דילוג לתוכן העיקרי

תועבות אבותם

קובץ טקסט

הנבואה שלפנינו פותחת בתאריך: "בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ", כשנתיים לפני תחילת המצור על ירושלים, שנה לאחר המועד האחרון שהוזכר בראש פרק ח', ושנתיים לאחר התאריך בראש הספר; במילים אחרות: מועד החורבן הולך ומתקרב.[1] עתה "בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי". סביר להניח כי זקני ישראל אלה קשורים לזקני ישראל שבפרק י"ד.[2] יתכן גם כי בואם לפני יחזקאל לא נבע מתוקף היותם גוף רשמי של זקנים, אלא כפרטים, המעוניינים לשמוע על גורלם האישי. דרישתם של הזקנים נדחית מיד, ויחזקאל מוכיחם כנציגיהם של העם:[3]

"דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' א‑להים' הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' א‑להים"   (פס' ג).

בקשתם נדחית על ידי ה', ובמקומה מצווה הנביא:

"הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם – אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם"  (פס' ד).

תיאור זה שמגולל בפנינו הנביא, תחילתו מהיות בני ישראל לעם במצרים ועד עתה, וזאת באמצעות תבנית קבועה המתארת את התנהגות העם והתגובה האלוקית. תבנית זו כוללת הוראת חוקים לעם ישראל (או אזהרה על חוקים שכבר ניתנו) ולאחריה הפרת החוקים על ידי העם, כעס  א-להי הנובע ממעשיהם של העם הגורר רצון להשמיד את העם, ולבסוף ויתור אלוקי על מתן העונש בשלמותו, מתוך דאגה לשמו של ה'.

התקופה

ישראל במצרים (פס' ה-ט)

יוצאי מצרים (פס' יא-יז)

דור המדבר (פס' יח-כו)

מתן חוקים ואזהרה

בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם: בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם:

וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם:

 

וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם: וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם:

 

מרד בה'

וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ

וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד

וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ

כוונת ה' להעניש בכליה

וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:

וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם:

וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר:

 

ה' עושה למען שמו

וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם:

וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם:

 

מעשה ה'

וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר:

וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ: וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר:

גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם: וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי ה':

 

על פי נבואה זו, תולדות ישראל מיום היותם לעם במצרים הן שורה של פניות ה' אליו הנדחות בפועל על ידי העם, ותגובות ה' שהלכו והחמירו. מרי העם נובע מדבקותם בגילולי הגויים ובדרכי אבותיהם הנשחתות. בעל כורחם מבצע ה' את אמרתו, מוציאם ממצרים, ומביאם אל הארץ אשר תר להם.[4] זהו האיזכור היחיד בספר שבו מוזכרת יציאת מצרים; היא איננה מוזכרת בנבואותיו למצרים (פרקים כ"ט-ל"ב) וגם לא בהתייחסותו לחג הפסח (פרק מ"ה, כא)..

לאחר תיאור מעשי העם מאז היותם במצרים ועד עתה, מוכיח הנביא את בני דורו על התנהגותם, אך הקשר למצרים לא מסתיים בתיאור מעשי העם בעבר – גם תקומת העם בעתיד מבוססת על הדגם המוכר לנו מסיפור יציאת מצרים בספר שמות. שלבי גאולת העם בעתיד יכללו: קיבוץ גלויות ('וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה'), מדבר ('וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים'), ברית ('וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית'), ניפוי הפושעים והגעה לארץ ישראל. התיקון לחילול שם ה', המהווה מוטיב חוזר בפרק, הוא הקידוש:

'בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם'      (פס' מא).

פרק זה מדגים בצורה ברורה כי גלגל חוזר הוא בעולם; עם ישראל עובר על חוקי ה', וכתוצאה מכך נמצא בלתי ראוי לגאולה, אך למרות זאת הוא מושב לארצו, על מנת שלא לחלל את שם ה' לעיני הגויים. חילול שמו של ה' אינו נובע ממעבר על חוקי ה'. החילול הוא לעיני הגויים, והוא נובע מדרך ראיית הגויים את עם ישראל, עם ה', עזוב וזנוח מצד א-לוהיהם. לכן, תיקון החילול, שהוא קידוש ה', מתבצע אף הוא לעיני העמים, על ידי קיבוץ ישראל מכל הגלויות.[5].

1. אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ!

