דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב, טו-טז | בריחתו של דוד מירושלים

לאחר שאבשלום צבר כוח בקרב העם, הוא פונה לדוד ומבקש ממנו ללכת לחברון לשלם את נדרו שנדר שם כשחזר מגשור. סיפור זה תמוה, שכן חברון איננה נמצאת על הדרך מגשור לירושלים. הרב יהודה קיל הציע שאבשלום רצה לשלם את נדרו דווקא בחברון כיוון שהייתה שם במה לה' (אולי הבמה שהקים אברהם אבינו), או כיוון שחברון היא עיר הולדתו.

על כל פנים, סיפור זה ודאי עורר את חשדו של דוד (שודאי גם ידע על נסיונותיו של אבשלום לגנוב את לב העם), וכנראה לכן הוא שלח עם אבשלום מאתיים איש 'להשגיח עליו'. מכל מקום, גם אם דוד הרגיש שאבשלום עומד למרוד בו - מסתבר שבשל חולשת שלטונו, לא הייתה לו כל דרך למנוע את המרד. דוד משלח את אבשלום בברכת "לך בשלום", אך לנו הקוראים ברור כי פניו של אבשלום הם דווקא למלחמה.

ואכן, המגיד מבשר לדוד על המלכתו של אבשלום בחברון. דוד בוחר לברוח מירושלים, מחשש פן "לא תהיה לנו פלטה". במקביל, סביר שדוד מבין שמרד אבשלום הוא עונש על חטאו, ורק כך יוכל לכפר עליו. ואכן, בריחתו של דוד מתוארת באריכות רבה (ט"ו, טז - ט"ז, יד), פעמיים מוזכר בה בכי ופעם אחת נאמר כי דוד מטפס במעלה הר הזיתים "יחף וחפוי ראש".

ארבע דמויות פוגש דוד בבריחתו, ובכל הפעמים המפגש מתואר בלשון "והנה" - כהפתעה. מפגשים זו מסמלים ארבעה צדדים שונים באישיותו של דוד. בתחילה, דוד פוגש את צדוק והלוויים הנושאים את ארון ה'. דוד מסרב להשתמש בארון ה' ככלי במלחמה פנימית בתוך העם, ואין ספק שסירובו הנחרץ מלמד על גדולת נפשו של דוד. לאחר מכן, דוד פוגש את חושי ושולח אותו לשמש כמרגל בעיר דוד. מפגש זה מסמל את השתדלותו של דוד במישור הריאלי-מציאותי. המפגש השלישי הוא עם ציבא - עבדו של מפיבושת בן יהונתן, המביא לדוד ולאנשיו אוכל ושתייה ומשקר לו כאילו מפיבושת תומך באבשלום. דוד מאמין לו, ונראה שהדבר מלמד על פזיזות מסויימת של דוד לנוכח קושי מצבו. המפגש האחרון הוא עם שמעי בן גרא, המקלל אותו וסוקל אותו בדרכו. דוד אינו מעניש אותו, ומתגלה כאן כמכיר בחטאו וכמבין שגירושו מירושלים הוא עונש על חטאו ושאין הוא יכול להילחם בגזרתו של הקב"ה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)