תולדות עבודת ה' במזבחות | 21 | תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים | 9

 

לאחר שעסקנו בבחינת סוגית כיסוי הדם במקראות ובדברי חז"ל המתייחסים אליהם, בכוונתנו בשיעור זה לבחון את טעמו של חיוב כיסוי הדם בתורה.

1. מניעת חשש שהדם שאינו מכוסה משמש לעבודה זרה

האבן עזרא מביא:

"...ויתכן בעבור שצוה שלא יאכל דם ולא יראה דם נשפך חוץ מהמזבח, השם צוה לכסות כל דם שאינו קרב לגבי המזבח, שלא יחשוב הרואה בראותו, והוא דם איל וצבי או עוף, כי זבח נזבח לעכו"ם..." (ויקרא י"ז, יג ד"ה או עוף).

הציווי לכסות דם שאינו קרב על גבי המזבח נועד כדי שלא יחשדו כי דם זה נזבח לעבודה זרה.

2. התרחקות מעבודה זרה

הספורנו שם מביא:

"כי יצוד ציד. בהיות מקום הציד על הרוב שומם ומוכן להמצא שם שדים כאמרו 'וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם' (ישעיהו י"ג, כא) אסר להניח שם דם מגולה וצוה לכסותו בעפר להסיר הכנת המצא השדים שם"      (שם, יג ד"ה כי יצוד).

לשיטת הספורנו, היות והציד הוא בדרך כלל במקום שומם, יכולים להימצא שם שדים. התורה מצווה לכסות את הדם בעפר כדי לנתק בין הדם לבין השדים.

3. מניעת אכזריות

בעל ספר החינוך כותב על מצוות כיסוי הדם:

"לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף, שנאמר 'אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר' (ויקרא י"ז, יג).

"משרשי המצוה לפי שהנפש תלויה בדם כמו שאמרנו באיסור דם, ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשינו לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך לפי שדם הבהמה ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי איפשר לכסותו, ואחר שכן הוא לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכסוי דם העופות בכולן"   (מצווה קפ"ה).

ספר החינוך מציע להסביר את חיוב כיסוי הדם בכך שישנה אכזריות באכילת הבשר תוך כדי שהדם שהוא הנפש נשפך לפני האוכל.

בשר הבהמה הוא החלק החומרי שבה ואילו דם הבהמה הוא החלק הגבוה והעליון שבה – הנפש, ולא ראוי לאכול את החלק החומרי כשהחלק של נפש הבהמה מוטל לפני האוכל.

בעל ספר החינוך מסביר את ההבדל בין חובת כיסוי הדם אצל חיה ועוף ובין היעדר ציווי כזה בבהמה, בכך שעיקר דם הבהמה ניתן לכפרה על נפשותינו ולא ניתן לכסותו, היות וזהו עיקר ייעודו של דם הבהמה המוקרבת שיוזה על גבי המזבח ככפרה על המקריב. התורה לא רצתה להפריד בין מוקדשין לחולין ועל כן לא ציותה על כיסוי הדם בבהמות. לגבי העופות, מעטים העופות המוקרבים על גבי המזבח והתורה לא חששה לדבר מועט, ועל כן התורה חייבה בכיסוי דם העופות.

4. קבורה

בבראשית רבה נאמר על הבל:

"ומי קברו? א"ר אלעזר בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו, ונתן להן הקב"ה שכרן שתי ברכות שמברכים עליהן א' לשחיטה וא' לכיסוי הדם" (כב, ח).

ובספר כף החיים הביא דברי המדרש והוסיף עליהם:

"ר"ל כשם שהם קברוהו וכסו את דמו כך דמם טעון כסוי, מדה כנגד מדה"      (יו"ד כח סק"א).

המדרש העוסק בעניין קבורת הבל קושר בין קבורתו על ידי עופות וחיות טהורות ובין השכר בדמות שתי הברכות: "על השחיטה" ו"על כיסוי הדם". ברכה על השחיטה יש גם בבהמה, ועיקר החידוש כמובן הוא בברכה הנוספת על כסוי הדם.

מסביר בעל כף החיים שישנה כאן מדה כנגד מדה: בזכות קבורת הבל וכיסוי דמו זכו העוף והחיה שהתורה תצווה על כיסוי דמם. לפי זה קיימת הקבלה בין כיסוי הדם לקבורה.

כיוצא בזה כתב הרדב"ז על התורה:

"טעם מצוה זו לפי הפשט... כי הוא הדם היא הנפש, ומצוה לקוברו ולהסתירו, כמו שהנפש נסתרת בגוף. ולכן צריך עפר מלמטה ומלמעלה כעין קבורה. הרי הבשר נאכל והדם היא הנפש נקבר".

