דילוג לתוכן העיקרי

שמחה ועצבות בעבודת ד' | 5

מחשבות זרות וחוסר יכולת לכוון בתפילה הם נושא מביך למדי. כמדומני שלא קיים תחום בעולם בו אדם מדבר ולא שם לב באופן עקבי מה הוא אומר. כמובן, פעמים רבות קורה לכל אחד שכאשר מישהו מדבר אליו הוא לא מקשיב (ובמקרים כאלה ראוי להיות כנה ולומר: "סליחה, פשוט לא הקשבתי"), אבל לדבר ולא להקשיב לעצמי- זה כבר ממש מגוחך!

האמת המכאיבה היא שזו לא תופעה בקנה מידה מצומצם, אלא תופעה שבאופן מסוים מקיפה את כולם. בירושלמי מסכת ברכות (פרק ב' הלכה ד') נאמר (בתרגום חופשי שלי): "אמר רבי חייא רובא אני מימי לא כיוונתי בתפילה מלבד פעם אחת ..... שמואל אמר אני מונה אפרוחים בשעת התפילה, רבי בון בן חייא אמר אני מונה את אבני הבניין, אמר רבי מתניה אני מחזיק טובה לראשי שכאשר אני מגיע למודים הוא כורע מעצמו". לכאורה אין לנו אלא להתייאש מכל נושא הכוונה בתפילה, לאור העובדה שאפילו גדולי האמוראים נתקלו בקשיים אלו.

האדמו"ר הזקן נלחם בתוקף בתפיסה זו (תניא, פרק כ"ח). לדבריו, כיוון שבאדם שתי נפשות אל לנו להתפלא שקשה להתפלל, משום שבשעת התפילה הנפש הבהמית "עומדת על נפשה" ומנסה בכל כוחה להפריע. דמינו לעצמכם שאתם עומדים בתפילה ולפתע עומד מולכם גוי רשע ומנסה כל הזמן לבלבל אתכם. האם גם אז הייתם מתפלאים שקשה לכם לכוון? האם גם אז הייתם מרגישים שהתפילה לא שווה כלום? במצב כזה, כל מילה שמצליחים "לחטוף" ולומר כראוי היא הישג כביר. לפי האדמו"ר הזקן, לא מדובר במשל, שהרי באמת מנסים להפריע לנו. על כן, בשעת התפילה יש לנסות להתרכז בכל הכוח, להתעצם בגבורה כנגד הגוי הרשע שעומד מולנו.

אם בכל זאת אנו רואים שהדבר קשה ואיננו מצליחים להתגבר, אל לנו להתייאש (חלילה). אלא, עלינו להתפלל על גוף הדבר, כלומר להתחנן לפני הקב"ה שיתן לנו לעמוד לפניו בצלילות הדעת ולומר דבר מה. בעל התניא מסיים ואומר "וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך, להצילה ממים הזדונים, ולמענו יעשה, כי חלק ד' ממש עמו".

כמובן, שהדברים נכונים גם בשעת למוד תורה, וכן בזמן קיום שאר המצוות. זהו בדיוק הזמן בו הנפש הבהמית מתעוררת, וזהו בדיוק הזמן להתעצם כנגדה ולהכניעה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)