מקום של כבוד שמור למצוות השבת בספר יחזקאל. דבר זה ניכר יותר מכל, בכך שהיא מצויינת בנפרד מ'החוקים והמשפטים' בפרק במסגרת הצגת מעשי העם מצאתו ממצרים ועד לכניסתו לארץ (ראו פסוקים יב-יג; טז; כ-כא; כד). כמו כן, היא מצויינת בפירוש בין חטאי הכוהנים והעם בפרקים כ"ב וכ"ג, ושמור לה מקום מיוחד גם בחזון המקדש העתידי (פרקים מ"ד, מ"ה ומ"ו).

על מעמדה הייחודי של השבת ביחזקאל עמדו כבר פרשני ימי הביניים: רש"י ור' יוסף קרא מפרשים (ככל הנראה בעקבות שמות ל"א, טז-יז) כי קדושת העם ע"י ה' ניכרת בכך שיום המנוחה של ה' (עם סיום הבריאה) ניתן לעמו. ר' יוסף קרא אף מדגיש כי "כשישראל משמרין את השבת, מעידין עלי שבראתי את העולם לשישה ימים ונחתי בשביעי...". עם זאת, יחזקאל אינו מזכיר את זכרון הבריאה כגורם לכך שעל העם לשמור את השבת, ולכן נראה כי ר' אליעזר מבלגנצי מדייק יותר בציינו כי בריאת העולם איננה מבדילה את עם ישראל מהגויים, ולכן קידוש ה' את עמו היא הסיבה לכך שהוטל על ישראל לשומרה. קיימים גם פירושים נוספים (כך למשל, רד"ק ור' יוסף אבן כספי) הטוענים כי לשבת יש מאפיינים מיוחדים, שגורמים לה להיות מצווה ייצוגית.

נראה שחידושו של יחזקאל הוא לא רק בציון השבת מספר פעמים רב יותר מאשר נביאים אחרים, אלא בכך שהוא רואה בשבת אות – ולא לבריאת העולם, אלא לקדושה המיוחדת של ישראל: "לדעת כי אני ה' אלוקיכם" (פרק כ', כ). ואכן, להיותה של השבת 'אות' מצויינים שני נימוקים ביחזקאל:

"וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" (כ', יב);

"וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (פס' כ).

הנימוק הראשון קיים כבר בספר שמות:

"אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות ל"א, יג),

אך הנימוק השני, על פיו השבת היא כמעידה על כך ש'ה' א­‑לוהיכם', הינו חידוש של יחזקאל, ואין לה מקבילה בתורה. נראה כי בדרך זו מעצימה נבואת יחזקאל את מעמדה של השבת: בשמירתה לא רק שהעם משמר את קדושתו, אלא גם מעיד ומנכיח את העובדה שה' א‑לוהיו, וחילול השבת מפר עדות זאת. אלא שכבר עם נתינתה של השבת בדור המדבר, העם חילל אותה, ובכך הוא הצהיר פומבית שהוא איננו נאמן לא-לוהיו, ומעדיף לעבוד אלילים אחרים. משום כך, בנבואת יחזקאל, הנאמרת בדור החורבן, תופסת השבת מעמד מיוחד וייחודי – זוהי עדות ברורה למרחק שבין העם וא-לוהיו, שהביא בסופו של דבר לטומאת המקדש ולחורבנו. זאת גם הסיבה לכך שבנוסף להתייחסויות למקדש בפרק זה, מוזכרת השבת גם בפרקים נוספים (כ"ב, ח; כ"ג, לח) בין הגורמים לחורבן. השבת מוזכרת ביחזקאל שוב רק בפרקים העוסקים בחזון העתידי, שגם בהם עומד המקדש על תילו, ונעדרת מפרקי התקומה של יחזקאל (ל"ד-ל"ט) שלפני חזון המקדש העתידי. נראה שהסיבה לכך היא משום שקיומה של השבת כעדות לכך שה' הוא א-לוהי העם, רלוונטית רק בשעה שהעם איננו חוטא יותר ומכיר בא-לוהיו. מצב זה יתקיים רק כשהמקדש יעמוד שוב על תילו, לא בחורבנו, ולא בעת שהותו של העם בגלות.[6]

2. נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים – כיצד?

פסוקים כה-כו בפרק קשים באופן מיוחד; כיצד יתכנו דברי הנביא:

"וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם: וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי ה' "?

