מנחות | דף פב | שלמים ומעשר שני

המשנה בדף פ"א עוסקת באפשרות להקריב קורבן תודה ממעות מעשר שני. באופן עקרוני, עשויים מעות מעשר שני לשמש להקרבת קורבן תודה, אם הנודר אכן השתמש בלשון מדוייקת (ובכך עסקנו בעיון הקודם). המקור לכך שמעות מעשר שני יכולים לשמש גם להקרבת קורבנות מפורש בסוגייתינו (דף פ"ב עמוד א'):

"ושלמים שם שם ממעשר".

ומסביר רש"י:

"דכתיב במעשר שני "ונתתה בכסף ... ואכלת שם", וכתיב בשלמים "וזבחת שלמים ואכלת שם" - מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר".

רש"י עומד על כך שהביטוי "ואכלת שם" נזכר הן לגבי אכילת מעשר שני בירושלים והן לגבי קורבן השלמים, ומכאן שניתן להקריב שלמים ממעות מעשר שני.

יש לציין, שהלכה זו הינה הלכה מחודשת. במשניות במסכת מעשר שני מבואר, כי מעות מעשר שני שבאו לירושלים מוכרחים לשמש לאכילה, ולא ניתן לעשות בהם שימושים אחרים. כך, למשל, נאמר בסוף פרק א' ממסכת מעשר שני:

"אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני".

כידוע, קורבן השלמים איננו נאכל בשלימות: חלקו מוקטר על המזבח, וחלק נוסף שלו נאכל אך ורק לכהנים (במשנה במעשר שני [פ"ג מ"ב] מפורש שאין לקנות תרומה במעות מעשר, משום שיש צורך להותירם כראויים לאכילה לכל אדם טהור, ולאו דווקא לכהנים). מדוע, אם כן, ניתן להביא קורבן כזה ממעות מעשר שני? בכדי להשיב על שאלה זו יש לשוב ולעיין בפרשיית המעשר השני שאותה מזכיר רש"י בפירושו לעיל:

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ".

מן הפסוקים ניתן ללמוד, כי אכילת מעשר שני בירושלים איננה אכילה סתמית. ניתן לומר, כי אכילה זו מגלמת בתוכה את כל עולם עבודת ה': מחד גיסא, "למען תלמד ליראה", ומאידך גיסא, "ושמחת אתה וביתך". באכילת המעשר מהולות יחד יראת ה' עם השמחה הגדולה שבעבודתו, וניתן לומר כי אכילת המעשר הינה דרך מיוחדת בעבודת ה'.

דומה, שגם קורבן השלמים מבטא יסוד דומה. קורבן זה מיועד, ביסודו, לאכילה. עם זאת, חלק ממנו עולה גם לגבי המזבח, וכך, למעשה, נוצרת מעין "סעודה משותפת". רש"י בפירושו לתורה מצטט את דברי חז"ל במדרש תנחומא (פרשת צו, סימן ד'; ובמקביל בתוספתא בזבחים):

"עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לפיכך נקראת זבח השלמים שהיה עושה שלום לכל".

נראה, שאכילה משותפת ומקודשת שכזו נושאת עימה אופי ייחודי. מסתבר, שאכילה כזו משלבת בתוכה אהבה, יראה ושמחה, בדיוק כמו באכילת מעשר שני. נמצאנו למדים, שהשלמים והמעשר משמשים תפקיד אחד: שניהם נאכלים לפני ה' בירושלים, ולמעשה נוטלים חלק בעבודת ה'. מסתבר, שזהו הטעם לכך שניתן להקריב שלמים ממעות מעשר שני. אפשר, שכך יש לבאר גם את לשון הגמרא בהמשך סוגייתינו:

"דמעשר קרי ליה שלמים".

דהיינו, קיימת זיקה של ממש בין המעשר ובין השלמים, עד כדי כך שאפילו ר' מאיר, הסובר שמעשר שני ממון גבוה, מתיר להתפיסו לשלמים, שהרי סוף סוף - שלמים ומעשר היינו הך.

נזכיר, לסיום, כי ההבנה הפשוטה בדרשה המצוטטת בסוגייתינו היא, שישנו היתר להקריב שלמים ממעות מעשר שני. ואכן, השפת אמת על אתר מצטט את הירושלמי במעשר שני, וכן את הרמב"ם בפירוש המשניות, שם נאמר שרכישת שלמים במעות מעשר שני היא היתר בלבד. אמנם, השפת אמת מסב את תשומת הלב גם ללשונו של רש"י בסוגייתינו, שכתב:

"דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים".
מדבריו של רש"י עולה, שלא רק היתר יש כאן, אלא חובה של ממש לקנות במעות המעשר דווקא שלמים. על פי חידוש זה של רש"י, הופכת הזיקה העקרונית שבין המעשר והשלמים להדוקה עוד יותר, וכפי שהסברנו.