דילוג לתוכן העיקרי

שתי אגדות בפתח הפרק השני | 2

קובץ טקסט

בשיעור הקודם עסקנו באגדה על שאול המלך, המובאת בתחילת הפרק השני, אגב הדיון על הפייסות וספירת אצבעות הכהנים. במשנה שעוסקת בפייסות מובא, כפי שראינו, סיפור על שני כהנים שרצו על המזבח והיו צמודים מאד, עד שאחד דחף את חברו כדי לנצח במירוץ והלה נפצע:

בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח - תורם. ובזמן שהן מרובין - רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות - זכה. ואם היו שניהן שוין - הממונה אומר להן: הצביעו. ומה הן מוציאין - אחת או שתים. ואין מוציאין אגודל במקדש. מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה - התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס.

                        (משנה יומא, פרק ב, משנה א)

התוספתא (א, יב) מביאה סיפור דומה אך גם מאד שונה:

מעשה בשנים כהנים שהיו שוים רצים ועולין בכבש, דחף אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות נטל סכין ותקע לו בלבו. בא ר' צדוק ועמד על מעלות האילים ואמר: "שמעוני בית ישראל אחינו הרי הוא אומר "כי ימצא חלל וגו' ויצאו זקיניך ושפטיך ומדדו" (דברים כא, א) בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה על ההיכל או על העזרות, געו כולם אחריו בבכיה. ואחר כך בא אביו של תינוק, אמר להם: אחינו אני כפרתכם, עדיין בנו מפרפר וסכין לא ניטמת, ללמדך שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה" (מלכים ב כא, טז) מיכן אמרו בעון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא.

התלמודים, הן הירושלמי והן הבבלי בחרו להביא את הסיפור מהתוספתא. בירושלמי (פ"ב ה"ב, לט ע"ד) הסיפור מובא יותר בקצרה, והסוגיה לא דנה בו,[1] אך בבבלי (יומא דף כג ע"א) מובא הסיפור במלואו:

 

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר: "כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך" (דברים כא, א), אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא [את] ירושלים פה לפה" (מלכים ב כא, טז).

 

הגמרא בבבלי מוטרדת מהיחס בין שני הסיפורים, במשנה ובברייתא. היא יוצאת מתוך נקודת הנחה ברורה שאלה שני סיפורים שונים, ולכן היא מנסה לברר את סדר הדברים:

הי מעשה קדים? [איזה מעשה קרה קודם?] אילימא דשפיכות דמים - השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא, אנשברה רגלו תקינו [אם נאמר שמעשה הרצח התרחש קודם, ולא תקנו בגללו פייס להחליף את התחרות, אז יתקנו בגלל שבירת רגל?] ? אלא דנשברה רגלו קדים. וכיון דתקינו פייסא - ארבע אמות מאי עבידתייהו? [אלא, מעשה שבירת הרגל קדם. אך – אם תקנו בעקבותיו פייס איך הגיעו שוב לתחרות בארבע אמות (ולמעשה הרצח)?] אלא, לעולם דשפיכות דמים קדים. ומעיקרא סבור: אקראי בעלמא הוא, כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה - תקינו רבנן פייסא. [אלא, מעשה הרצח קדם, ובתחילה סברו שזה מקרה חד-פעמי ואקראי. כאשר ראו במקרה שבירת הרגל שהסכנה שכיחה יותר – תקנו את הפייס].

מכל מקום, מכיוון שהגמרא בחרה להביא את הסיפור שבברייתא, נדון בו כעת.

פרופ' יונה פרנקל ז"ל דן בסיפור זה[2] ומעלה כמה נקודות חשובות, שנציינן להלן עם תוספות קטנות משלנו:

 

א. לסכין יש משמעות סמלית חשובה מאד בסיפור. הסכין בעזרה היא כלי קודש, שנועד לשחיטת קרבנות. לכן, תחילת המשפט 'נטל סכין' יוצרת ציפייה מאד אחרת בתוך ההקשר וה'סֶטינג' של הסיפור, ומעבה מאד את הניגוד להמשך המשפט – 'ותקע לו בליבו', מעלה מאד את גורם ההפתעה בתפנית זו. עניין הסכין חוזר ועולה בסוף הסיפור ונתייחס לכך להלן.

