שבת | דף ב | שליח לדבר עבירה
המשנה הפותחת את המסכת עוסקת במלאכת 'הוצאה' – העברת חפץ מרשות אחת לרשות אחרת. אדם מתחייב מדאורייתא רק כאשר הוא עוקר חפץ ברשות אחת, מעביר אותו, ומניחו ברשות אחרת. ניתן לומר כי החיוב מהתורה הוא רק על מלאכה שלמה.
במשנה שבסוגייתנו נאמר:
"פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס - בעל הבית חייב והעני פטור".
במקרה זה העני לא מתחייב כלל היות ובעל הבית עשה מלאכה שלמה לבדו – עקירה והנחה. על פניו, לשיטת בעלי התוספות (בבא מציעא דף י עמוד ב ד"ה אי בעי) הסוברים כי בשוגג יש שליח לדבר עבירה, אין זה מובן מדוע העני לא מתחייב מדין של משלח לדבר עבירה, סוף כל סוף בעל הבית הוציא את החפץ שניתן לעני לבקשתו של העני.
גם לפי ההסבר של בעלי התוספות במסכת קידושין (דף מב עמוד ב), שם הסברה שבגינה המשלח לא מתחייב היא משום "דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" - שהיה על השליח לשמוע לדברי הקב"ה ולא לדברי המשלח, שכן השליח בעצם עשה את העבירה על דעת עצמו, ולכן המעשה לא מיוחס כלל למשלח; אם כן במקרה דנן, העני צריך להתחייב משום שסברה זו לא שייכת כאן – שכן המעשה היה בשוגג.
יתכן להסביר זאת בכך שלעניין מלאכת שבת אין דין שליחות משום שהאיסור בשבת הוא על כך שעושה הפעולה, גופו, לא שבת ולא משום שעשה פעולה אסורה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)