דילוג לתוכן העיקרי

תהליך הגרות

קובץ טקסט

תהליך הגרות

נושא הגרות עומד במרכזו של חג השבועות. מתן תורה היה אירוע שבמהלכו התרחש תהליך של גרות לאומית, באמצעות קבלת מצוות ואמירת "נעשה ונשמע". מטעם זה אנו קוראים את מגילת רות- בין היתר, היא מתארת את התהליך שבאמצעותו התגיירה רות. התגיירותה של רות היא הגיור הראשון שנעשה בכנות המתואר במקרא (בניגוד לגבעונים, שגיורם המתואר בספר יהושע לא נבע ממניעים כנים). בשיעור זה נדון במספר היבטים של תהליך הגרות.

הגמרא במסכת כריתות (ט.) לומדת את תהליך הגרות מהאופן שבו התגיירו אבותינו בהר סיני. הגמרא אומרת כי הדרך להיכנס בברית (הכוונה לברית ההיסטורית שבין הקב"ה לעם ישראל, שנכרתה במתן תורה) מכילה 3 גורמים: מילה, טבילה והרצאת דמים (קרבן). שלושת אלו נעשו על ידי אבותינו לפני הר סיני, או תוך כדי האירועים שהתרחשו שם (ישנה מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בשאלה האם הקרבן הוקרב לפני הר סיני, בפרשת יתרו, או לאחר קבלת התורה, בפרשת משפטים), ובהתאם לתקדים זה, נקבע תהליך הגרות כמורכב משלושה גורמים אלו. כפי שכבר ראינו בעבר, בכל פעם שמעמד הלכתי מסוים מושג רק לאחר מספר שלבים, יש לבחון היטב את היחסים הפנימיים ואת מידת הקשר שבין כל הגורמים המעורבים בתהליך. בשיעור זה לא נוכל לעסוק בהרחבה בכל שלושת הגורמים. בהנחה שקרבן אינו מעכב, כלומר שהעדרו אינו מונע את הגיור (ובפרט בזמן שבית המקדש אינו בנוי), נתעלם לחלוטין מדרישה זו. אם כך, אנו יכולים להניח כי מילה וטבילה מהוות את לב תהליך הגיור. מה היחס בין שני גורמים אלו?

(הערה: בשיעור זה לא נעסוק בתפקיד קבלת המצוות; ברור כי קבלת עול תורה ומצוות הכרחית לתהליך הגרות. בשיעור זה נדון רק במרכיבים הפיסיים של תהליך הגרות).

שאלתנו הראשונית היא מהו היחס בין מילה וטבילה. האם הם שני גורמים בעלי חשיבות דומה בתהליך הגרות, או שמא אחד הגורמים הנו בעל חשיבות מיוחדת, ואילו חברו מהווה רק תנאי או מרכיב משני? אם ואין שני הגורמים בעלי חשיבות דומה- איזה מביניהם הוא הגורם המרכזי? בדרך כלל, הדרך הטובה ביותר לבחון שאלה זו היא דרך הסדר. האם יש הבדל מבחינה הלכתית איזה מבין הגורמים מתבצע קודם? אם נמצא דרישה הלכתית בנוגע לסדר מסוים, נוכל לומר כי מילה וטבילה אינם שני גורמים המשתתפים ביצירת תוצאה אחת. אילו היו מילה וטבילה בעלי חשיבות דומה לתהליך הגרות, לא הייתה חשיבות לסדר.

הגמרא במסכת יבמות (מז:) אומרת כי אחרי שהגר נימול, ניתן לו זמן כדי להחלים מניתוח הזוטא שביצע, קודם שיסיים את הגרות בטבילה. אמרה זו של הגמרא מובילה את הראשונים לשאול: מדוע לא נקדים את הטבילה למילה, כדי שהגר ייחשב יהודי מיד לאחר המילה? הרמב"ן מציע תשובה בעלת אופי פרקטי: המילה פותחת את תהליך הגרות כדי להבריח גרי שקר. אילו הייתה טבילה החלק הראשון של הגרות, היה חשש שרבים יתחילו את תהליך הגרות מבלי שהתחייבו לו באמת. ואולם, הרמב"ן מודה, שכיוון שמדובר בטעם פרקטי, אם שינה הגר את הסדר וטבל קודם שמל, הגרות תחול. לפי דעה זו, אין הבדל מבחינת החשיבות בין מילה לטבילה.

בניגוד לרמב"ן, הרשב"א סבור כי הסדר הנו בעל חשיבות לתהליך. המילה היא שלב מכין לטבילה, והיא נועדה "להסיר ערלות"- מצב המעכב את הטבילה. שני הגורמים אינם עומדים כל אחד בפני עצמו; המילה מכינה את הגר לטבילה מבחינה פיסית. אם כך, אדם שטבל לפני שמל לא התגייר. כיוון שטבל בעודו ערל, הטבילה לא עלתה לו; לאחר המילה הוא יוכל לטבול טבילה, שתחל עליו שם יהודי.