ב. מעלות האולם שעליהן עומד ר' צדוק הם המקום שעליו עמדו בדרך כלל הכהנים לברך את העם ברכת כהנים. והנה, במקום לברך ברכת כהנים, שמסתיימת ב'וישם לך שלום', אומר ר' צדוק משהו מאד אחר, אפילו מנוגד. הוא מקריא את פרשת עגלה ערופה. נביא אותה כמעט במלואה (דברים כא, א-ח):

כִּי־יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל־הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא־עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא־מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת־הָעֶגְלָה אֶל־נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא־יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ־שָׁם אֶת־הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְקֹוָק וְעַל־פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל־רִיב וְכָל־נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל־הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל־הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־פָּדִיתָ יְקֹוָק וְאַל־תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.

ר' צדוק מצטט מהפרשה הזו כמובן באירוניה. אמנם לפניהם נמצא לכאורה חלל, אך לא ניתן לומר כאן 'לא נודע מי הכהו'. בפרשה כתוב שהכהנים הם שנבחרו 'לברך בשם ה' ', אך ר' צדוק, בעמדו על אותן מעלות שעליהם בדרך כלל מברכים הכהנים את העם, אומר דברים שונים מאד. הכהנים אינם יכולים להגיד כאן 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', ובעיקר לא 'ועינינו לא ראו'. ממילא, טענתו של ר' צדוק בתוכחתו לעם היא שהבטחת הכפרה שמופיעה בסיום הפרשה – 'וניכפר להם הדם' – לא יכולה להתממש. במקום שהכהנים יבקשו כפרה על העם הם הביאו עליו חוסר כפרה.

אכן, מכל בחינה הבאת עגלה ערופה שתכפר על הרצח איננה רלוונטית, והיא משמשת ככלי ספרותי אירוני. כפי שהגמרא מציינת בהמשך:

וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן: אינה מביאה עגלה ערופה. ועוד: "לא נודע מי הכהו" (דברים כא, א) כתיב - והא נודע מי הכהו. אלא כדי להרבות בבכיה.

הזכרת העגלה הערופה הינה, כפי שכותב פרנקל, תכסיס אירוני של ר' צדוק, על מנת להביא את העם לתחושה הקשה שמולידה את הגעייה בבכייה.

            ברם, בכך לא מסתיים הסיפור. אביו של הכהן הנרצח מגיע, והוא אינו שומע או אינו מבין את דבריו של ר' צדוק. תגובתו למצב רק מחריפה את ההשלכות הרוחניות החמורות של המאורע. האב קהה למות בנו, ומתרכז בטהרת הסכין במידה ויצליחו לשולפה מהבן בטרם נפח את נשמתו, שכן עדיין הוא מפרפר. מחשבתו של האב אודות סכין זו, אשר בזכות פרט הלכתי טכני היא 'הוצלה' מטומאה ועל כן תוכל להמשיך ולשמש לעבודת הקרבנות, למרות הרצח הנורא שבוצע בה, כפי שמציין פרנקל, ממחישה את האטימות לערכים האנושיים ואת סדר העדיפויות המעוות. אירוני ביותר הוא ניסיון הנחמה שהוא מנסה להטיל כלפי הסביבה – 'אני כפרתכם', לאחר שדבריו של ר' צדוק המחישו עד כמה האפשרות לכפרה רחוקה.

