רואה משם את האהל שהארון בתוכו והיה משתחוה                      (שמואל ב ט"ו, ל"ב).

ואילו הרד"ק מסביר על אתר-

אשר ישתחוה שם - שהיה רצונו שישתחוה שם כמו שאמר עולה במעלה הזיתים ועשה כן לפי שהיה נפרד ממקום המקדש ולא היה יודע אם ישוב עוד כאדם הלוקח רשות מאוהבו בגלותו        (שמואל ב ט"ו, ל"ב).

דוד עוזב עתה את ירושלים מפני שהוא לא מעוניין להתעמת עם אבשלום בכלל ובירושלים בפרט. על פי פשט הפסוק הוא נוהג להשתחוות מפסגת הר הזיתים.

האפשרות האחת שהעלה רש"י היא הנראית לנו. סביר יותר שהוא משתחווה אל הארון המצוי באוהל בעיר דוד שהינו מבחינתו כלי העיקרי המבטא את השראת השכינה.

הבנה זו של רש"י מחזקת את דברינו בשיעורים הקודמים לפיה דוד נהג בקביעות לעלות לראש הר הזיתים ולהשתחוות לא-לוהים בפנייתו לכיוון עיר דוד.

לפי רד"ק דוד השתחווה לכיוון מקום המקדש. בהיותו בהר הזיתים הוא פנה ישירות מערבה אל הר המוריה. הבנה זו מניחה כי בשלב זה ידוע לדוד המקום העתידי של המקדש, אף שאנו סבורים כי מקום המקדש אינו ידוע כרגע לדוד.[8]

 

בשיעור זה התחלנו לסקור את יחסו של דוד לעבודת ה' כפי שהיא מתוארת בספר תהילים מתוך כיסופיו של דוד לבית ה'.

התחלנו לעיין בסוגיית ההשתחוויה וראינו את הופעותיה ומשמעויותיה בספר תהילים. אחר כך ראינו את הופעתה בתורה והתחלנו לעיין בהופעותיה בספר תהילים כשהתייחסנו לשני אירועים בספר שמואל ב בהם דוד משתחווה אל ה'. בשיעור הבא נשלים את עיונינו בעניין ההשתחוויה בנביאים, בהופעותיה בעבודת המקדש ובמשמעותה הרוחנית.

 

[1] אין בכוונותינו במסגרת זאת לעיין עיון יסודי ומקיף ביחסו של דוד למקדש, לארון ולמזבח בספר תהילים. הדבר מחייב ניתוח מדוייק של מזמורים רבים ובחינה של המגמות בספר תהילים והנושאים השונים והמגוונים הנידונים בו.

[2] יש הרואים במזמור זה מזמור שנועד לכתחילה לתפילת שחרית לבאים אל המקדש להתפלל שם כנגד תמיד של שחר. חז"ל תיקנו לומר דברים מעין אלה בברכות השחר וקריאת שמע.

[3]   כלומר רב ששת היה כורע במהירות כמו כפיפות שבט הנחבט בידי אדם

[4]   דוגמא נוספת נמצאת בויקרא ט', כ"ד.

[5]   מעניין כי הגאון מוילנא באדרת אליהו שם כתב מתוך כך "זה הכלל כל היוצא מבית המקדש צריך השתחוויה"

[6]   לשון השתחויה לה' מוזכרת בפסוקים נוספים בפרק זה פס כו ו נב.

[7] בימי יהושע בית ה' נמצא בגלגל.

[8]   רד"ק ממקם את הפרק העוסק בגורן היבוסי בזמן מוקדם יותר ועל כן הוא סובר כי במרד אבשלום דוד כבר יודע את המיקום המדויק של המקדש ולכן הוא משתחווה אליו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)