דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 20 | תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים | 8

תולדות עבודת ה' במזבחות (כ) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ח)

 

לאחר שעסקנו בשיעורים האחרונים בהיבטים שונים באיסור אכילת הדם, בכוונתנו בשיעור זה להתייחס להמשך פרק י"ז בחומש ויקרא העוסק בכיסוי הדם, וכך אומרת התורה:

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת"   (ויקרא י"ז, יג-יד).

מדובר על החובה לכסות בעפר דם חיה או עוף הנאכלים שניצודו. מהי המשמעות של ציווי זה ומדוע הוא נאמר דווקא ביחס לחיה ועוף ולא לבהמה? איך התייחסות התורה לכיסוי דם חיה ועוף משתלבת עם יחסה הכללי לדם הבהמה כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים?

נתחיל בעיון בתורה ובנביאים ונבחן מהי התייחסות התורה לכיסוי הדם, וזאת, תוך כדי בחינת יחס התורה לדם שאינו מכוסה.

דמו של הבל

לאחר שקין הרג את הבל פונה אליו הקב"ה ואומר: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד', י). מאוד מעניין שהתורה מתארת פעולת 'צעקה' של הדמים,  כביכול יש בכח הדם לצעוק. והעונש – "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ".

הרמב"ן מבאר על אתר:

"לאמר, אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה, ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה. וזה עונש כל שפיכות דם בארץ, כענין שכתוב 'כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ' (במדבר ל"ה, לג), וחנופת הארץ מארה בפירותיה..." (שם, יא ד"ה אשר פצתה את פיה).

הדם השפוך זועק ודורש נקמה אפילו כשנבלע באדמה. אנו פוגשים כאן הבנה כי הדם הדורש נקמה מסרב להיבלע באדמה והדמים צועקים כיוון שהם אינם מכוסים בעפר.

שלילת הריגת יוסף וכיסוי דמו

כשדנים אחי יוסף בגורלו אומר יהודה "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (בראשית ל"ז, כו). רש"י מבאר על אתר "ונעלים את מיתתו" (ד"ה וכסינו את דמו).

הרמב"ן שם מרחיב ואומר: "כי מנהג רוצחי מסתרים להרוג הנרצח ולקברו ולכסות דמו בעפר... כי כן ייחשב לנו". כיסוי הדם נועד להעלים את שפיכות הדמים ולהסתירה.

החזקוני כותב:

"פרש"י ונעלים מיתתו כמו 'וְנֶעְלַם' (ויקרא ד', יג), דמתרגמינן 'ויהא מכסה'. שנצטרך לראות ולהעלים מיתתו ולא נוכל להתפאר בה בשביל צערו של אבא ונוהג בעולם כשאדם מתנקם משונאו אין הנקמה נחשבת אם אינו מתפאר בה".

לפי החזקוני יש בכיסוי עניין של העלמה, והיפוך הדבר: אם משאירים את הדם גלוי, יש בו כדי להזכיר את הריגתו.

דם בני שאול

הגבעונים תבעו את הוקעת בני שאול ודוד נתן את שני בני רצפה בת איה פילגש שאול ואת חמשת בני מיכל בת שאול בידי הגבעונים. הם הומתו בתחילת קציר שעורים והוקעו על ידם, והנביא מתאר את תגובת רצפה:

"וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה" (שמ"ב כ"א, י).

כוונת רצפה הייתה לפרסם את האכזריות שבמעשה ההוקעה שהייתה שלא כמשפט, שהרי אסור להמית בנים על חטא אבותיהם ואסור להלין גויות הרוגי מלכות.

לפי חישובי הזמנים, רצפה לא נתנה אותם לקבורה מראשית קציר חטים בניסן ועד ירידת הגשם הראשון במרחשוון, כשבעה חדשים. הרד"ק מבאר על אתר כי רצון ה' היה בזה שיהיו מוקיעים עד זמן גשמים, כדי שייוודע שבעוונם הייתה עצירת הגשמים ובירידת הגשמים יש סימן שכופר העוון. כל פרק הזמן הזה היא שמרה על הגופות שלא ייאכלו על ידי החיות והעופות.

אי קבורת הבנים והשארת המוקעים על דמם על הארץ באה להעלות חמה כלפי מעלה. וכפסוקים המופיעים ביחזקאל בזיקה לחורבן הבית הראשון: "כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת" (כ"ד, ז-ח). וכדברי איוב "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי" (ט"ז, יח).

כיסוי הדם בהקשר זה היה נחשב כקבורה ואילו השארת דם המוקעים ואי קבורתם יש בה מן הזעקה "לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם".

