הרשמה בעיצומה

תאוות רשעים תאבד - תורה פח תנינא

  • הרב דן האוזר

צָרִיך לִזָּהֵר מְאד, שֶׁלּא לֶאֱכל פְּרִי, שֶׁלּא נִתְבַּשְּׁלָה כָּל צָרְכָּהּ וּכְמוֹ שֶׁאָסוּר לָקץ אִילָן בְּלא זְמַנּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בָּבָא בַּתְרָא כו ע"א) כֵּן אָסוּר לִתְלשׁ פְּרִי קדֶם בִּשּׁוּלָהּ, וְכֵן אָסוּר לְאָכְלָהּ. וְהָאוֹכֵל פְּרִי קדֶם גְּמַר בִּשּׁוּלָהּ, יְכוֹלָה לְהַזִּיק לוֹ מְאד לְנִשְׁמָתוֹ כִּי יוּכַל לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ עַל יְדֵי זֶה, כִּי הַפְּרִי כָּל זְמַן שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִתְגַּדֵּל, יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך כִּי הִיא צְרִיכָה חִיּוּת לְהִתְגַּדֵּל, וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך שֶׁמּוֹשֶׁכֶת יְנִיקָתָהּ וְחִיּוּתָהּ, וּכְשֶׁתּוֹלְשִׁין אוֹתָהּ קדֶם זְמַנָּהּ, קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עֲדַיִן כָּל צָרְכָּהּ עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, כִּי כְּשֶׁמִּתְבַּשֶּׁלֶת כָּל צָרְכָּהּ, שׁוּב פָּסַק מִמֶּנָּה כּחַ הַמּוֹשֵׁך כִּי אֵינָהּ צְרִיכָה עוֹד לִמְשׁך חִיּוּת אֲבָל כְּשֶׁצְּרִיכָה לְהִתְבַּשֵּׁל עוֹד, עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ הַכּחַ הַמּוֹשֵׁך וְעַל כֵּן זֶה הָאוֹכְלָהּ קדֶם גְּמַר בִּשּׁוּלָהּ תּוּכַל הַפְּרִי לִמְשׁך לְעַצְמָהּ חִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל זֶה הָאָדָם, מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לְהַפְּרִי כּחַ הַמּוֹשֵׁך כַּנַּ''ל, עַל כֵּן תּוּכַל הַפְּרִי לְהַמְשִׁיך לְעַצְמָהּ חִיּוּת נַפְשׁוֹ וְיוּכַל לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ. וְעִם כָּל זֶה, אִם מְבָרֵך הַבְּרָכָה שֶׁל הַפְּרִי בְּכַוָּנָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם, אֲזַי יוּכַל לְהִנָּצֵל מִזֶּה. וְגַם אִם הוּא חָזָק בְּיוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת ה', יוּכַל גַם כֵּן לְהוֹצִיא עוֹד חִיּוּת מֵהַפְּרִי וְלִמְצא שָׁם אֲבֵדוֹת כִּי יֵשׁ דְּבָרִים אֲבוּדִים, וְיֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים נִפְלָאִים, סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וְנוֹרָאִים מְאד, רָזִין עִלָּאִין. וְהָעִקָּר, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד הַיְנוּ שֶׁלּא לֶאֱכל פְּרִי, קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה כָּל צָרְכָּהּ וְדַע, כִּי גַּם כֶּשֶׁמְּבַשְּׁלִין הַפֵּרוֹת בְּבֵיתוֹ אֵינוֹ מוֹעִיל לָזֶה, אֲבָל אִם הַפֵּרוֹת שֶׁלּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן עַל הָאִילָן הֵם מֻנָּחִים אֵיזֶה זְמַן, עַד שֶׁנַּעֲשִׂין מְבֻשָּׁלִין מֵאֲלֵיהֶן בְּתָלוּשׁ, זֶה מוֹעִיל וּמֻתָּר לְאָכְלָן. וְזֶה דּוֹמֶה כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהוּא יָגֵע וְהוּא מְרַחֵף רְחִיפוֹת הַרְבֵּה בְּפִיו [שֶׁקּוֹרִין התנשפות] עַד אֲשֶׁר יָנוּחַ, כְּמוֹ כֵן אֵלּוּ הַפֵּרוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן צָרִיך לְהַמְתִּין עַד שֶׁיָּנוּחוּ מֵרְחִיפָתָן, וְאָז יֵשׁ הֶתֵּר לְאָכְלָן וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים.