            יתר על כן, האירוניה בקטע עם האב היא חריפה אף יותר. בעיני האב, מה ש'מציל את המצב' הוא שהבן עדיין מפרפר, וממילא הסכין לא נטמאת. אך למצב של 'מפרפר' יש משמעות נוספת בהקשר הרחב של הסיפור.[3] במדרש ההלכה התנאי, ספרי דברים (פרשת שופטים, פיסקא רה), מופיעה מילה זו במדרש על עגלה ערופה:

            חלל, ולא מפרפר

ממילא, באופן אירוני, המצב של 'מפרפר' רק מוסיף סיבה נוספת מדוע כפרת עגלה ערופה אינה רלוונטית כאן. כך ה'פרפור', שאינו מטיב את המצב המוסרי החמור, משמש כאמצעי ספרותי בעל משמעות כפולה בסיפור – הוא מביא את האב בחשיבתו המעוותת למסקנה ש'הכל בסדר', מפני שניתן להציל את הסכין מטומאה, בעוד שהוא מחזק, באופן סמלי, את דברי התוכחה של ר' צדוק על חוסר ההיתכנות של כפרה על ידי עגלה ערופה.

חשוב לציין כי הדרך בה מסופר הסיפור בבלי, למרות דמיונו הכמעט מושלם לניסוחי התוספתא, מעניקה לעגלה הערופה תפקיד, חשוב ביותר, דווקא בהקשר הרחב של הסוגיה. עניין העגלה הערופה יוצר זיקה משמעותית בין הסיפור הזה, על רצח הכהן, לבין האגדה שעסקנו בה בשיעור הקודם, על שאול המלך. שתי האגדות סמוכות מאד בגמרא, אף אם אינן צמודות לגמרי (ביניהן מפריד קטע הלכתי קצר שדן בהוצאת האצבעות בפיס). במבט ראשון נראה שהסמיכות בין האגדות מקרית וחסרת משמעות, מה גם שאינן צמודות. ברם, הזיקה שנוצרת באמצעות העגלה הערופה מאירה את הקשר ביניהן באור חדש. תשומת לבנו גם מוסבת לכך שקיים קשר נוסף בין האגדות, שכן בשתיהן מדובר ברצח חמור של כהן/כהנים, ובשני המקרים המניע הוא קנאה ותחרות (רצח נוב עיר הכהנים הוא חלק מקנאתו המטורפת של שאול בדוד).

            העגלה הערופה יוצרת זיקה משמעותית בין האגדות: באגדה על שאול עולה עניין  העגלה הערופה בטענתו של שאול כנגד הריגת אנשי עמלק:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול  'לך והכית את עמלק' (שמואל א טו, ג) אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה!'.

בהמשך, כשבהוראתו של שאול נרצחים כהני נוב ומשפחותיהם, מוכחת הצביעות והחלילות שבטענתו הקודמת של שאול. שאול דאג לעמלקים, עם שה' ראה כגורם של רשע בעולם, אך לא לכל הנפשות בנוב. רתיעתו של שאול מהריגת העמלקים בציווי ה', ולא מהריגת כהנים ומשפחותיהם, אנשים רבים חפים מפשע, בנוב, מהווה דוגמה לעיוות ערכים. אותו סוג של עיוות מודגם בסיפור על רצח הכהן על המזבח, כאשר לכהן הרוצח חשוב מאד לזכות במצווה של עבודה על המזבח, אך הוא אינו מוטרד מרצח, ואף אבי הכהן הנרצח מוטרד מאד מטהרת הסכין ולא מוטרד כלל מרצח הכהן, שהוא גם בנו. שתי האגדות מדגימות, אפוא, לא רק פגם מוסרי - נכונות לרצוח או השלמה עם רצח, אלא גם עיוות ערכי המתבטא בקבלת רצח חפים מפשע בשוויון נפש לעומת דאגה לערכים אחרים, פחותים בחשיבותם. בשתי האגדות ממלאת העגלה הערופה תפקיד בחשיפה האירונית של מערכת הערכים המעוותת: באגדת שאול הזכרתה בדבריו על העמלקים אך 'שכחתה' כשמדובר בכהני נוב היא אירונית, ובסיפור רצח הכהן הזכרתה על ידי ר' צדוק היא דרך אירונית כדי להמחיש את חומרתו המוסרית של המצב.[4]