הריגת זכריה בן יהוידע כהן ונביא במקדש

סיפור הריגת זכריה בין יהוידע מתואר בדברי הימים:

השיפוט הנבואי של המלך יואש הוא "וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן" (דבה"ב כ"ד, ב). לאחר מות יהוידע שרי יהודה משתחווים למלך, עובדים אשרות ועצבים והיה קצף על יהודה וירושלים. נביאים נשלחים כדי להשיבם אל ה', אך עם ישראל אינו מאזין:

"וְרוּחַ אֱ-לֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱ-לֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה': וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ"            (כ-כב).

הריגת זכריה בן יהוידע הכהן והנביא בחצר בית ה' יש בה מעבר להריגת כהן ונביא במקדש כלשון מגילת איכה "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא" (ב', כ). יש בה כפיות טובה נוראה כלפי יהוידע שהציל את יואש מידי עתליה וככל הנראה חינך אותו. אכזריות זו באה לידי ביטוי בלשון מאוד מפורשת אצל חז"ל המתארים בחומרה רבה מאוד את הריגת זכריה.

הגמרא ביומא מספרת:

"בשעה שקונן ירמיהו על החורבן ואמר 'אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים' צווחה רוח הקודש כנגדו 'אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא' כלומר אוי להם לישראל להיענש על הריגת זכריה"  (לח:).

חז"ל מתארים את העובדה כי דם זכריה מבעבע ולא ניתן לכסותו, וכך דבריהם בפתיחתא דאיכה רבה (כג):

"והוא מזכיר עון להתפש, זה עונו של זכריה, הדא הוא דכתיב: 'וְרוּחַ אֱ-לֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם' (דבה"ב כ"ד, ב), וכי מעל ראשי העם היה, דאת אמר מעל לעם, אלא שראה עצמו גבוה מכל העם, חתן המלך וכהן גדול ונביא ודין... וכיון שעלה נבוזראדן התחיל הדם תוסס, אמר להם מה טיבו של דם זה? אמרו לו דם פרים ואילים וכבשים שהיינו שוחטין. מיד שלח ואייתי דמי זבחים, ולא אדמו ליה. אמר להם אין אמריתו מוטב, ואם לאו סריקנא לבשריהו דהנהו אינשי במסרקי דפרזלא! אמרי ליה מאי נימא לך, נביא הוה דהוה מוכח לן קמינן עליה וקטליניה, והא כמה שני דלא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה, אייתי קומיה סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה וקטלינהון, עד שהגיע דמם לדמן של זכריה, לקים מה שנאמר 'פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ' (הושע ד, ב), ועדין הדם תוסס. אייתי בחורים ובתולות וקטל עילויה ולא נח, אייתי תינוקות של בית רבן וקטל עילויה ולא נח, אייתי שמונים אלף פרחי כהנה וקטל יתהון עד שהגיע דמם לדמו של זכריה ועדין היה הדם תוסס, אמר: זכריה זכריה, כל טובים שבהם אבדתי, ניחא לך דליכלינהו לכלהו?! כדאמר ליה הכי מיד נח, בההיא שעתא הרהר לעשות תשובה בנפשיה, ואמר: ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברה דקטל כל הנהו נפשתא, על אחת כמה וכמה, ערק ושדר פרדשנא לביתיה ואגייר".

תחילה נתרגם את המדרש:

"וכיון שעלה נבוזראדן התחיל הדם תוסס אמר להם מה טיבו של דם זה? אמר לו דם פרים ואילים וכבשים שהיינו שוחטין. מיד שלח והביא דמי זבחים ולא דמו לו דמי הבהמות לדם הזה, אמר להם אם אתם אומרים לי מוטב, ואם לאו אסרוק את בשרם של האנשים האלה במסרקות של ברזל. אמרו לו מה נאמר לך, נביא היה הנהרג הזה שהיה מוכיח לנו לשם שמים וקמנו עליו והרגנו אותו. והנה כמה שנים שלא נח דמו, אמר להם אני אפייס אותו. הביאו לפניו את חכמים סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה והרגם עד שהגיע דמם לדמו של זכריה לקיים מה שנאמר 'פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ' ועדיין הדם תוסס. הביא בחורים ובתולות והרג עליו לא נח הדם מרתיחתו. הביא תינוקות של בית רבן והרג עליו ולא נח. הביא שמונים אלף פרחי כהונה והרג אותם עד שהגיע דמים לדמו של זכריה ועדין היה הדם תוסס. אמר זכריה כל טובים שבהם איבדתי, הרי נח לך שאכלה את כולם? כשאמר לו כך מיד נח הדם מרתיחתו. באומה שעה הרהר נבוזראדן לעשות תשובה בדעתו, ואמר ומה אם על נפש אחת כך, איש זה [=כוונתו לעצמו] שהרג כל אלה הנפשות על אחת כמה וכמה. ברח, שלח מתנה לביתו והתגייר".