וְדַע, שֶׁיֵּשׁ מַלְאָך, וְתַחְתָּיו כַּמָּה מְמֻנִּים וְכֻלָּם אוֹחֲזִים בְּיָדָם שׁוֹפָרוֹת וְהֵם עוֹמְדִים וְחוֹפְרִים תָּמִיד וּמְחַפְּשִׂים תָּמִיד אַחַר אֲבֵדוֹת. וְהֵם תּוֹקְעִים תְּקִיעָה תְּרוּעָה, וְאַחַר כָּך חוֹזְרִים וְתוֹקְעִים תְּקִיעָה וּכְשֶׁהֵם מוֹצְאִים אֵיזֶה אֲבֵדָה, נַעֲשֶׂה רַעַשׁ וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים אֲבוּדִים הַיְנוּ מַה שֶּׁאוֹבְדִים אֲבֵדוֹת הַרְבֵּה עַל יְדֵי הַתַּאֲווֹת, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קיב, י): ''תַּאֲוַת רְשָׁעִים תּאבֵד''. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא צַדִּיק הוּא אוֹבֵד גַּם כֵּן לִפְעָמִים בִּבְחִינַת (קהֶלֶת ז, טו): ''יֵשׁ צַדִּיק אבֵד בְּצִדְקוֹ''. וַאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַחוֹפְרִין וּמְבַקְּשִׁים אַחַר אֲבֵדוֹת הֵם אוֹבְדִים גַּם כֵּן לִפְעָמִים, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים פג, יח) ''יַחְפְּרוּ וְיאבֵדוּ'', שֶׁאֲפִלּוּ הַחוֹפְרִים אַחַר אֲבֵדוֹת חוֹזְרִים וְאוֹבְדִים לִפְעָמִים. וְזֶה בְּחִינַת (קהֶלֶת ג, ו): ''עֵת לְאַבֵּד''. תַּאֲוַת רְשָׁעִים תּאבֵד, רָאשֵׁי תֵבוֹת: תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, תְּקִיעָה כִּי הַמַּלְאָכִים הַמְחַפְּשִׂים אַחַר הָאֲבֵדוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת תַּאֲוַת רְשָׁעִים תּאבֵד, הֵם אוֹחֲזִים בְּיָדָם שׁוֹפָרוֹת וְתוֹקְעִים תַּרַ''ת כַּנַּ''ל. וְגַם הִזְכִּיר אָז, שֶׁקָּשֶׁה מְאד מְאד לִהְיוֹת מְקַבֵּל וְגַם הִזְכִּיר אָז קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה (בָּבָא בַּתְרָא כא ע"א), וְלא בֵּאֵר כָּל זֶה, כִּי הֵם דְּבָרִים סְתוּמִים וַחֲתוּמִים, גַּם נִשְׁכַּח קְצָת, כִּי לא כְּתַבְתִּים בִּזְמַנּוֹ כִּי אִם בְּדֶרֶך רֶמֶז [כַּאֲשֶׁר נִדְפַּס כְּבָר בְּהַדְפָּסָה רִאשׁוֹנָה]. וְאָמַר: שֶׁכָּל הַנַּ''ל, דְּהַיְנוּ עִנְיַן כַּוָּנַת אֱלוּל, שֶׁהֵם תִּקּוּן לִפְגַם הַבְּרִית וְעִנְיַן הַפֵּרוֹת הַנַּ''ל, וְעִנְיָן זֶה שֶׁל הַמַּלְאָך וְכוּ' כַּנַּ''ל, הַכּל אֶחָד, וְיֵשׁ בָּזֶה רָזִין גְּדוֹלִים.

 

כל התאוות דומות הן לפרי לא בשל. החשק לקחת בטרם עת וחוסר היכולת להמתין, הם אלו שעושים את ההבדל, וגורמות לתאווה להיחשב לחטא. גם על פרי עץ הדעת כתוב בספרים שחטאו של אדם הראשון היה שאכלו קודם זמנו. לו היה מחכה לשבת היה יכול לאכלו כראוי. ההבדל בין האהבה לתאווה הוא ההבדל שבין לקבל לבין לקחת. 'וכמה קשה להיות מקבל!' אומר לנו ר' נחמן ומפליג ומכפיל בתיאור קושי זה בתואר 'מאד מאד'. כי כדי לקבל יש להמתין, לשחרר אחיזה ושלטון, ואילו האדם רוצה לקחת.