            מבין שתי האגדות המובאות כאן, הבאתו של סיפור רצח הכהן במיקום הנוכחי במסכת טבעית יותר, היות והוא קשור ישירות לסיפור המקביל שמופיע במשנה כמו גם לאופן שבו זכו כהנים בעבודות. אגדת שאול, לעומת זאת, נראית כמעט כאילו הבאתה כאן נעשתה במעין גלגול אסוציאטיבי אשר נולד מהדיון על מניית הכהנים (דיון שהזכיר 'אגב אורחא' את האופן שבו שאול מנה את בני ישראל). ברם, לאור הקשר שמצאנו כעת בין שתי האגדות נראה שאגדת שאול יושבת באופן יציב יותר בסוגיה. לאור זאת, נראה שניתן למצוא באגדת שאול נקודה נוספת המתקשרת למוטיב החוזר על עצמו באגדות המסכת. ראינו שיש באגדות אלה ביקורת רבה על כהני שלהי בית שני, ועוד נראה שחלק מהרעיון הזה קשור גם בהעצמה של הסיטואציה שבה כביכול, עם החורבן, הכהנים 'הודחו' (זמנית) מהנהגת העם, והם הוחלפו בחכמים, כשם שעבודת המקדש, במידה מסוימת, הוחלפה בלימוד התורה – נקודה שתעלה בהמשך עיונינו. כל זאת, בשל התנהגותם של הכהנים בשלהי בית שני והאופן שבו הם ניהלו את המקדש. אגדת שאול, שמתייחסת לסטייתו של שאול מהדרך במלחמת עמלק ובאבדן המלוכה שלו בעקבות כך משתלבת ברעיון הזה היטב, שכן גם שאול לא הנהיג את העם על פי ציווי ה', ולכן הוא הוחלף.

            אפשר שיש לעגלה הערופה בסיפור הזה משמעות נוספת בהקשר הרחב יותר של המסכת. במקום אחר במסכת (לז ע"א) אנו מוצאים שדין חשוב בוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים, דין המהווה חלק מרכזי ממעשה הכפרה על הכהנים ועל העם ביום זה, נלמד מדיני עגלה ערופה:

ומנין שבשם? נאמר כאן כפרה ונאמרה בעגלה ערופה כפרה, מה להלן בשם אף כאן בשם.

הגמרא כאן לומדת אלמנט חשוב בכפרת יום הכיפורים -  הזכרת השם המפורש בווידוי, מהליך הכפרה הקיים בעגלה ערופה. בתהליך הכפרה המתואר בפרשיית עגלה ערופה מופיעה הזכרת שם ה' ע"י הכהנים במפורש – 'כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה'...'. בהמשך שם, מזכירים הכהנים בבקשת הכפרה את שם ה': 'כפר לעמך ישראל אשר פדית, ה'...'. אם קוראים לימוד זה בהקשר של הסיפור שלנו אנו מקבלים שוב את הקשר הניגודי החריף בין ייעוד הכהנים לברך בשם ה' על מעלות האולם, ולבקש כפרה, ע"י הזכרת שם ה', על עצמם ועל העם כולו, לבין עמידת ר' צדוק על אותן מדרגות ואמירתו שאין במקרה זה אפשרות לבקש כפרה.

בסיפור רצח הכהן המופיע בבבלי ישנה משמעות חשובה גם למשפט נוסף בסיפור, אשר טרם התייחסנו אליו - המשפט החותם את הסיפור: 'וכן הוא אומר  "וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא [את] ירושלים פה לפה' (מלכים ב כא, טז).