המדרש חוזר על הפסוקים ביחזקאל וקובע כי לא נהגו בדמו לא כדם צבי וכדם איל, שלגביהם התורה אומרת "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" - כאן הדם לא כוסה.

המגמה של הדם שלא כוסה היא כאמור "לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם". בגלל האכזריות הנוראה של המעשה, דמו של זכריה מבעבע מעלה מאתיים וחמישים שנה - מן השנה האחרונה של יואש ועד סוף מלכות צדקיהו בחורבן ומסרב להתכסות בעפר; הדם המבעבע זועק לשמים.

במקורות מקבילים למדרש בפתיחתא – כמו מדרש איכה רבתי (כג), ירושלמי תענית (פ"ד, ה"ה) וקהלת רבה (ג', טז) סיום המקרה שונה וכך דבריהם:

"באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר : ומה אם זה רשע בן רשע ואכזרי ועלה להחריב את ביתי נתמלא עליהם רחמים – אני שכתוב בי א-ל רחום וכו', על אחת כמה וכמה. מיד רמז לדם ונבלע במקומו".

מאידך גיסא, ניתן לומר כי הדם בעבע עד שבא האויב לירושלים ושפך עליו הרוגים רבים מאוד עד ששקט המחיר של הריגת דם זכריה בעבעו ותסיסתו בלא כיסוי היה שפיכות דמים נוראה.

שפיכת דם נקי בירושלים ערב חורבן הבית

ביטוי נוסף להשארת הדם לא מכוסה הוא דברי איוב "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי" (ט"ז, יח) - אם הדם לא מכוסה הדם זועק ודורש נקמה.

ביטוי מובהק לתפיסה זאת מופיע ביחזקאל בנבואת חורבן קשה ביותר שהזכרנו לעיל - "עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ" (כ"ד, ו). 'סיר' הינו עיר הדמים ההולכת ונשרפת כחלק מתהליך החורבן, והנביא מתאר באופן מעשי את 'עיר הדמים', כינוי לירושלים, שהזוהמה לא יצאה ממנה והדם שנשפך בתוכה זועק לנקמה. אם הדם נשפך על הסלע הוא לא נבלע אלא אם כן יכסו אותו בעפר, וכך אומר הנביא:

"כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת" (כ"ד, ז-ח).

כלומר, לאחר שפיכות הדמים הנוראה בירושלים לא טרחו אפילו לנהוג בדם כפי שמצווים לעשות עם דם חיה ועוף לאחר שחיטתם - לכסות את הדם בעפר, והקב"ה נותן להם מדה כנגד מדה.

הדם נשאר גלוי על הסלע ולא יכוסה לא על ידי אבק ולא ימחה על ידי הגשם. השארית הדם גלוי ולא מכוסה, משמעותו שמעשיהם הקשים יהיו לפני ה' תמיד והוא ינקום על מעשיהם.

הרד"ק מפרש היטב את הפסוקים ואת משמעות אי כיסוי הדם:

"'כִּי דָמָהּ' – למה היה כל זה העונש? 'כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה', כי הדמים ששפכו בה בחנם מגולים הם, והם מעוררים העונש והמשפט. ובדרש (גיטין נז:), כי על דם זכריה נאמר, שראהו רב טבחים רותח והרג עליו אלפים ורבואות, זהו שאמר 'לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם' (להלן, ח).

'עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ' – כאלו על שן סלע שמתהו, במקום גבוה, שלא יכול להתכסות. והמשל: כל כך הרבו שפיכת דם נקי, עד שלא יתכן לסלוח ויהיה כנעלם אותו העון מלפני הקל, אלא גלוי ועומד לפניו לִנְקֹם נָקָם' (להלן, ח) מהם...

'לְהַעֲלוֹת חֵמָה' – שפכו הדם בגלוי לרב, כשי שתעלה חמתי עליהם לנקום נקם בהם.

'נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ' – אמר 'שָׂמָתְהוּ' (לעיל ז) ואמר 'נָתַתִּי', היא הרבתה את הדם כדי שיהא מגולה, כאלו 'שמתהו על צחיח סלע' (שם), ואני גם כן נתתיו להיותו מגולה לפני.

'לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת' – שלא אביתי לסלוח, כי גדל עוונה מנשוא (ע"פ בר' ד, יג)... ויונתן תרגם: "למעבד פורענו, לאיתפרעא בתקוף, גליתי חוביהן על דאשדו דם זכאי בגלי בדיל דלא לאישתבקא".

בשיעור זה, התייחסנו לכמה מקרים בהם המקראות בתורה ובדברי הנביאים וחז"ל מתארים את חומרת שפיכת הדם ואי כיסויו. תיאור זה מהווה הקדמה לעיון במצוות כיסוי הדם וטעמיו כמופיע בציווי התורה בויקרא (י"ז) ובכך נעסוק בע"ה בשיעור הבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)