סיכום:

ראינו שתי גישות שונות בעניין היחסים הפנימיים שבין מילה לטבילה. לפי הרשב"א, הטבילה היא הגורם המרכזי בתהליך, והמילה רק משמשת לה הכנה. לכן, מילה חייבת להתבצע לפני הטבילה. מנגד, אפשר לראות את המילה והטבילה כשני גורמים המחלים יחדיו את קדושת ישראל על המתגייר, ואם כך, הסדר שבו מתבצע התהליך אינו משנה לתוצאה.

על מנת להבין עניין זה נוכל לבחון, בין היתר, את האופן שבו מתבצעת המילה. אם למילה יש חלק משמעותי בתהליך הגרות, נוכל לצפות לדרישה למילה מלאה. אם תפקיד המילה הוא רק להסיר את הערלה המפריעה לטבילה (שמהווה את עיקר הגרות), ייתכן שנסתפק במילה מינימלית. המקרה הקלאסי שבאמצעותו ניתן לפשוט את הספק שהעלינו, הוא המקרה של גר שנימול בעודו גוי. האם אדם כזה יצטרך מילה חוזרת (הטפת דם ברית) במהלך תהליך הגרות? נושא זה שנוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל בגמרא (מסכת שבת (קלה.), לפי הסבר ר' שמעון בן אלעזר). כנראה, מחלוקתם סובבת סביב השאלה שהעלינו. אם מילה היא חלק מהותי מכל גרות, היא חייבת להתבצע בכל אדם שמתגייר; גם אם המתגייר נימול בעודו גוי, יש לבצע בו תחליף כלשהו למילה- הטפת דם ברית. אך אם תפקיד המילה מסתכם בהכשרה לטבילה, ייתכן שאפשר לוותר עליה במקרה שהגוי כבר נימול (כאן ניתן להסתפק האם ערלות היא מצב פיסי בלבד, או שמא היא גם הגדרה הלכתית. כיצד אנו מגדירים אינו יהודי שנימול? ברור שהוא ערל לעניין קרבן פסח, אך האם הוא גם ערל לעניין יעילות הטבילה?)

שאלה דומה עולה גם ביחס למילה שלא נעשתה כחלק ממצווה. הגמרא ממסכת כריתות שצוינה לעיל אומרת כי אבותינו נימולו לפני מתן תורה. הגמרא מתבססת על כך שבני ישראל לא נצטוו על המילה במצרים. מה דינם של בני לוי, שהורשו להימול במצרים? האם הם צריכים לעבור הטפת דם כחלק מתהליך הגרות בהר סיני? הרמב"ן במסכת יבמות (מו.) טוען שהם לא נצרכו להטיף דם ברית משום שלא היו ערלים; הם מלו, ועשו זאת מכוח המצווה שהייתה עליהם (והם אינם ערלים מבחינה פיסית, וגם לא מבחינה הלכתית). נראה שדבריו תומכים בדברי הרשב"א, שתפקיד המילה מתמצה בהכנה לטבילה. ואולם הרמב"ם (שאותו מצטט הרמב"ן) אומר, כי בני לוי הוצרכו לעבור הטפת דם ברית. אם כך, מילה אינה רק שלב הכנה לטבילה, היא חשובה כאחד מיסודות הגיור. בכל תהליך של גיור יש לבצע מילה, או מקבילה אחרת למעשה המילה.

הגמרא במסכת יבמות (עא.) מעלה שאלה נוספת: האם גר יכול להימול בלילה? הבסיס לשאלה זו הוא העובדה כי מצוות מילה של קטן יכולה להתבצע רק ביום. אם תפקיד המילה הוא לשמש הכשר לטבילה, אין סיבה מיוחדת לאסור מילה בלילה. אך אם מילה היא חלק אינטגרלי מתהליך הגרות, ניתן להסתפק באשר למעמדה של מילה שנעשתה בלילה. (השאלה נותרת פתוחה אם מבינים כמו האפשרות השנייה. העובדה שמצוות מילה המקורית אינה כשרה בלילה, אינה גורמת בהכרח כי גם מילה, כמרכיב הכרחי של גרות, פסולה בלילה. אמנם, עצם האפשרות להסתפק בנוגע למעמד מילה בלילה אפשרי רק אם נבין את המילה כמרכיב אינטגרלי של תהליך הגרות).

