דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | שני ימים טובים של ראש השנה | 2

קובץ טקסט

 

בשיעור שעבר עסקנו במעמד היום השני של ראש השנה לאור סוגיית הגמרא בביצה בדפים ד-ה. בדברי האמוראים, גאונים וראשונים מצאנו שלוש גישות עקרוניות:

 

1. יום שני של ראש השנה דומה באופיו ליו"ט של גלויות. יום זה הונהג מחמת הספק. וכיום אין ספק היות ומקדשים את החודש לפי החשבון ולכן יש לנהוג רק יום אחד בארץ ישראל (רבנו אפרים, רז"ה והמנהג בא"י בימי הגאונים).

 

2. יום שני של ר"ה שונה במהותו מיו"ט שני של גלויות. מדובר על תקנת חכמים שלא מחמת הספק ולכן מעמד שני הימים כיומא אריכתא וקדושה אחת להם (רב האי, רי"ף, רמב"ם ובימינו בדברי הרב טיקוצ'ינסקי).

3. יום שני של ר"ה שונה מיו"ט שני של גלויות וחוגגים אותו גם בארץ ישראל. יסוד התקנה בימי הבית היה מחמת הספק ויש לכך השלכות הלכתיות גם בימינו כדוג' עירוב (כאשר שבת סמוכה ליום שני של חג) שצריך להיות קיים גם ביום השני. עידון של שיטה זו הוא ההסבר שאנו חוששים לחומרא ששתי קדושות הן.

השולחן ערוך פוסק להלכה כשיטת הרמב"ם שקדושה אחת קיימת לשני ימי ראש השנה לחומרא ולקולא (או"ח תטז,א; תקיג,ה; תקטו,א; תר,א). כך גם מסביר ערוך השולחן:

"אבל בשני ימים טובים של ראש השנה - מערב בערב יום טוב לשני הימים, ואפילו נאכל בראשון - הוי עירוב להשני, וכן אם עירב ברגליו בראשון - אין צריך לערב ברגליו בשני, וזהו דעת הרמב"ם בפרק ח. והראב"ד שם חולק עליו, וסבירא ליה דרק לחומרא אמרינן דקדושה אחת היא, ולא לקולא, ולכן צריך לערב ברגליו גם בשני. וכן אם עירב בפת בראשון ונאכל - אין לו עירוב לשני ע"ש.

אבל רוב הפוסקים הסכימו להרמב"ם, דלגמרי שויוה רבנן כקדושה אריכתא, והרי אין זה איסור תורה, ותחומין דרבנן. והם אמרו מצות עירובי תחומין, והם אמרו דקדושה אחת היא בין לקולא ובין לחומרא, וכן פסקו הטור והש"ע"    (סי' תטז, סעיף ז).

שהחיינו ליום השני?

ברם, למרות שנפסקה הלכה שלשני הימים יש קדושה אחת אנו מוצאים שלהלכה חוששים לשיטה שיש לימים קדושות נפרדות. מקור הדברים בתשובת רש"י כפי שמביאו הטור:

"ולענין זמן בליל י"ט ב' על הקידוש וביום השני על השופר - כתב רש"י בתשובה רבותי אומרין שא"א זמן אלא בראשון דקדושה אחת הן וכחד יומא אריכא דמי, אבל אני אומר שצ"ל זמן וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי ואין חילוק בין י"ט של ר"ה לשאר י"ט של גליות אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן ב"ד פעמים היו עושין ב' ימים אע"פ שלא היה שם ספק שיום ב' הוה עיקר י"ט והיו גומרין יום א' בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה. אבל לענין זמן ממ"נ אי ספק הוא אומר זמן ואי אמנהגא דב"ד סמכינן שהיו נוהגין היום קודש ולמחר קודש אומרים זמן דהא מיום ב' היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה וצ"ל בו זמן וכן הלכה וכ"כ רשב"ם בשם זקינו רש"... והגאונים כתבו שאין לומר זמן בב' לא בקידוש ולא בשופר וכתב א"א ז"ל וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנה לפניו ויברך שהחיינו ויהא דעתו גם על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה נוהג הר"מ מרוטנבורק ע"כ ונ"ל שאם חל יום ראשון בשבת דלכ"ע י"ל זמן בשופר ביום שני כיון שלא תקעו בראשון"        (או"ח סימן ת"ר).

