שמחה ועצבות בעבודת ד' | 7
בפעם הקודמת (שיעור שלושים וחמישה – "שמחה ועצבות בעבודת ד' (6)") עסקנו מעט בעבודת המרירות, במבט הנוקב והחודר של אדם בעצמו. אותה מרירות, כך ציינו, היא המפיגה מהאדם את כל גאוות השקר הטוענת ש"אצלי הכל בסדר".
אחת התוצאות המפתיעות של חשבון נפש נוקב היא, שכל הדאגות והצרות שנובעות מ"מילי דעלמא" (דברי העולם) מתפוגגות. שהרי, הדאגה נובעת מתוך נקודת מוצא לפיה אמור להתרחש דבר מה, ומשום מה אין זה מתאפשר. כאשר האדם מגלה את מצבו האמיתי, הרי שבצורה אמיתית וכנה הוא לא חש שחייבים לו משהו. במילים אחרות, נקודת המוצא שהדברים אמורים להסתדר כפי שהוא רוצה מתפוגגת לה – ועמה מתפוגגות גם הדאגות.
בשלב הבא, לאחר חשבון הנפש הנוקב, אמורה לבוא מעין תחושת שמחה. זאת, משום שסוף כל סוף, על אף כל הפגמים הגדולים שהאדם עשה, קשה לומר שמדובר בהפתעה. כמו שמסופר על הסבא משפולה שהיה אומר לקב"ה: "ריבונו של עולם, אילו את הגהנום היה אדם רואה בעיניו ועל העבירות היה צריך לקרוא בספרי מוסר, הריני נשבע בזקני ששום יהודי לא היה חוטא. אך מה נעשה שאת העבירות הנחת כאן לנגד עיניו של אדם, ואילו על הגהנום אפשר לקרוא רק בספרי המוסר...".
אם כך הם פני הדברים, מסתבר שלקב"ה יש "אינטרס" שהם אכן יראו כך. לאור זאת, למרות שודאי יש לו לאדם להינחם על מעשיו הרעים ולתקן דרכיו, עצם העובדה שהוא נאבק ולא מוותר, היא בעצם קיום תכלית בריאתו. דווקא אדם שמסובב כולו בנפש בהמית שלא מניחה לו "לנשום" ובכל זאת חותר כלפי מעלה, הוא, במובן מסוים, גורר את אותה הנפש הבהמית איתו אל עבר הנפש הא-לוהית.
בכך, האדם מסייע לקיום תכליתו שהיא "ירידה לצורך עליה" - ירידה של חלק א-לוה ממעל אל מעמקי העולם הזה כדי להעלותו. ירידה על מנת שהעולם הזה דווקא, בו הא-לוהות לא מורגשת, עולם שמעלים על יוצרו- דווקא הוא ישמש מצע ליהודי שינסה בכל כוחו לעבוד את ד' בתורה, בתפילה, ובמצוות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)