בברסלב אומרים שבשביל "מתנה" צריך "המתנה" (שיח שרפי קדש). שמי שרוצה לקבל מתנה מוכרח לדעת להמתין לה. כך בתורה ו' מצטט ר' נחמן את הגמרא "הבא להיטהר אומרים לו המתן". וכי למה על הבא להיטהר להמתין? לכאורה היינו צריכים לבוא לקראתו בתופים ובמחולות?! הגמרא מסבירה במשל (יומא לח., לט:):

"בא לטהר מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון בא למדוד נפט אומר לו מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה."

דבר נמוך ופחות בערכו לוקחים לבד כאותו לקוח שקונה נפט. אך מי שרוצה דבר יקר עליו להמתין. הלוקח בעצמו מתלכלך כמו שמתלכלך הלקוח בנפט. הוא "מעורבב" עם מה שהוא לוקח, הוא תלוי בתאוותו, והיא הופכת להיות חלק מאישיותו. משום כך ברור מדוע האדם נזקק לה ו'מתנפל עליה'. אבל הממתין מגלה את הנפרדות שלו ממה שהוא מקבל, את שליטתו העצמית, את מלכותו.

ר' נחמן, שם בתורה ו', מקשר בין ההמתנה המלכותית לבין הכתר שעל ראשו של המלך על פי הפסוק באיוב  (לו, ב): ''כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ'', שכן פירוש המילה "כתר" בפסוק זה הוא 'המתן', ללמדנו עד כמה ההמתנה היא דומה לכתר המלכות. ההשוואה לכתר גם מסמלת את מקורו העליון הנראה לכל – מעל ראשו של המלך, הפונה אל נתיניו ללא מאמץ מצידו. זאת בניגוד לתאוותן שאיננו ממתין כמלך, אלא משתלט על תאוותיו כרודן המשתלט על נתיניו. כמו כן, בקבלה מכונה ספירת  הכתר "אין", דבר הבא גם הוא לבטא את היכולת של ההמתנה להנכיח גם את מה שמעבר להישג ידו של המשיג. שמבחינתו היא 'אין', הן משום שהיא מעבר להשגתו והן משום שהיא באה אליו מאליה מידו של הנותן ללא כל מאמץ מצידו.

כשאדם אוכל פרי קודם בישולו, מסביר לנו ר' נחמן, מושך הפרי חיות מן האדם כדרך שהיה צריך למשוך עוד חיות מן האדמה ויכול על ידי זה לאבד את נפשו של האוכל. פרי בשל, לעומת זאת, הינו פרי הנקטף בקלות מן העץ, משום שגמר את יניקת חיותו הנזקקת לו. כאשר אוכלים את פרי זה, הוא לא מושך חיות מן האדם האוכל אותו. בדומה לכך גם האהבה הינה ביטוי של קשר הנובע מתוך חופש ובחירה בו שני הצדדים 'בשלים' ונעים זה אל זה מתוך שלימות. התאווה, לעומת זאת, הינה פועל יוצא של תלות וממילא מציגה את עצמה כחסרת חופש ונטולת בחירה וכאנוסה לתאוותיה. קשר של תלות הוא קשר שמושך חיות מן השני ובסופו של דבר הוא בנוי על חולשה. התאוותן החסר את התאווה מרגיש 'מלא' לרגע כאשר הוא משיג אותה, אך מיד אחר כך הוא נותר בחסרונו ללא חיות וכח.

האהבה והתאווה אם כן דומים מאד אלא שאת האהבה מקבלים ואת התאווה לוקחים. האהבה נותנת חיות ואילו התאווה לוקחת. האהבה באה מלמעלה ואילו התאווה מלמטה. באהבה האדם רוצה לתת לזולתו ואילו בתאווה האדם רוצה רק לקחת. האהבה נותנת כח ואילו התאווה מרוקנת את האדם מכוחו. באהבה האדם הוא כלי שרת למענה ואילו התאווה היא כלי שרת למען התאוותן. כל ההבדלים המשמעותיים הללו כולם במרחק פסיעה זה מזה – פסיעה קטנה של המתנה. "אל תעירו ואל תעורר את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים). אך אם לא הצליח האדם להמתין, הוא מאבד את המתנה המגיעה לו ואת האהבה הממתינה לו. אלו הן האבידות עליהן מדבר ר' נחמן הנמצאות וממתינות בפרי עד שיבשיל.