בשיעור שעבר הבאנו את פירושו של רש"י לסוגיית הגמרא שממנו עולה שיום השני של ראש השנה היא תקנת חכמים מימי הבית, ולשני הימים קדושה אחת וכך גם הסביר האור שמח. מדברי רש"י בתשובה עולה הבנה שונה של מעמד היום השני מהסבר האור שמח בהלכות עירובין שהובא בשיעור הקודם. רש"י מתספק לגבי מעמד יום שני של ר"ה וקובע שממה נפשך יש לברך שהחיינו ביום שני- אם שתי קדושות הן הרי שצריך לברך שהחיינו, ואם קדושה אחת עדיין יש יום אחד שהוא חול. אליבא דאמת דברי רש"י מזכירים את הסבר האור שמח בשיטת הראב"ד שיסוד הקדושה האחת נוצר מחמת הספק, שעדיין נמצא ברקע. ביו"ט שני שיסודו מחמת הספק מברכים שהחיינו לאור האפשרות שיום זה קודש והיום הראשון היה חול.

לכאורה לפי שיטת רב האי גאון והרמב"ם, יש לשני הימים קדושה אחת לאור תקנת חכמים, ולכן אין סיבה לברך שהחיינו גם ללא פרי חדש[1]. ואכן ניתן למצוא שאין גישה זו מוסכמת לכל השיטות כפי שמובא בשולחן ערוך הרב:

"אף על פי שבכל יום טוב שני של גליות אומרים זמן בקידוש כיון שעושין אותו מחמת הספק שהיה לאבותינו... אבל בליל שני של ראש השנה יש אומרים שאין אומרים זמן כיון ששני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד הן חשובין א"כ נפטר בזמן של אתמול שהוא תחילת קדושת היום ולמה יחזור לומר זמן באמצע וכן ביום שני על השופר אין לומר זמן שכבר נפטר בזמן שאמר אתמול על השופר. אבל יש אומרים שצריך לומר זמן בין בקידוש ליל שני בין על השופר משום שמה שהן נחשבין כיום אחד ארוך אינו אלא מחמת מנהג אבותינו שהיו בזמן קידוש החודש על פי הראיה והיו חוששין שמא באו עדים אחר המנחה ונמצא ששני הימים הן יו"ט אחד וקדושה אחת עליהם וכיון שאבותינו היו מברכין זמן ביום שני אף שהיו עושין אותן קדושה אחת וכיום אחד שהרי אם באו עדים אחר המנחה עיקר היו"ט של תורה הוא למחר ויום ראשון אינו אלא מדברי סופרים וכחול הוא חשוב לגבי יום שני שבו הוקבע החודש לפיכך גם לנו יש לברך זמן בליל שני (אף בארץ ישראל) כמו שמברכין בכל יו"ט שני של גליות כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו:

והלכה כסברא האחרונה מכל מקום לכתחלה טוב שיוציא אדם את עצמו מידי ספק ברכה... ואם אין לו בגד חדש ופרי חדש עם כל זה יברך שהחיינו שהעיקר כסברא האחרונה:

וכן בתקיעת שופר של יום שני לכתחלה ילבש התוקע בגד חדש ויהיה עליו בשעת ברכת שהחיינו (ומנהג ספרד שלא לברך שהחיינו)..."                                                        (סעיפים ה-ז).

שו"ע הרב מסביר כי נחלקו הראשונים האם יש לברך שהחיינו בקידוש של היום השני, ומחלוקת זו עקבית גם לגבי ברכת שהחיינו על תקיעת שופר. הסבר שו"ע הרב לשיטת רש"י (השיטה השנייה שהוא מביא) זהה להסבר האור שמח בשיטת הראב"ד שראינו בשיעור הקודם- גם בימי הבית לא תקנו ששני הימים קודש ברמה זהה אלא במידה ולא באו עדים היום הראשון אליבא דאמת הוא חול והשני קודש (ראה גם בסעיף ד בדברי שו"ע הרב). התקנה לדורות אינה שונה מהנוהג בזמן הבית שגם אז נבע מספק וחשש. שו"ע הרב פוסק להלכה כשיטה זו בשונה מדברי ערוה"ש והרב טיקוצינסקי שאוזכרו בשיעור הקודם שכותבים להלכה כשיטת הרמב"ם ולא כראב"ד.