ואכן, עם קושי זה מתמודדים הפרשנים בדרכים מגוונות.[7] ת"י מתרגם:

"ואף אנא מדמרדו במימרי ולא אבו לקבלא לנביי ארחיקתנון ומסרתנון ביד יצרהון טפשא אזלו ועבדו גזירן דלא תקנן ונימוסין דלא יתקיימון בהון".[8]

בדרך זו, עשיית החוקים הלא טובים מיוחסת לעם, ומעשה ה' הוא מסירתם ליצרם והוא שגרם להם לקיים את החוקים בדרך שאינה ראויה. כלומר, ה' איפשר לעם (שרצה בכך) לחטוא. בעקבות התרגום, מפרש רש"י:

"מסרתם ביד יצרם להכשל בעוונם... אותם מתנות שחקקתי להם לקדש לי כל בכור, מסרתים ביד יצרם להעבירם לאותם בכורות למולך – הרי חוקים לא טובים",

ר' אליעזר מבלגנצי, המפרש את חטאו של העם בכך שעירבו את עבודת ה' עם עבודת גילולים, מסביר שהכוונה במילים 'חוקים לא טובים' היא שבני ישראל לא יקבלו עליהם שכר בגלל חומרת חטאיהם.

כך או כך, המשותף לפירושים אלה הוא שהם מעמידים את הכתוב בדרך שאיננה עולה מעיון בפשטי הכתובים כשלעצמם. דרך אחרת מוצגת בבהירות ע"י משה גרינברג:

"כיון שנגזרה גלות על ישראל, יש להבטיח שיתמידו ברשעתם עד הסוף, עד שימלאו את סאתם וישלימו את עוונם. מי שמבקש ה' להמיתו יתן מכשול לפניו אשר ימות בו (פרק כ, פסוק ג). כאן מתאר הנביא את המכשול – כדרך שהוא מרבה לתאר את עונשי האל – כמידה כנגד מידה: הם מאסו פעמיים בחוקי ה' הטובים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ובחרו בחוקי אבותיהם ובמשפטיהם (הלא טובים אשר עושיהם לא יחיו בהם). מה עשה להם ה'? קיים להם בחירה זו, ונתן להם תמורת חוקי החיים "חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם", לקיים מה שנאמר: "מדרכם אעשה אותם ובמשפטיהם אשפטם" (פרק ז פסוק כו)... נמצאנו למדים שהנביא תפש את כל תקופת בית ראשון כזמן מילוי סאת העוון להצדיק כליון שנחרץ מראש..."[9]

נראה כי החוקים הלא טובים הם חוקים הקשורים בכך שהעם נתן מתנות שטימאוהו, מתנות אלה היו: "בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם". יתכן שבנבואתו מייחס הנביא לעם את הדעה המוטעית כי מותרת הקרבת הבכורות. מעשה זה שרווח בין עובדי האלילים (נתינה למולך והעברה באש), ואף היה לו הד בסיפור עקדת יצחק, גרם לתפישה שרווחה בעם, שניתנה לגיטימציה א-לוהית למעשים אלה. דבריו של יחזקאל מתחדדים על רקע תיאורי ירמיהו של מעשי העם בתקופה זו:

"וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז', לא).

"וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (שם י"ט, ה)

"וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן הַחֲטִי אֶת יְהוּדָה" (שם ל"ב, לה).[10]

הדגשתו של ירמיהו בכל אחד משלושת הפסוקים האלה בהם הוא מזכיר את שריפת הבנים באש, כי המעשה נעשה בניגוד לצו ה', לא היה עולה על דעתו של ה', ושה' לא היה מחטיא בדרך זו את עמו – היא יוצאת דופן בתיאור חטאי העם, שכן בדרך כלל אין הנביאים מדגישים שלא כך ציווה ה' את העם. יתרה מכך, יתכן גם כי העם נתלה בפרשנות מילולית לפסוק בשמות כ"ב, כח: "בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי".

נראה כי אם אכן, כפי שעולה מיחזקאל, רווחה בעם הדעה כי מעשה זה לגיטימי גם בעיני ה', ברורה החזרה על המסר הנבואי בדברי ירמיהו כי אין רגלים לדבר. מסר זה אף מודגש בדברי יחזקאל בפסוק לא:

"וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם"!

3. וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם (כ', ל-לח)

הפרקים בתולדות עם ישראל המוזכריםבפרק כ' ביחזקאל אינם מקריים, וסקירתם מהווה נדבך חשוב בהבנת תהליך הגאולה כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר. תקומת העם בעתיד מתוארת בפסוקים לב-לח כך:

"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן: חַי אָנִי נְאֻם ה' א‑להים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם ה' א‑להים: וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית: וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ".

