דילוג לתוכן העיקרי

שליטה בעולם החומר

קובץ טקסט

*

כשהתורה מתארת את ההלכות המיוחדות של הנזיר, היא מתחילה באיסור יין ושאר מוצרי הגפן:

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל (במדבר ו', ג)

התורה ממשיכה בפסוק הבא, בדברים הנראים לכאורה כחזרה על הפסוק שלפניהם:

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל (שם, ד)

הנזיר מקבל על עצמו שלושה איסורים שונים: פירות הגפן (פסוקים ג-ד), תספורת (פס' ה)וטומאת מת (פסוקים ו-ז). מדוע התורה חוזרת דווקא על איסור שתיית יין ואכילת תוצרי הגפן?

הדגש על איסור שתיית יין מופיע גם בסוף הפרשה. אחרי תיאור התהליך אותו עובר הנזיר בסיום ימי נזירותו (ו', יג-כ), מוסיפה התורה: "וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן". התורה אינה מזכירה כי הוא רשאי כעת להיטמא למת או להסתפר.

לעומת זאת, המשנה בנזיר (מה:) מזכירה שניים מהמרכיבים הללו: "ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים" (ההיתר להסתפר אינו מוזכר משום שהנזיר גוזז את שערותיו כחלק מן התהליך המוזכר לעיל). מדוע התורה מציגה רק את היתר שתיית היין כסמל לחזרת הנזיר לחיק החברה? כיצד איסור זה שונה מיתר האיסורים?

התשובה נעוצה בקריאה מדויקת יותר של הפסוקים הראשונים של הפרשה. בפסוק ב' התורה מתארת את מושג הנזירות מבלי לפרט מה כולל מושג זה. בפסוק ג' התורה עונה לשאלה זו: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר...". במילים אחרות, ההגדרה של נזיר היא היותו מופרש מפירות הגפן.

רש"י(ו', ב, ד"ה "נדר") הולך בדרך דומה: "אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין". מדברי רש"י נראה בבירור כי ההפרשה הראשונה החלה על הנזיר היא הפרישה מפירות הגפן.

בהתבסס על הסבר זה, השאלה השנייה שהעלינו מתורצת אף היא. התורה מזכירה את שתיית היין כסמל לחזרתו של הנזיר לחברה, משום שאיסור שתיית היין הוא שהבדיל בינו לבין החברה.

הגמרא במסכת תענית (יא.) מביאה מחלוקת מעניינת:

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא: ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ",וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין.והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה.

ר'אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר: "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ"– ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה

שוב,הפרישה מהיין מוצגת בגמרא כמרכיב המרכזי של הנזירות, משום שהיא מסמלת הינזרות מן ההנאות הגופניות. האיסורים האחרים החלים על הנזיר, מתייחסים למרכיבים אחרים בנזירות. האיסור להיטמא למתים מביע את דמיון הנזיר בימי נזירותו לכוהן. איסור התספורת נראה כמתקשר לקדושה שעליה מדבר ר' אלעזר (בהמשך, הגמרא מסבירה כי לפי שמואל הקדושה מתייחסת בעיקר לאיסור תספורת). רק היין נתפס כגורם השייך לעולם הזה,שממנו הנזיר פורש.

ניתן להתייחס לפרישה מן היין בשתי רמות שונות. ראשית, יין מסמל בדרך כלל הנאה גופנית.בהתאם לתפיסה זו, משתמש הרמב"ם (הן בשמונה פרקים והן במשנה תורה) בנזיר כדוגמא לשלילת הימנעות מוחלטת מכל תאוות עולם הזה:

שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כוהני העובדי כוכבים. גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה.המהלך בדרך זו נקרא חוטא.שהרי הוא אומר בנזיר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ".

אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה (הל' דעות ג', א)

הרמב"ם הולך בעקבות שמואל ואוסר על האדם להימנע מיין ומשאר תענוגות. הרמב"ם רואה חשיבות רבה בכך שהאדם יגיע לדרך האמצע בתחומים אלו, ולא ינקוט בדרך של שלילה קיצונית.