פסיקת השולחן ערוך

למרות פסיקותיו של השו"ע כשיטת הרמב"ם, בעניין ברכת שהחיינו בקידוש הוא כותב כדברי רש"י בתשובה:

"בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו"                                                            (סעיף ב).

בשורה התחתונה גם אם אין בגד חדש יש לברך שהחיינו בקידוש. לאור כך מסתבר כי  השו"ע חושש לשיטה הסוברת ששתי קדושות הן ואף מורה לברך אם אין בגד חדש ולא כותב ספק ברכות להקל כפי שמסביר המשנה ברורה (ס"ק ב)[2].

בסעיף א של סימן תר השו"ע כותב שביצה שנולדה ביום הראשון אסורה בשני היות ויש לשני הימים קדושה אחת. בסעיף ב השולחן ערוך חורג מהפסיקה המקובלת שספק ברכות להקל, למרות שבמקרה זה לפי פסיקותיו בעניינים אחרים ובסעיף הקודם ולפי והרבה מדעות הראשונים אין לברך. בסעיף לאחר מכן (סעיף ג) נראה שהשו"ע פוסק שוב פעם בצורה שונה:

"אם חל יום ראשון בשבת, אומרים שהחיינו, בשופר ביום שני. הגה: ויש אומרים לאומרו אפילו אם חל יום ראשון בחול, וכן המנהג במדינות אלו"                                           (סעיף ג)

לפי השו"ע מברכים שהחיינו רק כאשר יום ראשון של ראש השנה חל בשבת, אך בשאר המקרים אין לברך שהחיינו על תקיעת שופר ביום השני.

לכאורה יש סתירה בין כל שלושת הסעיפים של סימן תר: בסעיף א השו"ע פוסק שביצה שנולדה ביו"ט ראשון אסורה ביו"ט שני כי קדושה אחת היא. בסעיף ב השו"ע פוסק שמברכים שהחיינו ביום השני בקידוש וטעם הדבר הואיל וחוששים ששתי קדושות הן, ולעומת זאת, בסעיף ג כותב השו"ע שלא מברכים שהחיינו על תקיעת שופר.

יש להבין מדוע בעניין ברכת שהחיינו השו"ע חורג מהפסיקה העקרונית ששני ימי ראש השנה הם יומא אריכתא, ומצד שני הוא מחלק בברכת שהחיינו בין הקידוש ובין ברכת שופר.

בין שופר לקידוש

כבר בבית יוסף מובא חילוק בין ברכת שהחיינו בקידוש ועל תקיעת שופר בשם הגהות מיימוניות, אך בצורה הפוכה:

"ולא חילק בין ראשון לשני וכן בס"ה וכן נמצא בתשובת רשב"ם גם בשם זקנו רש"י וכן כתב רבינו שמחה. ואפילו החולקים על רש"י היינו דוקא בקדוש אבל בתקיעה מודו דהיום אין יוצאין תקיעה של אתמול ולא אמרינן יומא אריכתא הוא וה"ה נמי בברכת תקיעה וכן הנהיג מהר"ם ז"ל. ודלא כראבי"ה ושאר גאונים שפסקו שאין אומרים זמן בשני אלא כשחל יומא קמא בשבתא כדלעיל בפרק כ"ט מהלכות שבת, ע"כ"                                 (הל' שופר פ"ג אות ח)

הגהות מיימוניות מביא מספר ראשונים (וכך הרמב"ם לשיטתו) שגם בשופר יש לברך שהחיינו ביום השני. לאחר מכן הוא מוסיף שגם החולקים על רש"י וסוברים שאין לברך שהחיינו בקידוש מודים שיש לברך שהחיינו בתקיעת שופר. טעם החילוק הואיל ובמידה והיום השני הוא ראש השנה אליבא דאמת, לא יצאו יד"ח תקיעות שופר ביום הראשון וחייבים גם בשהחיינו על קיום המצווה. בסוף דבריו מובאים הגאונים הסוברים שאין לברך שהחיינו על התקיעות ביום השני, וכנראה ששיטתם שאין לברך שהחיינו גם בקידוש של יום שני.