משפט זה מופיע אף במקורות אחרים בהם מופיע הסיפור, כגון בתוספתא ובספרי במדבר, אך בבבלי יש לו תפקיד נוסף. הוא קושר את הסיפור הזה לאגדה קודמת שראינו בפרק הראשון, שעסקה בסיבות אשר גרמו לחורבנות בתי המקדש. האגדה שם מבחינה בין הסיבות לחורבן בית ראשון לבין הסיבות לחורבן בית שני. אחת הסיבות לחורבן בית ראשון הייתה שפיכות דמים, והגמרא ציטטה שם בדיוק את הפסוק הזה על מנשה. בהבאת הסיפור על רצח הכהן, שמכיל גם הוא את הפסוק הזה על מנשה, מתרחשת למעשה טרנספורמציה של הפסוק הזה ומשמעותו גם לבית השני. ציטוט הפסוק של מנשה בסיפור זה אומר באופן מוסווה כי הסיפור אינו משקף רק מעשה בודד ואקראי, אלא מבטא מאפיין מסוים של ההתנהלות בבית השני, התנהלות שמצדיקה את קריאת הפסוק על בית זה גם כן.

ממילא, נכון יהיה, ככל הנראה, להשליך לכאן גם את ההמשך של חתימת הסיפור, שאמנם לא מופיע בגמרא עצמה, אך כן מופיע בתוספתא (כפורים, א, יב):

וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה" (מלכים ב, כא טז) מיכן אמרו בעון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא

אם נתבונן במקור תנאי אחר בו מופיע הסיפור, אשר כנראה הוא המקור הראשוני ביותר המצוי בידינו, נראה את המסר באופן מפורש יותר

"ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לה, לד), מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש. מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש... ואחר כך בא אביו של תינוק [ומצאו מפרפר] אמר להם אחינו הריני כפרתכם, עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה (מלכים ב' כא טז) מיכן אמרו בעון שפיכת דמים שכינה מסתלקת ומקדש מטמא:

(ספרי במדבר, פרשת מסעי פיסקא קסא)

בספרי הסיפור נמצא בתוך מסגרת בה נקשרים המעשה ושפיכות הדמים שבו לחורבן המקדש. אם נשוב, אפוא, לגמרא, שהכירה את הספרי, ונראה בה את הדברים דרך נקודת מבט זו, הרי שהבאת סיפור זה עם ציטוט הפסוק על מנשה מהווה התפתחות של קומה נוספת על אגדת החורבנות שראינו בפרק הראשון – התנהלות הכהנים בבית המקדש בשלהי הבית השני מושווית על ידי הגמרא למעשי שפיכות הדמים של מנשה בבית ראשון, והיא מהדברים החמורים שהובילו לחורבן. אנו רואים אפוא, שוב, כיצד בחלקיה האגדיים חושפת אותנו הגמרא לביקורת קשה על כהני שלהי בית שני, ביקורת שמהווה צידוק לחורבן שהתרחש. בשיעור הבא (אי"ה בעוד שבועיים) נעבור לעסוק בחלקיו האגדיים של הפרק השלישי במסכת.

 


[1] מלבד תוספת של מילה פרשנית אחת בסוף הסיפור: 'לגנאי', עיינו שם.

[2] ראה בספרו: י' פרנקל, ספור האגדה – אחדות של תוכן וצורה, עמ' 34­-39.

[3] הדברים כאן ולהלן על הקשרו הרחב של הסיפור אינם מופיעים בפרשנותו של פרנקל, שבאופן כללי טען שבסיפורי האגדה של חז"ל ישנה 'סגירות פנימית' – כלומר – יש ללמוד אותם כיחידות סגורות ללא התייחסות להקשרם הרחב או למידע אחר שחיצוני לסיפור עצמו.

[4] אמנם, קיים כמובן הבדל: בסיפור רצח הכהן הדמות עצמה משתמשת בעגלה הערופה באירוניה, ואילו באגדה על שאול זהו המספר ששם בפיו את טענת העגלה הערופה ויוצר בכך אירוניה, שהדמות עצמה (שאול) איננה מודעת לה כלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)