אך מעבר להיותו מייצג את כלל תענוגות הגוף, יש ליין אופי מיוחד משלו. מצד אחד, הוא יכול לרומם את רוחו של האדם. בנסיבות רבות יין מסמל הנאה, ואף משמש כאחד הגורמים להנאה.

הדבר נכון במישור ההלכתי האובייקטיבי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהלכה שאת השירים שהיו שרים במקדש בשעת הקרבת הקרבנות יש ללוות בניסוך יין– "אין שירה אלא ביין".

הדבר נכון גם סובייקטיבית, כפי שאומר הפסוק: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים, ק"ד, טו). מסיבות אלו נוהגים להגיש יין בכל מיני שמחות, כגון חתונה וברית מילה. ברמה החברתית והפרטית, יין יכול לשמש כאמצעי לעידוד רוחו של האדם.

מצד שני, יין יכול להיות גורם לשכרות. ללא שליטה, שתיית יין יכולה להוביל לאיבוד השליטה העצמית ואפילו להשחתת האופי האנושי. בתחום זה, איבוד מקצת השליטה העצמית גורר לעתים קרובות איבוד שליטה מוחלט. אם אדם מאפשר לשתייה לגבור עליו, התוצאות יכולות להיות הרות אסון. הדבר יכול להגיע עד כדי הריסת משפחות.

האם אפשר לומר את אותו הדבר לגבי שוקולד, סרטים וקוקה קולה? האם דברים אלו יכולים להביא את האדם לידי תוצאות כה הרסניות? בהיבט זה, היין מסוכן יותר משאר הנאות העולם–יש לו היכולת לרומם את האדם, כשם שיש לו יכולת להרסו.

מה קובע איזו מבין שתי התוצאות הללו תגרור שתיית היין? התשובה היא: שליטה. אם אדם שולט בשתייתו, היין יכול לגרום לו הנאה. לעומת זאת, אם האדם משתעבד לשתייה, יכולות להיות לשתייתו תוצאות הרסניות.

בימי הביניים נפוצה בין הפילוסופים האמונה, שכדי להגיע לשלמות רוחנית שומה על האדם למנוע מעצמו את ההנאות הגופניות של העולם. אם אדם הולך בדרך זו, הסכנה כי הנאות העולם הזה יכריעו אותו היא מינימלית. אולם המחשבה המודרנית נוקטת בגישה שונה לגבי הנאות הגוף.

ניקח לדוגמא את גישותיהם של שני הוגים יהודים חשובים בזמננו, הרב קוק זצ"ל והרב סולובייצ'יק זצ"ל. למרות שחלקו בעניינים רבים, שניהם הסכימו על כך שעולם החומר הוא טוב ביסודו. הם לימדו כי ניתן להפיק הרבה טוב משימוש נכון בדברים פיסיים.

לאלו ההולכים בדרך זו, המסתכלים בחיוב על העולם הזה, חשוב מאוד שיגיעו לאיזון נכון. אם אדם מאמין שיש ערך רוחני גם למגע עם עולם החומר, חובה עליו ללמוד לקח מן היין. אם אדם שולט בדרך שבה הוא משתמש בעולם החומר, הוא יכול להפיק ממנו רווח רב. אם אדם מרשה לעצמו להיות נשלט על ידי עולם החומר, הוא ייתקל בקשיים חמורים.

במידה מסוימת, התקופה שבה אדם נמצא בישיבה מקבילה לתקופת הנזירות. הוא מנותק במקצת מהנאות העולם, ומתמקד בלימוד תורה. במשך תקופה זו על האדם להטמיע בעצמו את הצורך בשליטה בכל מגעיו עם עולם החומר.

אם הוא יכול להטמיע מסר זה לתוך אופיו, הוא יוכל לשלוט בצרכיו הגופניים גם מחוץ לישיבה ולנצל אותם למטרות חיוביות. על ידי כך, הוא בעצם לוקח את המרכיבים החיוביים שבנזירות ומיישם אותם בעולם האמתי, "וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן".

 

 


* השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת נשא ה'תשנ"ז. סיכום השיחה אל עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)