הגמרא במסכת יבמות (מו:) קובעת כי טבילה חייבת להתבצע במשך היום דווקא. גיור נחשב "דין" והא מצריך בית דין, ולפיכך נוהגים בו על פי הכלל "אין דנים בלילה"- בית דין פועל רק במשך היום. תוספות מתקשים בהלכה זו. אם כבר נעשתה מילה במשך היום, מדוע אי אפשר לסיים את הגרות באמצעות הטבילה אף בלילה? הרי ישנו כלל נוסף "גומרין דין בלילה", המאפשר להמשיך ולסיים דיון משפטי שהתחיל במשך היום. באופן דומה, תוספות טוענים כי המילה הייתה השלב הראשון בגיור, והטבילה כשלב הסיום יכולה להתבצע אף בלילה. משאלת תוספות עולה כי הם חולקים על הרשב"א, ולשיטתם מילה היא חלק מהותי מתהליך הגיור. לפי הרשב"א השאלה כלל אינה עולה, שהרי מילה אינה חלק מהותי מתהליך הגיור אלא רק מכשיר לטבילה.

במסכת יבמות (עא.) מצויה גמרא מעניינת הדנה באנשים הכשרים לאכול קרבן פסח. לפי דעה אחת בגמרא, ישנו פסוק מיוחד בפרשת בא, "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות י"ב, מה), הממעט גר שמל ולא טבל מאכילת קרבן פסח. הרשב"א שואל: מדוע יש צורך בלימוד כזה? הרי אנו יודעים שגרות מורכבת ממילה וטבילה, וללא שתי אלו, לא הסתיים הגיור. ולכן, ברור שגר שמל ולא טבל דינו כאינו יהודי, שאותו מיעטה התורה בפסוק ג' בפירוש. הרשב"א מתרץ שבלעדי הפסוק, היינו חושבים שגר שמל ולא טבל ייחשב כיהודי "דשאני הכא דמילתו לשם יהדות, ואף על פי שלא נגמר גרותו, מכל מקום כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית, שאינו צריך אלא טבילה". אפילו לדברי הרשב"א, ישנה הווה אמינא בגמרא שמילה תועיל כחלק מתהליך הגרות, כפי שהוא הסביר את הלימוד שאותו הביאה הגמרא הנ"ל.

נותרה עוד נקודה מעניינת ללבן בשיטת הרשב"א. אחרי שהפסוק מיעט במפורש גר שמל ולא טבל מקרבן פסח, כיצד נגדיר את מעמדו? האם הפסוק מלמד אותנו כי ההווה אמינא שהעלינו נשללת לגמרי? האם הפסוק אכן מלמד אותנו שמילה אינה אלא מכשיר לטבילה, ואדם זה אינו אפילו גר לחצאין? בעצם, האם כל מטרת הפסוק היא לאשש את דעת הרשב"א לגבי מעמד מילה ולהפריך כל הבנה אחרת? או שמא נוכל לומר שגם למסקנה מילה מהווה חלק משמעותי מתהליך הגרות, והפסוק בא ללמד אותנו שלמרות חשיבות המילה, ולמרות מעמדו החלקי של המתגייר כיהודי, אין לאכול קרבן פסח עד שהאוכל יהיה יהודי גמור? נראה שדעה זו ביבמות אינה עולה בקנה אחד עם דעת הרשב"א לגבי מעמד המילה בגרות. הדברים אמורים בוודאי לגבי ההווה אמינא, ואולי אף לגבי המסקנה.

נקודות מתודיות:

1. כפי שצוין לעיל, בכל פעם ששני גורמים מצטרפים ליצירת מעמד הלכתי מסוים, יש לבחון את היחסים הפנימיים שביניהם. האם שניהם פועלים יחד כגורמים שווי מעמד, או שמא האחד הנו בעל משמעות יתרה ביחס לחברו? אם היחס בין הגורמים אינו שווה, מיהו הגורם העיקרי ומיהו הטפל?

2. הנפקא מינות המסייעות לנו לחקור את הנושא הן שאלת הסדר ורמת הביצוע של כל גורם. ככל שגורם מסוים שולי יותר, כך תידרש רמה נמוכה יותר של ביצוע או של דרישה הלכתית.

3. בכל פעם שהגמרא מציגה הווה אמינא, היא מתבססת על שתי הנחות: ראשית, על אופי ההלכה הנידונה, ושנית, על האופן שבו משפיע אופי ההלכה על הביצוע בפועל. כשהגמרא דוחה הווה אמינא, ייתכן שהיא מגדירה מחדש את אופי ההלכה. לחלופין, ייתכן שהגמרא ממשיכה להחזיק באותה תפיסה באשר לאופי ההלכה, אך היא מכחישה את הקשר שבין ההבנה הנוכחית של ההלכה לבין הנפקא מינה ההלכתית הנידונה. הדברים אמורים במיוחד לגבי פסוק.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)