אם כן הגהות מיימוניות מביא חילוק בין תקיעה וקידוש לגבי שהחיינו ביום השני אך בצורה הפוכה מהשולחן ערוך- לפי השו"ע מברכים שהחיינו בקידוש ולא על התקיעות, ולפי הגהות מיימוניות יש מקום לברך שהחיינו על התקיעות אך לא על הקידוש.

מה הסברה העומדת בבסיס שיטת השו"ע?

בספר ילקוט יוסף (מועדים הנהגת יום ראש השנה סעיף ד בהערה) מובאת תשובה מכתב יש של הרב עובדיה יוסף בנושא. הרב עובדיה מחפש טעם לחילוק בדברי השו"ע ומביא הסבר בשם שו"ת בית דוד- במצוות שופר יוצא ידי חובת שהחיינו גם ביום הראשון הואיל וניתן לברך גם בשעת עשייתו. ניתן לברך שהחיינו או בעשייה או בקיום ולכן מי שברך ביום הראשון לא גרע מבזמן עשייתו ואינו מברך שנית. הרב עובדיה יוסף דוחה את ההסבר לאור ההבדל שבין שופר ולולב כפי שמובא במגן אברהם:

"... ודוקא דבר שעושין אותו משנה לשנה אבל שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך שהחיינו על עשייתן ונר חנוכה נמי אין מנכר שעושה לשם מצוה"           (סי' תרמא, סעיף א).

שופר מכינים פעם אחת להרבה שנים, בניגוד ללולב שכל שנה לוקחים אחר. המגן אברהם כותב שרק על מצוות שמתחדשות בין השנים ניתן לברך שהחיינו בעשייה אך לא על מצווה שנעשית אחת להרבה שנים.

הרב הדיא עוסק בעניין זה ומציע הסבר אחר לפסק השו"ע:

"ונראה דטעם המנהג דחששו בקידוש ולא בשופר הוא מפני דבקידוש לא רצו לשנות משאר יום טוב שני של גלויות שגם בזמן הזה שבקיאים בעיבורא בירחא מברכין זמן... מה שאין כן שופר שלא שייך בשאר ימים טובים... השאירו הדבר על עיקר הדין שלא לברך..."

                                        (שו"ת ישכיל עבדי או"ח ח"ד סימן לא).

לפי הסבר זה אליבא דאמת שני ימי ראש השנה קדושה אחת להם, והברכה נובעת ממניעת טעות ביום טוב שני של גלויות. הרב עובדיה יוסף דוחה גם את הסבר זה הואיל ולא מצאנו שאחרי הש"ס תקנו ברכה והפסק שמא יטעו העולם, ולסיום נשאר בצ"ע בהסבר דברי השו"ע[3].

יש לציין שבין שני התירוצים ישנו הבדל מהותי- לפי ההסבר הראשון עקרונית היה מקום לברך שהחיינו אך מכיוון שבירך בעשייה לא מברכים כעת. אם כן לשיטה זו רואים את קיום היום השני כספק ולא כתקנה של יומא אריכתא. לעומת זאת, לפי הסברו של הרב הדיא גם בקידוש לא היה מקום לברך, והברכה נתקנה כדי שלא לפגוע ביום טוב שני של גלויות. אם כן יסוד שני הימים של ראש השנה הוא של תקנת יום אחד ולא מצד הספק.