מעניינים דבריו של יהודה אליצור לפסוקים אלה:

"גם כאן יש... רמז לגלות... לאמתו של דבר, זהו הצד השני של מטבע הקיום של ישראל. המקרא סבור כי לישראל נועדו שני תחומי קיום: תחום אחד של אורה ורוממות, וזוהי ארץ ישראל. תחום שני של פורענות וחשיכה, וזוהי הגלות. שניהם תחומי קיום לגיטימיים שנועדו לישראל מראש; זה צפוי לו וזה מאיים עליו תמיד."[11]

לאור דבריו אלו, מסביר אליצור כי "מדבר העמים" הוא ביטוי סמלי למנגנון האכזרי של ההוויה הגלותית; ואילו "מסרת הברית" כאן (בעקבות תרגום השבעים) פירושה "מספר", שכן הוא אומר "והעברתי אתכם תחת השבט", כלומר רועה המעביר במספר את צאנו, שומר את מי שצריך לשמור ושולח לשחיטה את מי שצריך לשלוח לשחיטה. לבסוף מסכם אליצור:

"כללו של דבר, המקראות ביחזקאל כ מדברים בחזון הגלות הכלל-היסטורי. על האידיאה הגדולה העוברת והמהלכת על פני כל הדורות של החוקים השולטים בגלות. כל קיבוץ ישראלי בגלות המעלה על רוחו "נהיה כגוים בית ישראל", כלומר ההולך לקראת טמיעה, ניבא לו יחזקאל שלא יצליח להיטמע ושהוא יישמד בטרם ייטמע. ראשיתו של חזון זה בויקרא כו: "ואכלה אתכם ארץ איביכם". המשכו בנבואת עמוס "כאשר ינוע בכברה", המלמדת ש"אכילת" הגלות היא סלקטיבית. נבואת יחזקאל מגלה את טיב הברירה: "וברותי מכם המרדים והפושעים בי", ואילו הנאמנים בברית ה' יישרדו וייגאלו. הנבואה הזאת משמיעה את האידיאה חובקת הדורות של הגלות, ולאורה מזהיר הנביא את בני דורו בגולה הבבלית." 

4. שם בהר קדשי (כ', לט-מד)

נראה כי יפה דייק משה גרינברג את פסוקי הסיום של הפרק:

"בפסוק לט פותח הנביא בעניין חדש: הוא פונה אל שומעיו בזעף, ואומר: מוטב לעבוד את הגילולים לפי שעה, רק לא יחללו עוד את השם במתנותיהם הנתעבות! עת ומקום נקבו לעבודת ה', לאחר הגאולה, ובארץ ישראל, ורק כשהעם כולו יכול להשתתף בה. "בְהַר קָדְשִׁי... שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ; שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם...". שלוש פעמים 'שם' לציין את מקום העבודה הרצויה, כנגד ארבע האזכרות שבפסוק כח."[12]

רק אז מגיע תהליך הגאולה לסופו:

"בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם".

אך הנביא חוזר ומדגיש כי גם לאחר קיבוץ העם והבאתו ארצה, העם ימשיך בחטאיו, היות שהגעת העם ארצה לא התרחשה לאחר חזרתם בתשובה או כתוצאה משינוי כלשהוא במעשיהם:

"וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' א-להים".

 

היחידה הנבואית שבפרק כ' פסוקים ל-מד, היא נבואת התקומה השלישית והמאוחרת מבין שלושת נבואות הגאולה שקדמו לחורבן (קדמו לה פרק י"א, פס' יד-כא; ט"ז, נט-סג). נראה כי נבואה זו שמסיימת את סקירת ההיסטוריה ע"י הנביא מטרתה להדגיש באמצעיים ייחודיים את חומרת חטאי העם באמצעות הצירוף הייחודי 'עלילות נשחתות': "לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת" (מד). סיומת זו דומה לסיומת של שתי נבואות התקומה האחרות מלפני החורבן. כולן מדגישות את מעשי העם, ומעמידות את הנבואות אודות הגאולה בעתיד, שקדמו לחורבן, בצל חטאי העם.[13]

עתה אנו למדים כי תקומת העם בעתיד על פי נבואת יחזקאל, לא תבוא בגלל ברית האבות, שאיננה מוזכרת כאן כלל, והיא גם איננה מיוחסת לחזרת העם בתשובה. זוהי 'גאולה' כפויה שהמניע לה הוא חילול שם ה'. בני ישראל מחללים את ה' בעצם הימצאותם בגלות – "עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (ל"ו, כ). וכך גם ה'פזמון החוזר' של פרק כ' (פס' ט, יד, כב, מא). אם כך, העם צריך להתבייש במעשיו, בגלל המניע האלוקי להשבת העם לארצו, כיוון שגאולה זו נכפית על העם, בשעה שניטלת מהם הבחירה החופשית, ואולי אפילו בניגוד לרצונם. משום כך, לא כל עם ישוב לארצו, ואת חלקם הקב"ה יברור מתוך עמו במדבר העמים.