ויש להדגיש, מוסיף ר' נחמן, בכנות וברגישות, התאוות אינן רק מנת חלקם של החוטאים אלא גם של הצדיקים. אמנם במינון אחר לאין שיעור, אך בדקי דקויות, גם הצדיק בוחן את עצמו מתי הוא מקבל ומתי הוא לוקח. גם הוא לפי דרכו ועניינו צריך להמתין, ובזה באה צדקותו לידי ביטוי – שהוא בוחן את עצמו בדקויות מתי הוא מקבל ומתי הוא לוקח. שכרו הוא בכך שהוא מוצא אבידות ומתנות הראויות לו. גם תורה ותפילה אפשר לקחת, ואפשר לקבל, ובדקי דקויות יודע הצדיק להבחין ביניהם. "עת לאבד" (קהלת ג) אין משמעו להורות שיש לאבד, ושהאיבוד הוא דבר חיובי, אלא שיש זמנים שגדולתו של האדם היא ביכולתו להודות שאכן הוא הלך לאיבוד. שמבלי משים הוא נסחף אחר תאוותיו בין בגסות ובין בדקי דקויות. ומסתבר שככל שהתאווה היא דקה יותר הרי שהאבידה המסתתרת מאחוריה, גבוהה יותר.

גם ב"מעשה באבידת בת מלך" – סיפורו הראשון של ר' נחמן, אנחנו למדים על אותו העניין –שהאבידה מחכה לו לאדם, אם אכן יתגבר על יצרו וימתין. המקום הראשון בו פוגש המשנה למלך את בת המלך האבודה הוא בארמון של ה'לא טוב', המתואר כארמון שכולו תאוות. פעמיים נותנת לו בת המלך עצה איך להוציאה ממנו. בשתי הפעמים מתבקש המשנה למלך להמתין שנה ובסופה של שנה זו להתגבר על יצרו. פעם אחת שלא לאכול מן התפוח ופעם שניה שלא לשתות מן היין. הפעם האחת קוראת לאדם שלא לנהות אחר תאוותיו שבחוץ והפעם השנייה קוראת לו שלא לנהות אחת תאוותיו הפנימיות. הן השתלטנות על החוץ והן ההסתגרות השיכורה בפנים מהווים חוצץ מפני קשר. כל רגע של המתנה פותח את החוצץ הזה אט אט אל עבר הקשר. בסופו ממתינה לו המתנה האבודה – כך מבטיחה בת המלך.

לו היה האדם חסר תאוות כמלאך, הוא היה בודאי מקשיב לקריאתו של ר' נחמן הקוראת לו לעצור לפני שינהה אחר תאוותיו. הוא היה בודאי שומע את ההבטחה שהמתנה מאפשרת מתנה ושמאחורי כל תאווה מסתתרת אהבה אבודה. ליד כל אדם יש מעין מלאך כזה התוקע בשופר המנסה לעורר באדם יראה ולעוררו משגייתו אחרי תאוותיו. אלא שהאדם על פי רוב לא שומע! וכי איך ישמע והוא אינו מלאך? וכי איך ימתין ולפניו התאווה והמתנה רק מובטחת לו לאחר זמן?!