בין קידוש ולולב

ההסבר הראשון שראינו לחילוק שבין ברכת שהחיינו בקידוש וברכת שהחיינו בשופר נוגע לאפשרות לברך בזמן עשיית חפץ המצווה. דיון בעניין זה בנוגע לברכת שהחיינו על לולב ביו"ט שני של גלויות מובא בטור:

"אבל לענין זמן בי"ט ב' נחלקו בו ה"ר שלמה בר שמשון כתב שאין לאומרו דממ"נ יצא בזמן שאמר בראשון אף אם הוא חול דלא גרע מאילו אמרו בשעת עשייה שיצא ולא דמי לזמן דקידוש שאומר בליל ב' שאותו הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה וכ"כ רש"י ור"י. וי"א שצריך לאומרו משום שלא תקנו זמן אלא או בשעת עשייה או בשעת נטילה ואם היה אתמול חול א"כ לא היה לא שעת עשייה ולא שעת נטילה הלכך לא יצא בזמן של אתמול. וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברא הראשונה וכן נוהגין באשכנז ומיהו נראה שאם חל יום ראשון בשבת שצריך לאומרו בשני כיון שלא אמרו בראשון" (סי' תרס"ב).

השיטה הראשונה שהטור מביא בשם רש"י ור"י היא שיש לחלק בין שהחיינו בקידוש ובין שהחיינו בלולב לפי הטעם שהברכה ביום הראשון אינה פחותה מברכה בזמן עשיית הלולב. השיטה השנייה סוברת שניתן לברך או בזמן עשייה ממש או בזמן קיום הברכה, והיום הראשון הוא לא זה ולא זה. בדברי הבית יוסף אנו מוצאים תוספת הסבר לאור דבר הרא"ש:

"...ור"י פסק דאין אומרים זמן ביום טוב שני וכן נהגו גדולי גרמייז"א וטעם שלהם... ולא דמי לזמן של קידוש שאומר בשני הלילות דאותו הזמן הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה ולולב מידי דהוה אשאר יום טוב".

השו"ע פסק בסימן תרסב סעיף ב שלא מברכים שהחיינו ביום שני על הלולב אא"כ היום הראשון חל בשבת. נראה שטעמו של השו"ע עקבי לדבריו בהלכות ראש השנה- השו"ע מחלק בין ברכת שהחיינו על עיצומו של היום ובין ברכת שהחיינו על מצוות היום. יש לברך שהחיינו ביום השני הואיל ומצד אחד של הספק מדובר על עיקר היום טוב ועל כך יש לברך שהחיינו. מצד מצוות היום הרי הברכה ביום הראשון מועילה ליום השני. טעם הדבר יכול להיות אחת משניים-

  1. לא גרע מברכה בזמן עשיית והכנת המצווה. יתכן וטעם זה שייך גם לגבי שופר שמדוב על הכנה מיוחדת לתקיעה של השנה ולא עשייה חד פעמית של השופר.
  2. עצם ההתעסקות וכוונת האדם לצאת ידי חובת המצווה מועילה לכך שלא מברכים פעמיים שהחיינו. מצד האדם המצווה כבר קוימה ולכן אין לברך שוב פעם.

הרמ"א אינו משיג על דברי השו"ע לגבי ברכת שהחיינו על לולב ביו"ט שני בניגוד לפסקו בהלכות שופר שיש לברך שהחיינו ביום השני. המשנה ברורה מסביר את פסק השו"ע ולאחר מכן מתייחס לסתירה זו:

"ואע"ג דגבי שופר מנהגינו לומר זמן אפילו ביום שני שאני התם דלפעמים עיקר הקדושה הוא ביום שני כמ"ש שם בסימן ת"ר"  (ס"ק ב)

לפי הסבר זה הרמ"א מחלק בין ראש השנה ובין יו"ט של גלויות. יום טוב שני של גלויות נוצר מחמת הספק למרות שידוע כיום שאין זה יו"ט. אך היום השני של ראש השנה נתקן גם בבית הועד ולפעמים היה באמת עיקר הקדושה ביום זה ולכן ברכת שהחיינו לא מועילה. לפי עקרון זה הרמ"א חולק על הטעם שלא מברכים שהחיינו על מצוות היום השני הואיל וידוע שאין זה עיקר היום טוב. חז"ל תקנו ברכה ביו"ט שני על עיצומו של יום אך לא על מצוות היום שבהם יצאו יד"י ביו"ט ראשון.