תיאור זה של תקומת העם שונה מתיאורי הגאולה המוכרים מירמיה ומישעיה, ועוד נדון בהבדלים אלה בעז"ה בשיעורים שיעסקו בפרקים ל"ד-ל"ט.

 

 


[1]   אם אכן נבואותיו של יחזקאל בפרקים א'-כ"ד מסודרות בסדר כרונולוגי, אזי בקובץ הנבואות הנוכחי (פרקים א-כד),  פרקים א'-ז' ניתנו בשנה החמישית לגלות יהויכין, פרקים ח'-י"ט בשנה השישית, פרקים כ'-כ"ג בשנה השביעית, ופרק כ"ד ניתן בשנה התשיעית.

[2]   ראו שיעור 12 – בחלק שעוסק ב'דורשי נבואה'.

[3]   ראו יאיר הופמן, לשאלת המבנה והמשמעות של יחזקאל פרק כ', עמ' 473-489.

[4]   ראו: משה גרינברג, יחזקאל כ' והגלות הרוחנית, עז לדוד; קבץ מחקרים בתנ"ך, מוגש לדוד בן-גוריון במלאת לו שבעים ושבע שנים. ירושלים: החברה לחקר המקרא בישראל; החברה היהודית העולמית לתנ"ך, תשכ"ד עמ' 433-442.

השנה השביעית לגלות יהויכין היא שנה אחר שבטלה נבואת הגאולה של חנניה בן עזור, בירמיה פרק כ"ח, (פס' א-ד). גרינברג שיער כי ניתן ללמוד מהקשר זה כי הגיעה העת שבה הגולים חתרו לנורמליזציה של חייהם בגלות. יתכן כי הלך רוח זה התבטא גם ברצון העם לחדש את הפולחן בבבל, ואולי נבואת הזעם של יחזקאל בפרק זה, וההדגשה כי הם יוחזרו בעל כורחם לארצם, הוא ביטוי לעובדה כי יתר העם השלים עם הגלות. (עמ' 439-442). עם זאת, נראה לי כי על אף הרצון להבין את הנבואה על רקע הקשרה ההיסטורי הקונקרטי, זוהי אפשרות סבירה אחת מיני רבים.

[5]   לכך נוספת נימת לוואי בפרק, והיא שבח הארץ (פס' ו, טו, כח, מ).

[6]   בייחודם של פרקים אלה נדון בעז"ה בעתיד.

[7] עוד בנושא זה, ראו: נספח ד: יחזקאל כ, כה-כו בספרות היהודית המסורתית, בתוך: כשר, יחזקאל א-כד, עמ' 404-406.

[8]   שתרגומו: ואף אני, משמרדו בדבריי ולא אבו לשמוע לנביאי, הרחקתים ומסרתים בידי יצרם הטיפש, [והם] הלכו ועשו חוקים שאינם ראויים ומנהגים שלא יחיו בהם.

[9]  גרינברג, יחזקאל כ והגלות הרוחנית, עמ' 436. במאמרו הוא אף עומד על הדמיון שבין תולדות ישראל בפרק ששיאם בנתינת חוקים לא טובים ותולדות מצרים בשמות פרקים ז'-ט"ו, ששיאם בהכבדת לב פרעה.

[10]  וכן גם במיכה פרק ו', ז: "...הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?"

[11] יהודה אליצור, ישראל במדבר העמים יחזקאל כ, לב-לח, עיונים בספר יחזקאל (דברי חוג העיון בתנ"ך בבית נשיא המדינה), ירושלים תשמ"ב, עמ' 43-66; לפירוש יחידה נבואית זו (והשוואתה לעמוס ט, ח-ט), כדאי לעיין במאמרו.

[12] גרינברג, שם, עמ' 438.

[13] בפרק י"א: 'ליבם ההולך אחר שיקוצים ותועבות', בפרק ט"ז: 'זיכרון ובושה של העם על כלימתם', ובפרק כ': 'דרכיהם הרעים ועלילותם הנשחתות'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)