וכן כתב אור החיים הקדוש:

"דמו בנפשו – פירוש במקום נפשו, ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה, כדרך שצוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו".

קבורת הדם נקראת בלשון התורה כיסוי דם. משמעות הקבורה לפי האור החיים הקדוש הינה כבוד המת, היות ודמו היא נפשו. כשם שהוא נקבר משום כבוד המת, כך משום כבוד הדם שהוא הנפש יש לקבור אף אותו.

הרדב"ז מוסיף על כך כי בקבורה יש עניין של הסתרה ובזה הדם שהוא הנפש דומה לנפש הנסתרת בגוף. לכן לפי ההלכה יש עניין שכיסוי העפר יהיה מלמטה וגם מלמעלה, כמעין קבורה, והדם שהוא הנפש נקבר והוסתר.

בלשון אחרת ניתן לומר שהדם כשלעצמו מגלה כוחות החיים. העניין הוא שהדם הנפרד מן הבהמה מחדד בעצמתו את הניגוד בינו ובין הבהמה שנשחטה שמסמלת את המוות והחדלון.

5. הבחנה ברורה בין אדם לבהמה - מקום דם הבהמה בעפר

הרב הירש מתבונן במשמעות הכיסוי דווקא בעפר - מה הוא בא לבטא? וכך דבריו בפירושו:

"אם נבוא לבאר את משמעות ההלכות האלה, הרי לשון הפתיחה תשמש לנו נקודת מוצא: ואיש וגו' אשר יצוד ציד וגו'. לשון זו מבארת את טיב החיה ועוף, שהלכה זו מתייחסת להם: בטבעם המקורי הופקעו מתחום שלטון האדם; הם חיים בדרור היער, "על פני השדה". אולם תחום אותם בעלי חיים כבר תואר בהלכות שחוטי חוץ, הקודמות וקשורות להלכות דם: בתחום זה מתגלה האידיאל הבהמי של חיי יצר בהמיים – המפתה את חושניות האדם.

"יובן אפוא, כי בבוא אדם לאכול בעלי חיים מתחום זה – יש להוסיף הלכה לאיסור דם, הבא להבדיל בין אדם לבהמה. עומק ההבדל שבין אדם לבהמה מתבאר מתוך השוואת בראשית ב', ז (עי' פי' שם) עם א', כד: בבעלי החיים – לא רק הגוף, אלא גם הנפש נוצרה מן העפר; ואילו באדם – רק הגוף הוא עפר מן האדמה, ואילו נפש החיה שבו לא לוקחה מן העפר, אלא היא נשמת אלוקים הנפוחה באפיו.

הנחה ראשונה היא כי הלכה זו נוהגת רק בחיה ועוף שחיים על פני השדה, בהפקעה מתחום שלטון האדם. התורה מוסיפה כאן דין מסוים המבדיל בין אדם לבהמה, וטעמו בכך שבבעלי חיים גם הנפש מוצאה מן האדמה ולא רק הגוף (בראשית א', כד), ואילו אצל האדם (בראשית ב', ז) רק הגוף מקורו בעפר ואילו נפשו אין מקורה בעפר אלא היא נשמת אלוקים הנפוחה באפו.

עם אכילתו, גוף בעל החיים הופך להיות חלק מגוף האדם, שניהם קרובים מצד העפר. ממשיך הרש"ר הירש להסביר מה מתרחש בשעת האכילה ואת חשש הערבוב:

"והנה עתה גוף אותם בעלי חיים נעשה חלק מגוף האדם, והן שניהם קרובים מצד העפר, ועתה דוחים את הדם שהוא הנפש ומרחיקים אותו מעל סף נפש האדם; מערבים אותו בעפר שממנה לוקחה נפש הבהמה – בניגוד לנפש האדם.

את דם הבהמה המייצג את הנפש שלה יש להרחיק מנפש האדם, על מנת שתהיה הבחנה חדה בין נפש האדם שהיא נשמת א-לוהים הנפוחה באפיו לבין נפש הבהמה שבדמה. לכן:

"הדם שהוא נפש הבהמה לא יעלה ולא יבוא אל האדם; אלא משנשתחרר מגוף בעלי החיים, הוא יכול לקבל תפקיד רק בתחום עולם הצומח; מקומו בעפר המגדל צמחים. ומכאן ההלכה הכפולה: כל הכלול במושג "עפר" וכל המגדל צמחים – כשר לכיסוי הדם.