ר' נחמן כהרגלו יורד לעומק הקליפות, למקומות עלומים ואבודים ומנסה להוציא את האדם "בפיאות ראשו מן השאול". הוא מדבר אל התאוותן בשפתו הוא, שיבין, שישמע! את המלאכים החוטא לא שומע, אבל את ר' נחמן כן! 'את אותה תאווה שאתה חושק בה אני רוצה לתת לך אבל יותר טובה. כזו שמגיעה לך מבלי שתצטרך לחטוף אותה. כזו שבאה אליך מעצמה, מלמעלה, מגבוה כמתנה. בוא ונהג כמלך ולא כעבד נרצע', אומר לו ר' נחמן לחוטא ומדבר בשפתו. 'כל שעליך לעשות לשם כך הוא – להמתין!' ר' נחמן באומץ מסתכל בתאווה ורואה בתוכה אוצר, אבידה אותה הוא מושיט לחוטא במחיר ההמתנה שלו. הוא ממחיש זאת על ידי מאמר חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה", שגם הוא מורה על כך שבתוך התאווה גלום משהו טוב. הכל מגרשים את התאווה ולא מקשיבים לה, ומשום כך היא תמיד חוזרת. בעל כורחה כעבד נרצע, חסרה ותלותית, תמיד תשוב התאווה אל קיאה, מחפשת את השלמתה אך נותרת חסרה עוד יותר, נטולת כחות וחיות. הקריאה/בקשה/הבטחה – "תאוות רשעים תאבד" נראית רחוקה ובלתי מושגת לפי מתכון זה. רק ר' נחמן מקשיב לתאווה ואומר לנו: התאווה היא פרי לא בשל. בסופו של דבר החוטא הוא אבוד כיוון שהוא מחפש אבידה השייכת לו, אלא שהוא כל כך להוט אחריה, שאיננו יודע להמתין ועל כן אף פעם איננו שבע. מי אמר ש"תאוות רשעים תאבד" אם נגרש את התאווה? הלא אז בידוע שתחזור. ייתכן שרק כשהתאווה תתפקח ותבין שהלכה היא "לאיבוד", שאיבדה היא את חירותה, שלקחה בכוח את מה שלא שלה, אז היא "תאבד" ותחתיה תבוא ההמתנה לאבדתה, המתנה מתוך חירות ובחירה. ייתכן שהפסוק "תאוות רשעים תאבד" יותר מרחיק לכת מהבטחה בדבר גירושה של התאווה בלבד. נראה שהוא מורה לנו לא רק על הניצחון במאבק עם התאוות, אלא על תום מאבק זה. הוא מורה לנו על המקום בו מסתכל האדם בבוז על התאווה, כאשר הוא כבר יודע שלא ישבע משום תאווה אלא רק מן האהבה, ולכן רק לה הוא מוכן להמתין. אדם שבע יוכל סוף סוף לשמוע את קול שופרו של המלאך המנסה להניא אותו מלחטוא, כיוון שראשי התיבות של תקיעותיו, תקיעה תרועה תקיעה (תר"ת), אינם רק הודפים אותו, אלא מקשיבים לקולו הפנימי המחפש את אבידתו – ראשי תיבות "תאוות רשעים תאבד" (תר"ת), לפי הסברו המעמיק של ר' נחמן.

ועוד הערה לקראת פסח: "שמור את חודש האביב", משמעו שמור שחודש ניסן יחול באביב. אל תצא לחירות מוקדם מידי. אל תקדים את הפריחה. המתן! גם עם ישראל ממתין ביציאתו. למרות שלגודל נסיו של הקב"ה, היה יכול ה' להוציאם לפני כן. בכל זאת המתינו שהפרי יבשיל, שגם פרעה יסכים, שקליפת פרעה תוסר. לו לא היו מחכים, קליפה זו הייתה יוצאת עם עם ישראל למדבר. משהו מן הרודנות של פרעה היה נשאר טבוע בתוכם, ומשהו בנפשם של ישראל היה נשאר ב'עבדות'. רק לאחר שפרעה עצמו גירש את עם ישראל ממצרים הרי הם בני חורין. האבדה נמצאה. עם ישראל קיבל את החירות כמתנה ולא לקחה בכוח לעצמו.

מצרים, אותיות יצרי"ם, היא ארץ של תאוות (כמרומז בפסוק "לראות את ערות הארץ באתם" בראשית מב, ט), לא במקרה הינה גם "בית עבדים" (שמות כ,ב), שכן מי שהוא עבד ליצריו, העבדות מקננת בליבו. זקוק הוא להרבה עבדים על מנת להגשים את תאוותיו. על עבדים אלה ישתלט בכוח כמובן, אולם בעיני עצמו אנוס הוא לכך, כמו היותו אנוס לתאוותיו. המצרי המכור לתאוותיו אמנם משמר הוא את ממלכתו ומגן עליהם כאדון, אך בעצם מפחד הוא כעבד לאבד את שלטונו – "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, י).

כניעתו של פרעה והבנתו את קוצר יכולתו מול ה', בבחינת "תאוות רשעים תאבד", הינה קריסה של תפישת עולם גם בתוך עם ישראל. מעתה הם כבר לא צריכים לרצות את אדונם כעבד נרצע. אך ייתכן שתאוות רשעים זו לא "תאבד" עד אשר תמצא האבדה שמאחוריה. עם ישראל ימשיכו ויתגעגעו לפרעה כפי שאכן קרה במדבר, עד שיקבלו את האבידה  שמסתתרת מאחורי תאוותם. יתכן שתאווה מוזרה זו, להיות עבד, באה לענות על  צורך בנאמנות, בקשר, בשייכות ובמסירות, אלא שבלא האהבה והחירות כל אלו הינם עבדות. עתה משיצאו לחירות, אותם צרכים עצמם מוסבים לעבודת ה', אלא שהפעם מתוך חירות ובחירה. שמא אפשר לומר שהאבדה שהסתתרה מאחורי שעבוד מצרים הייתה התורה. אשר על כן בכך פותח ה' את מעמד הר סיני: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).