יש לציין שגם לפי השו"ע וגם לשיטת הרמ"א להלכה יש משמעות עצמאית ליום השני של ראש השנה ולא רק כיום אריכתא. בניגוד לשיטה המקובלת בגאונים ובראשונים ששני ימי ראש השנה הם יומא אריכתא וקדושה אחת, ראשוני אשכנז תפסו את היום השני כיום שעומד בפני עצמו ופסקו שיש לברך שהחיינו על עיצומו של יום ולפי חלקם אף על מצוות היום.

עולמות פנימיים

בשלושת השיעורים האחרונים עסקנו בהוספת יום לימים הטובים שאינו מן התורה. הרחבנו את העיון בהבדל שבין ראש השנה ושאר המועדים לאור סוגיית הגמרא, פרשנות הגאונים והראשונים ועד פסיקת ההלכה.

בעולם הסוד והחסידות אנו מוצאים התייחסות שונה ליו"ט שני של גלויות וליום שני של ראש השנה. במקומות שונים ניתן לראות גישה הבאה להסביר את הצורך הפנימי דווקא ביומיים חג[4]. יש צורך בשני הימים כמסמלים שתי עקרונות שונים כפי שלדוג' מביא הבן איש חי בשם האר"י:

"אמנם מצינו בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות בדרוש ב דראש השנה דף צ"א עמוד ד, שכתב וזה לשונו:

נבאר ענין שני ימים דראש השנה מה עניינם... אבל הענין מובן, כי שתי בחינות יש בז"א, והם חיצוניות ופנימיות, וכנגדם הם שני ימים טובים דראש השנה... והנה קודם החרבן היה כח ויכולת בתפילתינו להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד בלבד, ולא היו עושים רק יום אחד בלבד, זולתי כשלא באו העדים אלא מן המנחה ולמעלה, אבל אחר החרבן הוא בהכרח לעשות שני ימים של ראש השנה, וכנזכר בדברי רבי שמעון בר יוחאי בס"ה. וביום הראשון עולה בחינת הפנימיות והנשמות, וביום השני עולה אף בחינת החיצוניות, וזהו הטעם שאמרו בזוהר דיום ראשון הוא דינא קשיא, והשני דינא רפיא, והטעם הוא כי ביום ראשון עדיין לא נתבסמו העולמות, ואינם יכולים להתעלות ליכלל זה בזה, אמנם הפנימיות לבדו הוא העולה ונכלל כנזכר, ולכן הוא דינא קשיא, אך ביום השני שכבר נכללת בחינת הפנימיות ביום הראשון, מכח זה גם העולמות שהם בחינת החיצוניות עולים ונכללים ביום השני גם הם, ואף גם אז אינם עולין ונכללין מעצמם אלא רק על ידי הפנימיות של הנשמות,וכיון דעולין העולמות עצמן ביום השני, לכן נקרא דינא רפיא, ולטעם זה, ביום ראשון עולה הפנימיות כדי שיהיה כח ביום שני לעלות גם החיצוניות, מה שאין כן אם היה הדבר בהפך, כי ביום ראשון אי אפשר אל החיצוניות לעלות, עד כאן לשונו עיין שם"    (סוד ישרים ח"א שאלה ו)

.

.


[1]   על התופעה של לקיחת פרי חדש כדוג' לעשיית מעשה לצאת ידי כל הדעות והספקות ראה מנהגי ישראל חלק ב.

[2]   בעקבות כך מקובל להלכה שאין להכין מיום ראשון ליום שני של ר"ה וכן מעכבים את הדלקת הנרות עד אחרי צה"כ בתחילת יום השני.

[3]   הרב הדיא עוסק בשאלה האם לגבי שהחיינו אומרים ספק ברכות להקל ומביא מחלוקת אחרונים בדבר (הב"ח או"ח סימן כט סובר שלא אומרים וערוה"ש בסימן רכז סובר שאומרים). הרב עובדיה יוסף שמחמיר בדיני ברכה שאינה צריכה (ראה לדוג' יב"א או"ח ח"א,לט) אינו מתייחס לנקודה זו ואינו מסביר מדוע מברכים שהרי הדבר נתון בספק.

[4]   ראה בעניין זה בסיום שיעורו של הרב ברנדס בנושא –וכן בשיעורו של הרב מלמד .

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)