"ברור מכל פרטי הלכות כיסוי הדם, שתכליתן איננה כיסוי חיצוני גרידא, אלא הן באות לבטא רעיון. כך, שאין ההלכה נוהגת בנבילה ובטריפה; ש"כסהו ונתגלה פטור מלכסות"; שדי בכיסוי מקצת דמו (לדעת ר' יהודה, שנתקבלה להלכה); ושהמצווה איננה לכסות, אלא לערב בעפר: עפר למטה ועפר למעלה (עי' חולין פז ע"א ואילך)"      (ויקרא י"ז, יג).

הרב הירש מדגיש מאוד את הכיסוי בעפר דווקא, מפני שמקור נפש הבהמה הוא מן העפר, וזאת בשונה בתכלית ממקור נפש האדם. את הדם שהוא נפש הבהמה יש להרחיק הרחקה מהותית מן האדם.

כיסוי באמצעות עפר הוא דרך להתמזגות עם הייעוד, ולכן יש לטמון את הדם בעפר מלמטה ומלמעלה. ייעוד הדם, נפש הבהמה, הוא העפר, שהרי זהו מוצא נפש הבהמה, ולכן אנו משיבים את הדם אל מקורו. לכן, החומר הכשר לכיסוי הדם הינו כל הכלול במושג עפר וכל המגדל צמחים.

מעניין לבחון את טעמו של הרב הירש ביחס להבחנה היסודית בין האדם לבעלי החיים בעקבות המבול. בזמנו הבאנו את דעות שונות האם השינוי שחל לאחר המבול קשור למעלתו של האדם או שישנה כאן ירידה מוסרית משמעותית.

לפי תפיסת הרב הירש, ההבחנה הגדולה הנובעת ממצות כיסוי הדם נועדה לחדד באופן מפורש את עליונות נפש האדם שמקורה א-לוהי מנפש בעל החיים שמקורה עפר.

לא רק שהתורה מתירה להקריב בעלי חיים ולאכול אותם, אלא יש לה עניין גם בהדגשת עליונות האדם. בהקשר שלנו: בעזרת מצות כיסוי הדם מחדדת התורה את ההבדלים שבין אדם ובין בעלי החיים.

6. הסתרת הבושה

הרב קוק בחוברת חזון הצמחונות והשלום מרחיב ומעמיק בהתבוננותו במצות כיסוי הדם:

"יד. מצוות כיסוי הדם והשחיטה. כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה א-לוהית, לעומת ההיתר, התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ונפשו זאת אומרת, אכלה בשר, כי תאוה לאכול בשר, וגם אוכלת בשר בכל אות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק.

"אמרה תורה, כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך. אף על פי שלא הגיע האדם עדיין לדרגתו הראויה לו, לתת למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה, שאין ליטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת, מפני צרכו ותאותו. אמנם הפעולות הא-לוהיות, המצוות, תעשינה דרכן, לעשות את ההכנה המוסרית, שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה".

"יח. הכנת הכיסוי: הערת הכיסוי של דם חיה ועוף, מפני שהיא ראויה להיות קדומה ויותר מובלטת, היא מסומנת גם כן באפון המעיד על עצם הפעולה הפרטית ההיא, בהזמנת עפר למטה, על פי קבלת חז"ל. כלומר הכנה לדבר זכר הבושת עוד קודם המעשה, בעוד מועד להיות שב וניחם, להכיר כי לא יאתה לשלח יד בחיי חי, כי 'טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' (תהילים קמ"ה, ט)".

לפי הרב קוק, הציווי על כיסוי הדם הינו מחאה א-לוהית נגד האדם. לשיטתו, עצם ההיתר של אכילת בעלי החיים הינו ביטוי לירידה המוסרית שחלה באנושות כולה עם המבול. ברגע שהתורה אפשרה לאדם לבטא את תאוותו באכילת הבשר "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים י"ב, כ), ללא כל סייג או הגבלה מצד הצדק, היא אומרת במקביל ובהתאמה לכסות את הדם – כיוון שעל האדם להסתיר את בושת ורפיון מוסריותו.

זאת, אף על פי שהאדם לא הגיע עדיין למציאות הנפשית והרוחנית בה הוא מבין כי אין ליטול חיים של כל נפש חיה ומרגשת מפני צרכיו ותאוותיו. המצוות באות לחנך את האדם, לנטוע בו את הרגישות והיחס הנכון אל עצם הריגת בעלי חיים לצרכי מילוי תאוותו ולהסתייג מכך.

הדרישה להכין את הכיסוי, להזמין את העפר מלמטה, תביא את האדם להתבייש וכך המצווה פועלת בנפשו. זאת, על מנת שבבא העת הוא יתקן את מעשיו, ירחם על בעלי החיים ולא יהרוג אותם רק למילוי תאוותיו. דרישה זו באה להבליט את העובדה כי על האדם לחוש שאין ראוי לשלוח יד בכל חי, כי "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמ"ה, ט).